"זה חוסר עניין לציבור?" הותקפה על ידי רופא ומציירת קורבנות אונס

מאיה הראל הותקפה כשהייתה חיילת אבל המשטרה סגרה את התיק. "אף אחת לא חושבת שרופא ינצל את המעמד שלו, ועוד בכזה קור רוח וחוסר רגישות"

זהר אליה

|

24.07.17 | 15:30

"זה לקח כמה דקות אבל המשכתי לשבת. הייתי בהלם". מאיה הראל (צילום: עידו ארז)
"זה לקח כמה דקות אבל המשכתי לשבת. הייתי בהלם". מאיה הראל (צילום: עידו ארז)

מאיה הראל (26), סטודנטית במדרשה לאומנות בבית ברל, שעברה תקיפה מינית בידי רופא בהיותה חיילת, מציגה השבוע ציורים של נשים קורבנות אונס ותקיפה, במסגרת תערוכת הבוגרים של מכללת בית ברל.

 

הראל, העדינה והמטופחת, מציגה ציורים ממש לא נוחים לעיכול, אבל היא לא חוששת להציב את האמת שלה מול הפנים של כולנו. "אני מודעת לכך שאני מתעסקת בנושא רגיש מאוד", היא אומרת. "אני שמה סיפור אישי על קנבס ולוקחת על זה אחריות כי זה דבר שמעסיק אותי, ולא רק בגלל החוויה שעברתי".

 

כשהראל מתייחסת למה שעברה, היא חוזרת לאותו יום בו פנתה למרפאה. היא הייתה אז חיילת צעירה ששירתה בפיקוד מרכז וסבלה משיעולים וקוצר נשימה. "נכנסתי לרופא, התיישבתי, ותוך כדי שהוא בודק אותי עם הסטטוסקופ הוא גם הכניס את היד שלו טוב-טוב לתוך החזייה שלי וליטף לי את החזה. זה לקח כמה דקות אבל המשכתי לשבת. הייתי בהלם. אף אחת לא חושבת שרופא ינצל את המעמד שלו, ועוד בכזה קור רוח וחוסר רגישות. רק אחרי שיצאתי החוצה התחלתי לבכות וסיפרתי לאמא שלי שחיכתה מחוץ לחדר".

 

איך היא הגיבה?

"היא הלכה להתעמת אתו והוא ישר הכחיש. רציתי להתלונן במשטרה אבל היא אמרה לי שאם אתלונן עליו אני צריכה לקחת בחשבון שאני יכולה להרוס לו את החיים. היא בעצמה עובדת בקופת חולים והתקשתה להאמין שרופא יעשה כזה דבר".

 

למרות אזהרות אימה, הראל לא ויתרה והגישה תלונה נגד הרופא. לאחר עימות בלתי נמנע עם הרופא, קיבלה הודעה שהתיק נסגר "מחוסר עניין לציבור". "איך אפשר להגיד כזה דבר כשאותו רופא עדיין מטפל בחיילים וחיילות?" תוהה הראל. "זה היה כמו דלת שנטרקת בפרצוף. גם התגובה הראשונית של אמא שלי הפריעה לי. אנחנו מאוד קשורות ואני לא כועסת עליה, אולי היא חששה שאכנס לתהליך לא נעים של חקירות והאשמה".

 

"אני שמה סיפור אישי על קנבס ולוקחת על זה אחריות כי זה דבר שמעסיק אותי". הראל (צילום: עידו ארז)
    "אני שמה סיפור אישי על קנבס ולוקחת על זה אחריות כי זה דבר שמעסיק אותי". הראל(צילום: עידו ארז)

     

    אני מרגישה שאני צריכה לגונן על עצמי בכל רגע

    לא פעם מדווחות קורבנות הטרדה ואונס כי החקירה היא חוויה קשה כמעט כמו התקיפה.

    "ישבנו שנינו בחדר מול חוקרת והייתי מאוד נסערת מזה שהוא לידי. הוא אמר שאני מדמיינת ומתלוננת נגדו כי הוא לא נתן לי 'גימלים'. זאת חוויה שדי הדחקתי את פרטיה אבל אני בעיקר זוכרת כמה קשה היה לאבא שלי, שישב בחדר, לשמוע את הדברים".

     

    והמשטרה?

    "החוקרת הייתה מאוד אמפטית אבל היא זאת שהתקשרה להגיד לי שאין עניין במקרה כזה שבו רופא דוחף את היד שלו לחזה של חיילת. מאוד זעמתי, אבל המשכתי הלאה וזה גם לא עלה יותר במסגרת המשפחתית. לא רציתי שירחמו עלי".

     

    לכן העלית את זה בתערוכת הגמר?

    יש הרבה נשים שעוברות הטרדה ולכל אחת מהחברות שלי יש סיפור. הבעיה היא שאנשים יכולים לשמוע אבל ברגע שהם צריכים לראות את הדברים ויזואלית, הם מפנים את הראש"

    "לא חשבתי שנושא זה יגיע לתערוכת הגמר שלי, הרי אנשים עוברים דברים הרבה יותר קשים. אני לא טראומטית וזה לא לקח אותי למקומות רעים אבל בציורים האלה אני מתקרבת עוד ועוד לנקודה עמוקה שאותה אני רוצה לגרד".

     

    אז הרגישות שלך לנושא באה מעוד מקום?

    "גדלתי בירושלים בתקופת האינתיפאדה השנייה ואולי משם באה המחשבה איך אני מגוננת על עצמי בכל רגע נתון. כשהייתי בת 10, הורי התגרשו, ונסעתי באוטובוסים לבית ספר. לפעמים היה עולה מישהו שנראה חשוד ואני הייתי נכנסת לחרדה נשימתית ויורדת לפני התחנה שלי. כילדים, לא היינו הולכים למרכז העיר ותמיד הייתה המון אבטחה. כנראה שכילדה קלטתי את הפחדים, וכאישה זה מתווסף למין חשש תמידי".

     

    איך זה בא לידי ביטוי?

    "עד היום אני חושבת איך אני הולכת ברחוב ואם ולמה מישהו מסתכל עלי בצורה מסוימת. אני מרגישה שבחברה שלנו כבר לא נעים להסתובב באזורים ציבוריים וכולם מגוננים על הטריטוריה האישית שלהם. בירושלים הרגשנו שאנחנו נחנקים מהקרבות והמתיחות בין יהודים וערבים, חילונים וחרדים ושהכל הולך לידי פיצוץ. בסוף עזבנו למודיעין ושם סיימתי תיכון. במודיעין האוכלוסייה יותר הומוגנית והיא מעין בועה נוחה".

     

    ועכשיו את רוצה לצאת?

    "יש הרבה נשים שעוברות הטרדה ולכל אחת מהחברות שלי יש סיפור. הבעיה היא שאנשים יכולים לשמוע אבל ברגע שהם צריכים לראות את הדברים ויזואלית, הם מפנים את הראש. מטרת התערוכה היא לשים את הדברים מול הפנים".

     

    ישנה הטענה הנגדית, שהתקשורת כל הזמן מתעסקת בנושא ומעצימה אותו.

    "אני יודעת שיהיו כאלה שיגידו שזה יצא מכל החורים אבל גם אם יש התייחסות בתקשורת לתופעות כרצח נשים ואונס עדיין אין טיפול. זה עולה, ואחרי כמה שעות כולם ממשיכים הלאה. אני גם לא קונה את זה שגברים לא יודעים מתי זה הטרדה מינית ומתי לא. קח אחריות ואל תשחק אותה ראש קטן. אפשר לדעת מתי לא נעים למישהו".

     

    בסוף העין מסתגלת

    הציורים של הראל מבוססים על תמונות מהרשת, והן לא קלות לצפייה. מדובר בתמונות אמתיות של נשים שהיו קורבנות אונס ותקיפות. "אני מחפשת דימויים. כותבת מילות מפתח: אלימות, אונס, תקיפה מינית והן מובילות אותי. לפעמים הייתי נבהלת ממה שאני רואה אבל בסוף העין מסתגלת. אלה לא דברים שחשבתי שאי פעם אצייר".

     

    "מטרת התערוכה היא לשים את הדברים מול הפנים" (ציור וצילום: מאיה הראל)
      "מטרת התערוכה היא לשים את הדברים מול הפנים"(ציור וצילום: מאיה הראל)

       

      עכשיו, אחרי עיבוד הדברים, את מרגישה חזקה יותר?

      "היום יש לי מהירות תגובה ואם אבחין שמשהו קורה או שמישהו עושה לי משהו לא נעים אפסיק אותו מיד. גם כאמנית אני רוצה להתעסק בנושאים אחרים".

       

      כיום גרה הראל עם בן זוגה בגבעתיים ובשנה הבאה תלמד כמורה לאומנות בתיכון במודיעין בו הייתה תלמידה בעצמה. "אני חוזרת ללמד יחד עם המורות שלימדו אותי", היא מחייכת. "אמנם אני עדיין מרגישה נערה בעצמי, אבל יש לי מה לתת ואם מישהי תיפתח בפני - אשמח לתת לה כלים לחיים".

       

      תערוכת הבוגרים פתוחה לקהל בין התאריכים 26/07-09/08 בקמפוס המדרשה, מכללת בית ברל.

      __________________________________________________________ 

       

      יצאה מדיכאונות קשים אחרי שהחלה לצייר ולפסל, הקליקו על התמונה:

       

      דבורה מורג: "סוף-סוף התחלתי משהו שמילא אותי תשוקה", הקליקו על התמונה (צילום: דנה קופל)
      דבורה מורג: "סוף-סוף התחלתי משהו שמילא אותי תשוקה", הקליקו על התמונה (צילום: דנה קופל)

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד