שי אלקלעי ויעל מר, Raw Edges
אהבנו את המיצב של Studio Swine לבית האופנה Cos. תמיד אנחנו מנסים להמציא את הגלגל, אבל הנה דוגמה לכך שיש מקום לעשות דברים שכבר עשו. חלל שחור, מוזיקה נכונה, בועות - זה נהיה קנה מידה אחר, כשכולם נכנסים ומתנהגים כמו ילדים, ואנחנו מאוד מתחברים לזה.
האדריכל מיכי סתר
Ventura Centrale הוא מתחם חדש, בחללי מחסנים ישנים מתחת למסילות תחנת הרכבת המרכזית של מילאנו.
בחללים השונים היו מיצגים שונים, אבל אחד מהם תפס את העין שלי במיוחד: Salviati הזמינה שני מעצבים – Luca Nichetto ו-Ben Gorham - שהציבו גופי תאורה בגדלים שונים ובגוונים שונים בתוך חלל קשתי מתחת למסילה. האפקט בחללים הללו היה מרשים ביותר.
המעצב איתי אהלי
Envisions הם קבוצה צעירה מהאקדמיה לעיצוב באיינדהובן. התערוכה השנה, בפלאצו קלריצ'י, הייתה בשיתוף חברה מסחרית אך המשיכה את הסגנון של הקבוצה. בתערוכות שלהם לא מוצגים אובייקטים בכלל, אלא מגוון רחב של דוגמאות מתוך ניסויים בחומר, בטקסטורה, בפאטרן וכדומה. מעניין ומעורר השראה.
אהבתי את שיתוף הפעולה של Max Lamb עם חברה חדשה לייצור משטחים מכותנה, שנקראת Really:
החברה הזו נקנתה על ידי ענקית השטיחים מדנמרק, Kvadrat. מקס לאמב חקר את החומר החדש בדרכים רבות, ואת מסקנותיו תרגם לסדרה של ספסלים שונים לחלוטין. הדבר המעניין בתערוכה היה חדרון קטן עם הניסויים החומריים שהובילו ליצירת הספסלים, ודרך אותן דוגמאות ניתן היה להבין את המתודה של המעצב, את תכונות החומר החדש והטכנולוגיות שבהן השתמשו.
הגלריסטים והמעצבים גל גאון והילה נבו
הערב הראשון בשבוע העיצוב השנה היה ערב מסחרר, פשוטו כמשמעו. בערב עמוס פתיחות, העיניים התרוצצו לכל עבר. השפה הגועשת השנה הייתה אפריקן נובוריש סטייל, הפטרנים עמוסים, הצבעים עזים, המראות משקפות חלקי גוף ופנים. משנכנסנו לספאציו קריציה - החלל האגדי של הסלונה - נמלאו העיניים בלובן של אור וחלל.
Spazio Krizia הוא אחד המקומות הראשונים בעיר שביקש לערוך, תוך כדי ה"סלונה דל מובילה" במתחם הירידים, אירועים מקבילים שמזמנים שיח תרבותי שנע בין אופנה, עיצוב ואמנות. החלל אירח אנשי תרבות, הגות, אינלקטואלים ויוצרים מתחומים שונים, והיה לזירה משמעותית בעיר. אחרי שנים של עשייה, ירדה תהילתו של החלל. בשנים האחרונות נעשו מאמצים והושקעו משאבים כדי להשיב את השיח התרבותי האמיץ והמאתגר לקריציה, והתערוכה של "פורמה פנטזמה" היא התוצאה שלהם.
השקט שביצירה של הצוות הצעיר והמופלא "פורמהפנטזמה" (אנדריאה וסימונה) ניכר באיכות המינימליסטית והפואטית שלו, שמשאירה את השפה הגועשת מאחור. זוג המעצבים-אמנים האיטלקים, שמאופיינים בעבודות מינימליסטיות ומרגשות, בנו קומפוזיציה של מיצבי אור בתוך החלל. כל אחד מהם עסק בקידוד ראשוני של עיצוב - קו, חומר ומקור אור.
רוב התצוגות השנה שיקפו את תרבות ה"פומו" (Fear of missing out). מילאנו 2017 כולה הייתה השתקפויות שלנו דרך עדשות המצלמה דרך אינספור מראות, בבואות, סרטים שלוקחים אותנו ל"סמי-מציאות" בזמן אחר ובמקום אחר. עדרים של יצורים אנושיים מצלמים ומצולמים, נקודות שבהן הזמן והמיקום הפיזי אינם רלוונטיים. אנחנו מצלמים באופן אובססיבי ובו בזמן צופים בצילומים של כל המקומות והרגעים שהפסדנו. אנחנו העדשה שבתוך המראה, אנחנו השומר של עצמנו, חרדים לנוכח המראות שמישהו אחר חווה במקומנו. אנחנו הכל, חוץ ממה שקורה עכשיו.
אך בתערוכה של אנדריאה וסימונה נצפה השקט מבעד לאובייקטים מאירים ומוארים. השקט לא היה כל כך בוהק וייחודי מעולם, פואטיקת עיצוב במיטבה, כמו שורה מנצחת בתוך בליל מלים אינסופי.
וגם: ההתרחשות הכי מעניינת מבחינתנו התרחשה 250 קילומטרים ממילאנו, בפתיחת התערוכה של דמיאן הירסט, שכובש שני ארמונות בוונציה ומושיב את עצמו בלב זירת האמנות האירופאית הקלאסית. התערוכה מציגה מעין אוצר בדיוני שנמשה ממצולות הים. הארטיפקטים שהירסט יצר בבית ההפקה שלו הורדו למצולות, וצולמו עם צוות הפקה וצוללנים אדיר שלא היה מבייש סרט הוליוודי רב-פעלולים.
מיה דבש, מ''מ אוצרת ראשית מוזיאון העיצוב חולון
ננדו, פורמה פנטזמה, Moooi, עיצוב לילדים (בטריאנלה) כולן היו תערוכות מרהיבות, אבל התערוכה שהרשימה אותי יותר מכל הייתה חלק ממהלך נרחב ומעורר ציפייה. Danese האיטלקית מינתה לאחרונה את המעצב רון גלעד למנהל האמנותי שלה, ובחרה להסב את כל חלל התצוגה שלה לגלריה, הכוללת לצד עבודות חדשות של גלעד שנעשו במיוחד בשבילה, גם עבודות מקטלוג החברה בשנים 1957-2017, ובהן כאלה של האבות המייסדים אנצו מארי וברונו מונארי.
רון גלעד הוא לא המעצב הידוע הראשון שנשכר כדי להפיח חיים חדשים בחברה ותיקה (חיימה חיון עושה זאת בהצלחה מרובה ב"יאדרו" הספרדית), אבל משהו בבחירה הזאת מפתיע ומובן מאליו כאחד. כמו מארי ומונארי, שיצרו תמיד מתוך תחושה של ספקנות ושאלו שאלות על תפקידו של העיצוב, גם הוא משתמש בתערוכה כאמצעי לחקור, לבחון, לפקפק, לערער ולעורר למחשבה.
לצד התערוכה היפהפייה, "רסיסי חיים" שמה, המעוררת את כל הרגשות המוכרים המתלווים להתבוננות בעבודותיו של גלעד – תחושת התעתוע והתהייה לגבי הנוכחות הפיזית של האובייקטים – גלעד ערך ואצר מחדש את קטלוג החברה, כשהוא מוציא מתוכו עשרות מוצרים של מעצבים נחשבים ומותיר כמה מאות עמודים של רישומי אובייקטים בשחור לבן, ללא תמונת צבע "מגזינית" אחת. ללוגו הוותיק של החברה הוסיף גלעד נקודתיים, או כדבריו זוג עיניים "המתבוננות קדימה, צופות אל העתיד של עולם העיצוב".
ב-1961 הדפיסה Danese קטלוג חדש שכלל את מוצרי החברה בשנים 1957-1961. את הקטלוג עיצב אנצו מארי וצוינו בו שלושה מאפיינים שהיו לאבני דרך בחזון החברה: ייצור בסדרות קטנות, חיפוש אחר דרכים שבהן הפונקציונליות לא תפגום בפנטזיה, יצירה דרך חוויה אמנותית המעוררת אי בהירות ודו משמעות. עכשיו נשאר רק להמתין ולראות מה הפרשנות שיעניק רון גלעד לערכים האלה של החברה הוותיקה.
המעצבים יואב אבינעם וגיל שפי ( Producks)
אהבנו את הסדרה החדשה של מייקל אנסטאסיאדס ל-Flos, שנקראת Arrangement. כבר שנים שהוא מתעסק במושגים כמו איזון, מינימליזם ופשטות-לכאורה, שאוצרים בתוכם תחכום רב בביצוע של הגופים. הייצור והפיתוח המורכב מצליחים להעצים ולהעביר את הקונספט בצורה שלמה, שאינה חוסכת בפונקציונליות של המוצר.
מאוד אהבנו גם דוכן קטן ב"סלון סאטליטה", של מעצב יפני ושמו Daisuke Kitagawa שהציג כמה פריטי ריהוט. הקולקציה הציגה בגרות שאינה אופיינית למעצבים המציגים ב"סטאליטה", נעשה שם שימוש מעניין בשילוב של חומרים שונים, עם חיפוש אחר פרופורציות ״טבעיות״. התוצאה מפתיעה ומרגשת.
האדריכלית יפעת שמואלביץ
נדמה שהשנה, במקביל למשבר הכלכלי העולמי, השקעות בפסי הייצור חוו האטה. יש שימור ושימוש מחדש במוצרים מוכרים, תוך תחייה של "Arts & Crafts" והערכה מחודשת לייצור בעבודת יד ומוצרי One Off בייצור מסחרי.
הירוק התפשט אל מעבר לתהליכי ייצור או לגוון הפאנטון השנתי, והחיבור לטבע התבטא בשימוש בחומרים טבעיים (ובכאלה המתחפשים) וכן בשילובו ברהיט עצמו, בקירות ועד לביתנים שלמים ופורחים. מאחר שהחדשנות היא משאב מוגבל, כדבריו של ג'. היבנר, הטכנולוגיה הקיימת גויסה לטובת תהליכי ייצור פרטניים תוך שימוש בחומרים מוכרים. Corian, המייצרת משטחים קשיחים, הכניעה את החומר בעבודת חיתוך מדויקת כדי ליצור מדפי תחרה. תאורת הלד הופכת לחומר בעצמה, חודרת לתחומי האמנות וחוצה את גבולות גופי התאורה הנקודתיים שאליהם הורגלנו.
המעצבת שרית שני חי
שבוע העיצוב במילאנו הוא ביקור בלונה-פארק ענקי, מגרה ומפרה, והשנה הרגשתי איזון דק בין תיעוש מתוחכם לעבודות יד מרגשות (קראפט). בנושא הקרוב אליי ביותר, עיצוב לילדים, התרגשתי מתערוכת giro giro tondo I (בתרגום חופשי: עוגה עוגה עוגה) במוזיאון העיצוב "טריאנלה".
התערוכה בוחנת את ההיסטוריה של העיצוב האיטלקי לילדים במהלך המאה ה-20 ועד היום, דרך ריהוט, צעצועים, אדריכלות וקומיקס. חוויית החלל התחילה בכניסה, דרך פרצופו של פינוקיו, ונמשכה באוצרות ובמוטיבים השונים שיצרו בה עניין.
עיצוב לילדים הוא מקור השראה גם לעיצוב למבוגרים, ומילאנו חידדה את הזליגה בין התחומים. אצל מרסל ואנדרס (Moooi), יש פרשנות משועשעת למשחקי ילדים כמו נדנדות ומכוניות משחק. גם בחלל של בית האופנה Marni בחרו במשחקי ילדים כמוטיב השראה מוביל, עם נדנדות וקרוסלות, ומיצב בלתי נשכח היה של "לי ברום" שהציב על גבי קרוסלה מסתובבת את הפריטים שלו כשהם צבועים בלבן. הניגוד בין החלל המחוספס של מחסני הרכבת לבין הפרזנטציה המעודנת יצר דרמה מעוררת השתאות.
המעצבת מיכל ויטל
בחרתי בגופי התאורה של Umut Yamac בגלל שני עקרונות שאני מחבבת: מקריות ועיצוב איטי.
1. מקריות היא דבר נפלא, וסטטיסטית היא מתרחשת במינון גבוה יותר כשאת מסתובבת לבד ברחובות מילאנו. את Umut Yamac, מעצב מוצר שפועל מלונדון, הכרתי כשהיינו כל אחד בנפרד בדרך לאותה מסיבה. בדקה הראשונה הוא הציע לחלוק איתי משולש פיצה, בדקה השנייה כבר למדתי שהוא אחראי ל״ציפורים״ (perch) - גופי תאורה שכל מי שהיה בחלל התצוגה של Moooi זוכר אותם - ובדקה השלישית כבר הוספתי את הפרויקט שלו FRAGILE / NATURE לרשימה שלי.
2. אחרי סערת חושים ויזואלית של ארבעה ימים וחצי, היה נחמד להגיע לחנות הפופ-אפ העצמאית שלו מול המתחם העמוס של ״פסטיבל איקאה״, ולחוות התבוננות שקטה ומהפנטת בגוף תאורה דמוי מובייל עשוי פליז, ובשלושה גופי תאורה של פרחים וציפור עשויים בטכניקת אוריגמי. טרם הייתי בגן פסלים יפני, אבל גופי התאורה שלו עונים לדימוי שיש לי על גן כזה - שילוב בין עצים, ציפורים והרוח הנושבת ביניהם.
בכל האובייקטים יש תנועה, שבמקרה של גופי התאורה נובעת מהרוח הנושבת מבחוץ, ואפילו מהליכה של מישהו ליד האובייקט. הפרוייקט עוסק בקשר בין איזון לבין אור, ובמתח שנוצר בין השניים יכולתי להרגיש את משב הרוח שנוגעת-לא-נוגעת בפנים (היפותטית, כי היה ממש חם באותו יום). הפיוטיות של התנועה העדינה ושבירת האור המנצנצת הזכירה לי למה אני כל כך אוהבת פריטי עיצוב.
----------------
בחירת העורך: איתי כ''ץ עם הפרויקטים הבולטים של שבוע העיצוב מילאנו 2017
