אני רוצה לשתף אתכם במשהו שלמדתי על עצמי לאחרונה: מתברר שאני פריבילגי. מה זה פריבילגי, אתם שואלים את עצמכם? פריבילגי הוא אדם הנהנה מזכויות יתר או מיתרון על פני אחרים בשל מוצאו. מתברר שאני משתייך לשבט הלבן, העשיר והשבע שמנהל את המדינה מאז הקמתה ועד היום - מה שהופך אותי באופן אוטומטי לפריבילגי. מיותר לציין שמעולם לא הרגשתי פריבילגי, אף פעם לא הרגשתי עליונות על פני מישהו אחר, אבל לפי הדוקו של רון כחלילי, "אכלו לי שתו לי - הדור הבא" (HOT), זה לא באמת משנה: המוצא האשכנזי שלי הופך אותי מיד לכזה.
גם כל המשתתפים "הפריבילגים" לכאורה שמתראיינים בסדרה ולא באמת מרגישים כאלה, לא מצליחים לשכנע את חכלילי שמשהו לא מסתדר בנראטיב שלו. כי בעולם של כחלילי אין 50 גוונים של אפור - יש רק שחור מקופח או לבן מתנשא, וזה חבל. גם ככה החברה שלנו שסועה ומפולגת מכל הכיוונים: דתיים וחילונים, ימנים ושמאלנים, מרכז ופריפריה - והפערים רק הולכים ומתעמקים. דווקא בנושא העדתי נראה שהפער פחות מורגש בדור שלנו, בתקווה שבדור הבא, אצל הילדים שלנו, הוא כבר כמעט לא יתקיים.
קחו לדוגמה את המשפחה שלי. שני האחים שלי, פריבילגים בדיוק כמוני, התחתנו עם מזרחים. בשולחן השבת שלנו נחים להם זה לצד זה גפילטע פיש וחריימה, והאחיינים שלי הולכים לישון עם "דירה להשכיר" של לאה גולדברג ומתעוררים לצלילי "סלסולים" של סטטיק ובן אל תבורי. מבחינתם, העניין העדתי כבר לא רלוונטי, וטוב שכך.
שלא תבינו לא נכון: אני לא מתבייש במוצא האשכנזי שלי. להפך, אני 100 אחוז אשכנזי. הכי פולני שיש. אני ישן עם גרביים אפילו בקיץ. כשאני מתעצבן או נבוך, אני נהיה אדום כמו עגבנייה. אני יודע לשיר בעל פה את "יידישע מאמא". אני אוהב במיוחד מרק עוף עם קניידלך ונהנה להקשיב לאריק איינשטיין.
מצד שני, יש לי כמה שירים בערבית ברפרטואר, אני אוהב במיוחד מרק קובה סלק, ג'חנון וספינג', ואני נהנה להקשיב לזהר ארגוב. יכול להיות שבלי ששמתי לב, לצד לירון המלרעי-האשכנזי והאליטיסטי גדל בקרבי לירון המלעלי-המזרחי והמקופח? או שאולי יש לזה הסבר פשוט יותר: אולי, כמו שמאיר בנאי ז"ל שר, "יש בי מזה וגם מזה". אולי יש חיה כזאת שנקראת ישראליות. כן, כן, ישראליות, המילה שכחלילי לא רוצה לשמוע. חלאס עם השבטים, די עם המריבות: יש כזה דבר, ישראלי, ואני ישראלי גאה.
אני אשכרה מתרגש לכתוב את השורות האלה. בשבילי המיזוג הזה של תרבויות, המפגש המחודש בין העדות ממזרח וממערב, ששימרו, כל אחת בדרכה, את המסורת היהודית במשך מאות דורות ובנו בית משותף בארץ ישראל - מרגש אותי יותר מהכל. זה מה שמחבר אותי למדינה הזאת. זה מה שגורם לי לאהוב את הבית שלי ולהתגעגע אליו כשאני רחוק. זה מה שגורם לי לרצות לחיות וליצור פה למרות הקשיים והשסעים, למרות שהתקווה שלנו קיבלה בזמן האחרון גוון קצת עגמומי.
בין השחור ללבן יש לנו שפע של צבעים, טעמים, צלילים וניחוחות. האוויר כאן מלא בהשראה, וזה מחלחל אל כל אחד ואחת מאיתנו. אפילו אצלי, פריבילגי שכמותי, משתרבבים מדי פעם מוטיבים מזרחיים בשירים. איך זה קורה, אתם שואלים? ובכן, התשובה פשוטה. למרות שאני פריבילגי, לא גדלתי בשטייטעל וחטבתי עצים ביערות פולין. גדלתי בפתח תקווה בשכונת אחדות (כמה סמלי), ובהפסקות בבית הספר שיחקתי עם גיא ונטורה הטורקי, רון פרי הפולני, גלעד חזן המרוקאי, אוהד פנקס הבולגרי, סער צליח העיראקי ורותם נעים התימני.
במשך שנים השד הפריבילגי היה רדום בתוכי, עד שלפני חודשיים הוא פתאום התעורר. זה קרה כשהופעתי עם התזמורת האנדלוסית של אשדוד - תזמורת מדהימה, שבין שלל נגניה המצוינים תוכלו למצוא מזרחים וגם קיבוצניק אשכנזי, עולה חדשה מקנדה ועולים ותיקים מחבר המדינות. לקראת המופע למדתי שיר במרוקאית. לירון המלרעי הפריבילגי הזדעק מיד: "מה אתה עושה? השתגעת? איך אתה מעז לשיר במרוקאית מול קהל של 'מרוקאים' מסורתיים? הרי אתה בכלל לא מבין מה אתה שר. יזרקו עליך עגבניות. אתה תעשה לעצמך בושות". למזלי, באותו רגע לירון המלעלי המזרחי יצא להגנתי: "תירגע, אחי, במקום להיכנס לסרטים, שב עם ההקלטה ותלמד אותה טוב-טוב עד שיהיה לך מבטא אסלי וכולם בקהל יחשבו שאתה מרוקאי". וזה מה שעשיתי.
כשהגיע יום המופע, התרגשתי ברמות אחרות. לירון המלרעי ולירון המלעלי התקוטטו ביניהם, ואני רק קיוויתי לעבור את השיר הזה בשלום. כשהשיר הסתיים, ליאור אלמליח, הפייטן המוכשר שהופיע איתי, ציחקק ואמר לקהל: "נראה לי שהוא בכלל 'פשי'". גם בקהל אנשים התחילו לצחקק ולסנן: "פשי, פשי", ואני לא הבנתי במה מדובר. בסוף המופע ניגשתי לליאור ושאלתי אותו מה זה פשי, והוא הסביר לי שזה כינוי ליליד העיר פס שבמרוקו, שבני הקהילה שלה ידועים כבעלי גוון עור בהיר ועיניים בהירות - יעני מרוקאים אשכנזים. "פשי", חייכתי לעצמי. קיבלתי שם תואר חדש. אני כבר לא סתם פריבילגי: אני פריבילגי עם אופציה לפשי.
אז אחרי כמעט 70 שנה ביחד אפשר להגיד שיצרנו זהות חדשה, מיקס של כל העדות והמקומות שמהן הגענו, והזהות הזאת מספיק חזקה כדי לא ליפול למלכודת ה"אכלו לי שתו לי" התורנית. בסדרה הקודמת שלו, "ערסים ופרחות - האליטות החדשות", הצליח כחלילי להביא זווית חדשה ומעניינת, אבל הפעם זה נראה כמו ניסיון מאולץ ליצור פרובוקציה על הגב שלנו, ה"פריבילגים", להוסיף עוד שמן למדורה, להזרים עוד רעל למים העכורים ממילא. לכן אני מרשה לעצמי לדבר בשם כל הפריבילגים והפשים באשר הם ולבקש בנימוס האירופי המחייב: "באמא ש'ך, שחרר את ראבי".
_______________________________________________________
לפוסט הקודם בבלוג, הקליקו על התמונה של מוקי ובת חן סבג:
