השבוע מתרחשים בארץ שני אירועים "חשובים" - הבחירות לראשות מפלגת העבודה וההופעה של בריטני ספירס. לכאורה, אין ביניהם שום קשר, אבל אם נחשוב על זה רגע, אפשר לומר שבשני המקרים הגורל הוא משותף במידה מסוימת: גם בריטני וגם מפלגת העבודה נמצאות כבר הרבה מעבר לשיא שלהן; שתיהן ידעו אינספור טלטלות, עליות ומורדות, ולשתיהן שמורה פינה חמה בלב (של חלקנו לפחות).
קשה להאמין שבריטני ספירס רק בת 35 (גדולה ממני בשנה בסך הכל): הרי יש לה קילומטרז' שיכול להספיק לחיים שלמים. היא כבר הספיקה להתחתן, להתגרש, ללדת שני בנים, להתחתן ולהתגרש שוב, להתמכר לסמים ולאלכוהול, להיכנס ולצאת ממכוני גמילה, לאבד את המשמורת על הילדים שלה, לגלח את השיער, לעשות בושות בטקס חלוקת פרסים, לתקוף צלמי פפראצי עם מטרייה: לרגע זה נראה שהיא עומדת לאבד את זה לגמרי, שהיא על המסלול המהיר למועדון 27 המפוקפק, אבל איכשהו, כמו עוף החול (או צביקה פיק, אם תרצו), היא הצליחה לקום מן העפר ולחזור בגדול.
לפני כל הסקנדלים והשערוריות, אי שם בסוף שנות ה-90, זאת הייתה בריטני אחרת לגמרי. אני זוכר את הילדה התמימה והמתוקה ממועדון מיקי מאוס שפרצה בסערה לחיינו עם הקליפ הבלתי נשכח ל-"Hit Me Baby One More Time". באותה תקופה בדיוק עמדתי לעבור לתיכון חדש בפתח תקווה וחלמתי שגם לנו יהיו לוקרים במסדרונות, ושכולם יתחילו לשיר ולרקוד מיד עם הישמע הצלצול הגואל. במציאות, תיכון גולדה היה הרבה פחות פוטוגני מהקליפ של בריטני.
מה שאני זוכר מתקופת התיכון זה בעיקר את התפקיד הלא רשמי שלי כמנהל הטקסים, מה שאיפשר לי להקים להקה ולהבריז מדי פעם מהשיעורים לחזרות – שהיו פיקטיביות, כי במקום להתאמן על "אולי עוד קיץ", "הלוואי" וכל שאר השירים שנתבקשנו להכין לטקס סוף השנה, היינו מנגנים את "Lithium" של נירוונה, את "Nothing Else Matters" של מטאליקה, ובעצם, כל שיר שיש בו שלושה אקורדים וגיטרות עם דיסטורשנים. גם הלהיט של בריטני הצליח איכשהו להשתחל לרפרטואר שלנו בגרסה האקוסטית והכאילו מגניבה של להקת טראביס. יצא לי לשמוע את הביצוע שלהם לא מזמן, ואיך נאמר זאת בעדינות, הוא ממש לא עומד במבחן הזמן. הקליפ של בריטני, לעומת זאת, הפך עם השנים לקלאסיקה וזכה לעשרות חיקויים ברחבי העולם.
גם אנחנו זכינו לגרסה מקומית. בתפקיד בריטני בתחילת דרכה - אגם בוחבוט (בקליפ ללהיט שלה "כמו בריו"):
אז איך אפשר להסביר את ההצלחה האדירה של בריטני? במהלך הקריירה שלה היא זכתה ביותר מ-300 פרסים, ביניהם גראמי, עשרה פרסי בילבורד ופרס מפעל חיים מאם-טי-וי. 24 סינגלים שלה הגיעו למקום הראשון במצעד האמריקאי, והיא נחשבת לאחת מאמני הפופ הגדולים בהיסטוריה, לצד מייקל ג'קסון ומדונה. לדעתי, במקרה שלה השלם גדול מסך חלקיו: היא לא זמרת גדולה, לא רקדנית פנומנלית, ובכלל, עושה רושם שהיא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, אבל היא יודעת איך לייצר סביבה עניין ואיך להשאיר אותנו במתח. אנחנו מתים לדעת מה יהיה הצעד הבא שלה. כשבריטני עולה לבמה, אין לדעת מה יקרה: האם היא תתערטל עם נחש? האם תתנשק עם מדונה? האם היא תעלה שיכורה ותעשה פאדיחות? גם אם אתם בעדה וגם אם לא, אין ספק שהבחורה יודעת להפתיע.
השלב שבו גם אני הצטרפתי למועדון המעריצים של בריטני היה דווקא בתקופה ההרסנית שלה. היא נראתה אז כל כך מחורפנת, שלא האמנתי שתצליח לצאת מזה. אבל בריטני, כמו שכבר הבנו, תמיד יודעת להפתיע, ואיכשהו היא הצליחה לאסוף את השברים ולהמציא את עצמה מחדש. כבר לא הילדה המתוקה עם הצמות; מעכשיו: "It's Britney bitch". וככה, במשפט אחד, היא כבשה אותי:
ובזמן שרוב האמנים שהיו שם לצידה בתחילת הדרך, לפני 20 שנה, כבר מזמן נעלמו מהשטח, היא עדיין כאן, בכל הכוח. במהלך הקריירה הספיקו רבים להספיד אותה ולהתייחס אליה כאל תופעה חולפת, אבל היא עשתה לכולם בית ספר. בריטני אמנם כוכבת פופ, אבל באנרגיות שלה היא לגמרי רוקנרול.
הערב (שני) היא תופיע בפארק הירקון בתל אביב (עם או בלי פלייבק). אני, לצערי, לא אהיה שם רק משום שאני מופיע במקום אחר באותו זמן, ובכל זאת, היה לי חשוב לציין את המאורע, אז הכנתי ביצוע מאולתר לשיר הכי מוצלח שלה לטעמי, "Toxic", יחד עם שני החברים המוכשרים שלי - שם חממי על הבוזוקי ואוריאל ויינברגר בחליל (ראו סרטון בראש הפוסט). ואל דאגה, אני בטוח שגם בלעדיי תהיה הופעה מעולה, ושבריטני תפתיע כמו שרק היא יודעת.
_______________________________________________________
ועשינו גם מחווה לאירוויזיון. הקליקו על התמונה:
