אנשים

    אמנות או למות: יצאה מדיכאונות קשים אחרי שהחלה לצייר ולפסל

    כלפי חוץ הצטיינה והצליחה, אך בפנים חשה סבל וכאב. בשיא המשבר חתכה עצמה בסכין. כעת דבורה מורג מציגה במוזיאונים חשובים, והמורה שלה אוכל את הכובע

    חן דגן

    |

    15.02.17 | 03:19

    דבורה מורג בסטודיו שלה בתל אביב."חשוב להשמיע את הקול האישי שלנו ללא פחד, גם אם הוא נוגד את הקול הציבורי" (צילום: דנה קופל)
    דבורה מורג בסטודיו שלה בתל אביב."חשוב להשמיע את הקול האישי שלנו ללא פחד, גם אם הוא נוגד את הקול הציבורי" (צילום: דנה קופל)
    "המבט", דבורה מורג, מתוך התערוכה החדשה. "ככל שנהניתי מהלימודים, נפשי הסתכסכה יותר ויותר" (צילום: אבי אמסלם)
    "הטעיית המבט", דבורה מורג, מתוך התערוכה החדשה. "בבית אסור היה להפגין חולשה, וגם קיבלנו מסר שזה לא טוב להיות חכמה" (צילום: אבי אמסלם)

    שנים רבות התנהלה דבורה מורג כמתה מהלכת: היא שנאה את עבודתה כביולוגית בבית חולים; סבלה מדיכאונות קשים שהידרדרו לניסיון התאבדות; אפילו למוות קליני הגיעה. אבל כל זה הסתיים כשהתחילה ללמוד אמנות בצורה מסודרת – והיא עשתה את זה לא לפני גיל 40.

     

    >> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

     

    עוד בערוץ אנשים:

     

     

     

    לא היה לה קל להשתלב בתחום האמנות כשהיא בעשור החמישי של חייה: היו שלעגו לה, שכינו אותה "דודה", ששלחו אותה ליצור במחלקה הגריאטרית. אבל מורג דבקה בייעוד שלה, וכיום היא אמנית מוערכת המציגה במוזיאונים בארץ ובחו"ל. המסר שהיא מבקשת להעביר: "חשוב להשמיע את הקול האישי שלנו ללא פחד, גם אם הוא נוגד את הקול הציבורי. חשוב לא ליפול בקשיים ולא להיכנע לתכתיבים".

     

    צפו במורג מספרת על עבודה שלה שהוצגה במוזיאון ארץ ישראל:

     

     

     

    הפחדים, הדמעות והשתיקות

     

    מורג (67) נולדה בנחלת יהודה, בת בכורה לזוג ניצולי שואה שעלה לארץ מפולין. את הבית שבו גדלה היא מתארת כעצוב, אפוף כאב וסודות מבעיתים שנשאו איתם הוריה ממחנות ההשמדה. ההורים, גניה (95) וצבי (98) קובלסקי, שניהם עדיין בחיים, הכירו במחנה מעבר בשוודיה.

     

    "הם עלו לארץ בודדים בעולם", אומרת מורג. "כל בני משפחתם נרצחו בשואה, והם עברו זוועות שלא ניתן להעלות על הדעת. אמי נלקחה לתאי הגזים באושוויץ לקראת סוף המלחמה; היא ישבה עירומה בפתח התאים בין מאות נשים נוספות, ופתאום הופיע קצין נאצי רכוב על אופנוע ונתן פקודה לעצור את ההרג. עד היום לא ברור לנו מה עמד מאחורי הפקודה הזו".

     

    "התגלגלתי לשמיים וראיתי מנהרה שבקצה שלה היה אור גדול. רציתי להיכנס ולהגיע למנוחה ולשלווה. שמעתי קול מפתה שאמר לי שזאת ההזדמנות האחרונה שלי לאושר, ושאם אחזור לאדמה, אמשיך לסבול"

    בארץ סבלו ההורים מקשיי קליטה. "הם לא ידעו עברית, והטראומה של המלחמה לא נתנה להם מנוח. בבית לא דיברו על השואה, אבל היא הייתה נוכחת בכל פינה, בין הפחדים, הדמעות והשתיקות. לי נתנו את תפקיד האמא של ההורים שלי".

     

    אחרי דבורה נולדו לבני הזוג שתי בנות נוספות - לאה, שנפטרה לאחרונה מסרטן, ומאירה, כיום אדריכלית. "מצבנו הכלכלי היה קשה, והוריי לא העזו לספר שהם ניצולי שואה. הדעה שרווחה אז בארץ הייתה שהאנשים שניצלו היו 'בעלי המרפקים', ומי שלא ניצל הלך 'כצאן לטבח'. בבית אסור היה להפגין חולשה, וגם קיבלנו מסר שזה לא טוב להיות חכמה, כי זה לא עוזר בזמן מלחמה - ובכלל, אסור לבטא רגשות: צריך לשתוק. שנים רבות שתקתי בכל מקום, אבל מאחורי השתיקה היו כאב גדול וחרדות, וכל שנות התיכון סבלתי מדיכאון קשה".

     

    לקראת סוף התיכון הכירה את מי שהיה לבעלה – כיום הוא מהנדס תעשייה וניהול - ובגיל 22 נישאה לו ועברה לגור איתו בבאר שבע. למראית עין, החיים חייכו אליה, אבל היא לא הרגישה כך. "חייתי חיים כפולים: אלה שבחוץ ואלה שבפנים, ולא היה לי מושג מי אני. כלפי חוץ עמדתי בהצטיינות בכל המטלות ועשיתי מה שציפו ממני, אבל בפנים היו מחשבות קשות ודיכאון סמוי.

     

    "אחרי הצבא רציתי ללמוד אמנות בבצלאל, אבל הוריי לא הסכימו לממן לי את זה ולחצו שאלמד רפואה. אני לא רציתי, כי פחדתי שלא אעמוד נפשית למראה דם, אז התפשרנו על לימודי ביולוגיה".

     

    במקביל ללימודים הדריכה במועדון נוער בשכונה ד' של בירת הנגב, שם נחשפה למצוקה המזרחית. "הזדהיתי איתה לחלוטין", היא אומרת. "נפתחתי שם לכאב אחר ושימשתי אוזן קשבת לילדים ולהורים. בעקבות ההצלחה שלי במועדון הוזמנתי ללמד במרכז אמנויות לנוער בבאר שבע, מה שאיפשר לי להיכנס לתחום האמנות בדלת האחורית. הכרתי את האמנים שפעלו במקום, ומאוד נהניתי".

     

    "זלג ממני המון דם, הזמינו אמבולנס ונלקחתי לבית חולים, שם המליצו לי ללכת לטיפול. היום אני מבינה שזעקתי לעזרה. חתכתי את עצמי כדי להשתיק את הכאב, או לפחות להמיר את הכאב הנפשי בכאב פיזי"

    בגיל 27 ילדה את בנה הבכור, עדי, כיום בן 40, ולאחר מכן הרתה שוב ועברה לידה שקטה שהסתיימה במוות קליני. "עברתי הרדמה, לא התעוררתי, וכמו בהרבה סיפורים, התגלגלתי לשמיים וראיתי מנהרה שבקצה שלה היה אור גדול. רציתי להיכנס ולהגיע סוף-סוף למנוחה ולשלווה. שמעתי קול מפתה שאמר לי שזאת ההזדמנות האחרונה שלי לאושר, ושאם אחזור לאדמה, אמשיך לסבול. במקביל, שמעתי את בני עדי קורא לי לחזור. אחרי 48 שעות התעוררתי וחזרתי, אבל החיזיון הזה רדף אותי הרבה שנים".

     

    אחרי שהתאוששה, חזרה ללימודי ביולוגיה, השלימה תואר שני בהצטיינות ולאחר מכן ניהלה מעבדת וירולוגיה בבית החולים סורוקה ונרשמה ללימודי דוקטורט. כלפי חוץ המשיכה להיות צעירה מצליחה, אבל בנשמתה שרר תוהו ובוהו, והיא נפלה שוב ושוב לתהומות הדיכאון. בעקבות זאת החליטה לעזוב את ניהול המעבדה ולנטוש לחלוטין את הביולוגיה. בני הזוג עברו לגור ברחובות, שם הביאו לעולם את בתם הדר.

     

    "הדיכאון שב והשתלט עליי והבנתי שהוא מאוד משפיע על המשפחה כולה", אומרת מורג. "הייתי חייבת שינוי ונרשמתי ללימודי פיסול במכון לאמנות בבת ים. מהרגע שהתחלתי, התשוקה שלי לפסל לא ידעה שובע; הייתי מוכנה לעשות הכל כדי שאוכל להמשיך בלימודים, אבל ככל שנהניתי, נפשי הסתכסכה יותר ויותר".

     

    צפו בסרטון שבו אמה של מורג מספרת על עלייתה לארץ:

     

     

    משבר גדול בבית

     

    נקודת השבירה הגיעה ב-1988, כשבעלה נשלח לעבודה בדרום קוריאה. הוא ביקש ממנה להצטרף, אבל היא סירבה להפסיק את הלימודים.

     

    "סוף-סוף התחלתי משהו שמילא אותי תשוקה", היא נזכרת, "מצאתי את המקום שלי, אז לא רציתי להתנתק ממנו. סירבתי לנסוע, וזה יצר משבר גדול בבית. הייתי מוכנה למות, רק לא לוותר על הלימודים. הכאב הנפשי היה בלתי נסבל, וכל מה שרציתי היה להשתחרר ממנו. החלטתי לפגוע בעצמי: נכנסתי להתקף היסטרי של בכי וחתכתי את עצמי בסכין. זלג ממני המון דם, הזמינו אמבולנס ונלקחתי לבית חולים, שם המליצו לי ללכת לטיפול. היום אני מבינה שזעקתי לעזרה. חתכתי את עצמי כדי להשתיק את הכאב, או לפחות להמיר את הכאב הנפשי בכאב פיזי".

     

    בסופו של דבר נסעה מורג עם בעלה לדרום קוריאה וניצלה את השהות שם כדי ללמוד רישום סיני וגילוף בעץ. אחרי שחזרו בני הזוג לישראל, הוזמן הבעל לצאת לשליחות בסין, והפעם התעקשה מורג להישאר בארץ. במצבה הנפשי חל שיפור ניכר עם הזמן, בין השאר בזכות טיפול פסיכולוגי שעברה במשך שבע שנים. גם הלימודים במדרשה לאמנות ברמת השרון עזרו לה, אף שהיא התחילה אותם בגיל 40 והייתה התלמידה המבוגרת ביותר.

     

    "השיעור הראשון שלי במדרשה היה עם צייר מפורסם, שהכריז שנשים בגיל 40 לעולם לא יהיו אמניות", היא נזכרת. "באותו שיעור הוא הצביע על ציורים שהבאתי, שיבח אותם ואמר שיש בהם עוצמה, אבל כשהבין שהם שלי, פניו האפירו, ומאז הוא התעלם ממני".

     

    מאז הוכיחה מורג שאפשר ליצור בכל גיל. היא אמנית רב-תחומית שעוסקת בציור, בפיסול ובווידאו וכן מלמדת בפקולטה לאמנות של סמינר הקיבוצים. עבודותיה מוצגות במוזיאון ישראל, ביוני תוצג תערוכה רטרוספקטיבית שלה בפורטוגל, ובשבת הקרובה (18.2) תיפתח במוזיאון חיפה לאמנות תערוכת יחיד שלה, "אוספת את הזמן", שמבטאת חורבן אישי ולאומי באמצעות הצגת חפצים ביתיים מנופצים לצד תצלומים המתעדים הרס בתים פלסטיניים וישראליים במבצע צוק איתן.

     

    ______________________________________________________

     

    גם היא ברחה לאמנות מתוך ביוגרפיה מורכבת. הקליקו על התמונה:

     

    "הייתה לפעמים גם אלימות פיזית כלפיי, אבל בעיקר כאב לי שפוגעים בי רגשית". הקליקו על התמונה (צילום: אסף פרידמן)

     

     
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "אמנות או למות: יצאה מדיכאונות קשים אחרי שהחלה לצייר ולפסל"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד