בניגוד למבני מגורים ומשרדים, תכליתם של מבני זיכרון היא לעורר רגש. במרחב הישראלי, שמחזיק בשיא העולמי של אנדרטאות ביחס לשטח המדינה, "יד קנדי" (1966) היא אנדרטה יוצאת דופן: זהו מקום המפגיש בין האדם לבין הזיכרון ובין האדם לסביבתו, בתוך מבנה פיסולי מופשט ומסקרן, שכל אחד יכול לפרש כראות עיניו.
אתר הזיכרון הוקם בהרי ירושלים ב-1966 לזכרו של ג'ון פיצג'רלד קנדי, נשיא ארצות הברית שנרצח שלוש שנים קודם לכן. קנדי, פוליטיקאי צעיר ומבטיח שהביא בשורה ליברלית רעננה לפוליטיקה העולמית, גם היה קרוב ללבם של יהודי ארצות הברית וראשי הממשל הישראלי. הרצח המטלטל הניע גיוס כספים מאסיבי מצד קק"ל בקרב יהדות ארצות הברית, במטרה לנטוע יער חדש ממערב לירושלים, סמוך לגבול בין ישראל וירדן (טרום מלחמת ששת הימים), ולהקים בו אתר זיכרון לנשיא המנוח.
בתחרות תכנון מצומצמת זכה האדריכל דוד רזניק (2012-1924), שהציג מבנה דמוי גזע עץ כרות – סמל לאיש בן 46 שחייו נגדעו, ונמשכים, כזיכרון, ביער בארץ אחרת. הרעיון הלהיב את שופטי התחרות, אך רזניק חשש שהוא פשטני מדי וניסה להעשירו באופן שבו יעפילו המבקרים לאנדרטה: היא אמנם תתבלט למרחוק כנקודת ציון במרחב, אך תיחשף במלואה רק כאשר ניצבים ברחבה עצמה.
הרחבה האליפטית משובצת בפסי גרנוליט כהים ובהירים לסירוגין. אותם פסים מתרוממים בהדרגה כדי להקיף - כעמודים וכחלונות כהים - את אולם הזיכרון שצומח מתוך הרחבה. כשנכנסים פנימה, נשאבים לחלל ריק: רק מחיצת בטון נמוכה מקיפה את האולם, ועליה עיטור שיצר האמן דב פייגין ותבליט ברונזה המציג את פניו של קנדי. נר-תמיד בוער במרכז האולם, ומעליו צוהר בתקרה המסמל את יציאת העשן לשמיים – בדומה למקדשים עתיקים כמו הפנתיאון ברומא – ברמז להיותו של קנדי קרבן.
מלבד ההתייחסות המעודנת לרצח, הערך הנוסף שרזניק הצליח לממש כאן הוא תשומת לב חדשה לסביבה: מאחר שהאולם ריק, המבט נמשך אל החלונות הצרים שנמתחים מרצפה עד תקרה, ומבעד להם החוצה. הנוכחים במבנה המוצל מתבוננים על הרי ירושלים במקוטע, בגלל רצף העמודים, ומתעוררת בהם סקרנות לצאת לאוויר הפתוח ולהכיר את האזור.
"יד קנדי" מייצג את רוח הזמן בכלל ואת גישתו העיצובית של רזניק בפרט, כמי שקיבל השראה מהאדריכלות הפלסטית של מורו ורבו, האדריכל הברזילאי אוסקר נימאייר. בישראל הוקמו באותן שנים מבני זיכרון כבדים, אפורים ואפלים בסגנון הברוטליזם הגושני, כגון בית הזיכרון בניצנים (בתכנון האדריכל נחום זולוטוב) או אתר ההנצחה בגבעת התחמושת (בתכנון האדריכלים בנימין אידלסון, יעקב הרץ וגרשון צפור).
רזניק הצליח לחדש: הוא הוכיח כי גם במסגרת הסגנון הברוטליסטי עתיר הבטון, אפשר להקים מבנה קליל שאינו חונק את האדם שנמצא בו. תחושת השחרור והחיבור עם הסביבה, שמאפיינת את "יד קנדי", מתבטאת בעבודות נוספות של רזניק, כמו מכון ון ליר בשכונת טלביה, האוניברסיטה המורמונית בהר הזיתים ומלון הייאט בהר הצופים – שלושתם בירושלים. לימים הוא זכה בפרס ישראל לאדריכלות.
"יד קנדי" הוא מבנה מופשט, והודות לכך, כל מבקר ומבקרת יכולים לפרש אותו כרצונם. הערך הזה אינו מובן מאליו, כשבוחנים את אתרי הזיכרון שנבנים בישראל בעשורים האחרונים: כמעט כולם כבולים לדידקטיות מוכתבת מראש.
פרק ראשון בסדרה של Xnet על אייקונים אדריכליים ישראליים
