את החודש האחרון ביליתי בעיקר בדרכים. בערב ראש השנה הופעתי בקיבוץ הגושרים, יום למחרת בזיכרון יעקב, יומיים אחר כך מופע סליחות בעפולה, משם לשמחת בית השואבה באשדוד, הקפות בקבוצת כנרת והושענא רבה בזאפה הרצליה. למעשה, את רוב זמני העברתי באוטו, בדרך לאיזשהו מקום, ושמתי לב שכשאני נוהג בדרך חזרה מהופעה, אני מזפזפ בין תחנות הרדיו בקצב מסחרר. כנראה בגלל האדרנלין מההופעה אני לא מסוגל להישאר על תחנה אחת יותר מכמה שניות. משהו בי חייב לבדוק מה משודר בכל אחת מהתחנות על הסקאלה. כך מצאתי את עצמי ביום שישי באחת בלילה חוזר מהופעה בכנרת על הכביש המתפתל, משוטט בין גלי האתר. ב-103FM שבת עברית, ברשת ג' מסיבה ישראלית, בגלגלצ מסיבת כיתה, וכשהעברתי ל-99FM, פתאום תפסו אותי צלילים שהשאירו אותי מהופנט. תופי ג'מבה אפריקאיים מפוצצים באפקט, אליהם מצטרף סינתיסייזר עם סאונד מותח, ובעקבותיו גיטרה חשמלית "מרחפת" שמובילה לליין ערבי על עוּד.
לרגע אחזה אותי התרגשות בכל הגוף, התרגשות שמגיע לעיתים נדירות, כשאני שומע מוזיקה שמרתקת אותי, ואז אהוד בנאי התחיל לשיר על האחים כהי העור שבאים מאתיופיה ועל עבודה שחורה - השיר שפותח את אלבום הבכורה המעולה שלו, "אהוד בנאי והפליטים", שבימים אלה חוגג 30 שנה לצאתו.
אז איך קרה שהאלבום ה"ותיק" הזה עדיין נשמע כמו הדבר המרענן והחדשני ביותר בסביבה? התשובה, לדעתי, מסתתרת בהפקה המוזיקלית שלו ובעיקר בחיבור המוצלח בין אהוד בנאי ליוסי אלפנט ז"ל.
לפעמים, פגישה מקרית בין אמן למפיק מוזיקלי היא שעושה את כל ההבדל. אמנים רבים חייבים את הקריירה שלהם למפיק המוזיקלי ש"המציא" אותם. הדוגמה הכי טובה מהשנים האחרונות היא איימי וויינהאוס, אחת הזמרות האהובות עליי, שהחיבור עם המפיק מארק רונסון הפך אותה מזמרת פאנק-ג'אז חביבה לאגדה עוד בחייה והביא לה מקום של כבוד בהיכל התהילה של המוזיקה. מה מארק רונסון עשה בדיוק? קשה לשים על זה את האצבע. הוא פשוט ידע להאיר אותה בצבעים הנכונים ולהפוך אותה מאבן פחם ליהלום מלוטש.
גם החיבור בין אהוד בנאי ליוסי אלפנט התחיל בפגישה מקרית. אהוד הגיע למסיבה בביתו של יוסי בכרכור דרך חבר משותף, והשניים, שלא הכירו, החלו לג'מג'ם. בסרטו של הבמאי אבידע ליבני "חייב לזוז" (2008), שמתעד את העבודה המשותפת של השניים, אהוד נזכר במפגש הראשון עם יוסי, באמצע שנות ה-80. "נפגשנו בדירה בכרכור - סשן אל תוך הלילה שנמשך יומיים. היו הרבה ניצוצות בנגינה. עפנו ביחד. כשהכנסתי את הקטע המזרחי, זה מאוד הצחיק אותו, וגם הדליק אותו. הייתה לי הרגשה שיוסי מוזיקאי מיוחד, אבל קלטנו מיד שאנחנו לא בדיוק באותו כיוון".
ובאמת, אחרי אותו סשן ארוך התפצלו דרכיהם של השניים. אהוד, התמהוני של משפחת בנאי, המשיך לחפש את עצמו ואת הסאונד שלו. הוא נדד לראש פינה, חזר למרכז, עבד בגננות ובכל מיני עבודות מזדמנות ובעיקר הרגיש תקוע בזמן ששני בני הדודים הצעירים שלו, יובל ומאיר, עקפו אותו בסיבוב ונעשו זמרים מצליחים.
גם יוסי היה אבוד באותה תקופה. הוא טס לניו יורק בתקווה להגשים את החלום ולהפוך לכוכב גדול, אבל בפועל, במקום לעסוק במוזיקה, מכר חולצות ברחוב. המציאות המתסכלת באמריקה הכניסה אותו לדיכאון עמוק שהוביל להתמכרות קשה לסמים שליוותה אותו לאורך כל חייו הקצרים. רצה הגורל, והוא חזר לארץ בדיוק בשבוע שבו יצא לרדיו הסינגל "עיר מקלט" של בנאי. הוא התקשר לברך אותו, הציע לשתף פעולה, וככה שני התמהונים, כל אחד זר ומוזר בדרכו שלו, התחברו יחד ויצרו את להקת הפליטים (יחד עם ז'אן ז'אק גולדברג, גיל סמטנה ונועם הלוי).
כשמקשיבים לאלבום שלהם, אחד הדברים הבולטים בו הוא שלכל אורך הדרך נשמר מתח בין אהוד, שסוחב לכיוון הערבי האותנטי, ליוסי, שמכוון ללונדון ולניו ווייב. המתח הזה הוא לטעמי סוד הקסם של האלבום, ולפי חברי הלהקה, הוא הורגש טוב-טוב גם בחדר החזרות. הם מספרים שלא היה קל לעבוד עם יוסי: הוא היה בוטה מאוד, ומצד שני היו לו הבזקים של גאונות - ידע בדיוק מה הוא רוצה ולא התפשר עד שהגיע לשם. היה לו ויז'ן. גם כגיטריסט הוא לא ניגן תפקידי גיטרה סטנדרטיים. במהלך הסרט אהוד מספר ומדגים (על גיטרת טקמיני ג'מבו, בדיוק כמו שלי) איך נולד תפקיד הגיטרה ב"עבודה שחורה" שכל כך אהבתי (ראו סרטון למעלה): "היינו משווים ליינים. ב'עבודה שחורה' הבאתי ליין מזרחי, והוא החליט לנגן על זה אוברטונים - שיא העצלנות. גיטריסט שלא בא לו להזיז את היד. בהתחלה זה נראה לי פסיכי, אבל זה מחזיק את כל השיר".
וזה בדיוק העניין. יוסי ידע לקחת את המנטרות המונוטוניות של אהוד, את הליינים השורשיים ואת המנגינות המדבריות, להוסיף להן גיטרות נוצצות שכאילו באו מכוכב אחר, ולהעיף אותן גבוה לשמיים. אהוד, מצידו, הביא שירים מעולים, מלאי עומק וכוונה, שהיו ליוסי קרקע נוחה להתפרע עליה.
כשמסתכלים על קטעים מהופעות שלהם בלי קול - קשה להבחין מי הסולן ומי הגיטריסט. אהוד המיושב עומד יציב מול המיקרופון, מרוכז בשיר כמעט בלי לזוז, ולעומתו, יוסי ה"מופרע" גונב את הפוקוס, מתנועע באנרגטיות על הבמה באווירת סקס-סמים-רוקנרול. ניכר שהיחסים בין השניים היו טעונים, יחסי אהבה-קנאה שיצרו שלם הגדול מסך חלקיו.
האלבום, שיצא בנובמבר 1987, לא הצליח בזמן אמת, אבל כמו שאהוד אומר בסרט, הוא היה השקעה לטווח ארוך. המעטים שרכשו את האלבום הם אלה שהביאו אחר כך את כל השאר והפכו את אהוד בנאי לאחד האמנים המבוקשים והמוערכים בארץ.
יוסי אלפנט נפטר במהלך הופעה במועדון לוגוס בתל אביב בספטמבר 1991. הוא מת מדום לב שנגרם מצריכת סמים קשים, לא לפני שהספיק להשלים הפקה מוזיקלית של עוד אלבום מופת ברוק הישראלי – "שינויים בהרגלי הצריחה" של החברים של נטאשה. לאחר מותו כתב אהוד את השיר "דוד ושאול" (1992), שמתאר את מערכת היחסים המורכבת שהייתה לו איתו, ומשווה אותה לזו של שני הגיבורים התנ"כיים:
בשיר, שאול (אהוד) קורא לדוד (יוסי) ומבקש: "תביא איתך את הגיטרה, כי באצבעותיך אור". אותו אור שהביא לעולם את אחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר שנוצרו כאן.
________________________________________________________
וגם את מאיר בנאי אני אוהב. הקליקו על התמונה:
