הילדה שגדלה בפנימייה עומדת כעת בראש הפנימיות וכפרי הנוער בארץ

"זו סגירת מעגל מדהימה מבחינתי", אומרת ענת נחמיה-לביא ומספרת על המסלול שעשתה: מהילדות הקשה במושב ("הייתי ילדה בסיכון") ועד תפקידה הבכיר הנוכחי

קרן אמר שחף

|

08.03.17 | 04:02

ענת נחמיה-לביא. "אני מודה על החיים שהיו לי. אני לא מאחלת אותם לאף אחד, אבל הם הובילו אותי למקום שבו אני נמצאת עכשיו" (צילום: יובל חן)
ענת נחמיה-לביא. "אני מודה על החיים שהיו לי. אני לא מאחלת אותם לאף אחד, אבל הם הובילו אותי למקום שבו אני נמצאת עכשיו" (צילום: יובל חן)

כבר בגיל 12 הבינה ענת נחמיה-לביא שעליה לעזוב את בית הוריה. "גדלתי במשפחה אוהבת, אבל עם הרבה קשיים", היא מסבירה. "החלטתי שאני צריכה לצאת החוצה, אז חיפשתי לעצמי פנימייה וסחבתי אליה את ההורים כדי שירשמו אותי. בפנימייה השתנו לי החיים. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאני מקבלת את התמיכה שאני צריכה. הפנימייה הצילה אותי".

 

>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

 

עוד בערוץ אנשים:

 

 

לפני כארבע שנים, יותר משני עשורים אחרי שעזבה את הפנימייה שהפכה לביתה, מונתה נחמיה-לביא למנכ"לית הפורום הציבורי של כפרי הנוער והפנימיות בישראל. "זו סגירת מעגל מדהימה מבחינתי", היא אומרת. "כשאני מגיעה לכפרי נוער, אני חוזרת לילדות שלי, לקשיים, לפחדים, לחששות - וגם לתחושה שניצלתי. הילדים שם מקסימים ומוכשרים, אבל מציאות החיים שלהם לא הייתה טובה, והם נעשו שקופים. הם מגיעים עם פגיעות רגשיות וחברתיות, אבל ברגע שהם משתקמים, הם הכי מדהימים שיש. אלה ילדים שיכולים להנהיג את המדינה בעתיד".

 

כך נראים הכפרים והפנימיות שנחמיה-לביא אחראית עליהם:

 

 

לאסוף את השברים

 

גם נחמיה-לביא (45), כמו הילדים שהיא פוגשת בפנימיות כיום, גדלה בתנאים שבהם קשה להצמיח מנהיגים. היא נולדה לזוג עולים מהודו שהתיישבו במושב אביעזר שבעמק האלה, והייתה הבת הבכורה שלהם מבין ארבע. "הייתי מה שנקרא היום 'ילדה בסיכון': לאמא שלי היו בעיות, ואבא היה עסוק בלפרנס, אז מגיל שבע הייתי מחתלת את אחותי התינוקת ומוציאה אותה לטיולים".

 

המוסד שבו מצאה את חבל ההצלה היה פנימיית בויאר שבירושלים. "החיים שם לא היו פשוטים: היינו שלוש בנות בחדר, לא הייתה לי פינה משלי, אבל טיפחו אותי ודאגו לי. בפעם הראשונה הלכתי לקולנוע ולתיאטרון והכרתי דוקטורים ובעלי מקצוע שקודם לא ידעתי על קיומם. בפנימייה התעצבתי ולמדתי להיות עצמאית ולחשוב על העתיד שלי".

 

שבועיים אחרי שסיימה את התיכון, התגייסה לצבא ועלתה על מסלול ייעודי לקצונה בחיל מודיעין. "היה לי שירות מרתק; זה היה גן עדן מבחינתי, וכבר חתמתי קבע לשמונה שנים, אבל אז אבא שלי נפטר באופן פתאומי בגיל 46, והייתי צריכה לחזור למושב ולטפל באחיות שלי. הייתה לי אחות אחת בפנימייה ושתיים בבית, אז היה לי ברור שאני חוזרת למושב. הייתי צריכה לאסוף את השברים, לטפל באחיות ולעבוד כדי להחזיר חובות שאבא שלי השאיר. ביום עבדתי כמאבטחת בבית ספר, ובערב הייתי מניחה את האקדח בצד והולכת לנקות את הכיתות שאיבטחתי בבוקר. ברגע שהדבר התאפשר מבחינה כלכלית, שלחתי גם את שתי האחיות האחרות לפנימיות".

 

"הייתי צריכה לטפל באחיות שלי ולעבוד כדי להחזיר חובות שאבא שלי השאיר. ביום עבדתי כמאבטחת בבית ספר, ובערב הייתי מניחה את האקדח בצד והולכת לנקות את הכיתות שאיבטחתי בבוקר"

אחרי כשנתיים הצליחה להחזיר את כל החובות ועזבה לתל אביב כדי ללמוד באוניברסיטה. "הגעתי עם מינוס בבנק, וגם שם עבדתי כל הזמן כדי לפרנס את עצמי. באוניברסיטה למדתי בהתחלה פסיכולוגיה ומשפטים: התחומים האלה לא עניינו אותי, אבל ידעתי שאפשר להתפרנס מהם. העניין הכלכלי כל הזמן היה ברקע. בסופו של דבר החלטתי ללכת אחרי מה שמעניין אותי – היסטוריה ומדעי המדינה - ולהאמין שאני מספיק מוכשרת כדי להסתדר עם כל מה שאלמד". באותה תקופה הכירה את מי שהיה לבעלה, עודד לביא. "היה לנו קורס משותף, והוא הציע שנלמד יחד למבחן הסופי. יום אחרי הדייט הראשון שלנו כבר עברנו לגור ביחד, ואחרי שלוש שנים וחצי התחתנו".

 

הם גרים בגני תקווה עם שלושת ילדיהם - נגה (16), שחף (14) וסהר (12). בנם הצעיר נולד בטוקיו. "עודד קיבל מחברת הייטק הצעה לעבור לשם לחמש שנים, אז החלטנו לנסוע. אני באותה תקופה כיהנתי כסמנכ"לית של ציונות 2000, ארגון למען אחריות חברתית שהייתי בין מייסדיו; היה לי מעמד מרשים, הצלחתי והתפרנסתי, אבל החלטתי לעזוב הכל בשם החוויה המשפחתית. ביפן לא היה לי אישור לעבוד, אז הייתי צריכה למצוא את עצמי". והיא מצאה: במהלך השהות בטוקיו התמחתה בתיפוף יפני, לימדה נשים מקומיות לבשל אוכל ישראלי, בנתה תוכנית לימודים עם תכנים יהודיים לבית הספר האמריקאי של ילדיה והקימה עמותה שגייסה כספים עבור ילדים חולים בארץ. "אני אדם יזמי", היא אומרת, "ונושאים הקשורים בחינוך וביהדות מאוד חשובים לי, אז לא ממש עבדתי, אבל הייתי עסוקה".

 

כשחזרה עם משפחתה לארץ, התחילה לעבוד במשרד ראש הממשלה תחת אהוד אולמרט וריכזה מיזם שנועד להגביר את שיתוף הפעולה בין המגזר העסקי למגזר החברתי. בהמשך עבדה בקרן אייסף, שמסייעת לסטודנטים מהפריפריה. "כבר אז מצאתי את עצמי עוזרת לאנשים שנמצאים במצב דומה לזה שאני הייתי בו בעבר. אני הראשונה מהמשפחה המורחבת שלי שלמדה באוניברסיטה, כך שיכולתי להזדהות איתם".

 

צפו בראיון עם נחמיה-לביא ששודר ב"עושים סדר":

 

 

רואים תוצאות

 

כשהוצע לה להצטרף לפורום הציבורי של כפרי הנוער והפנימיות בישראל, לא היססה. "סיפרו לי על מטרת הארגון, שהיה אז בשלבי הקמה, ואמרו לי שהיוזם הוא אבי נאור, אז ידעתי שזה יהיה משהו גדול ושאני צריכה להיות שם. הבנתי שזו ההזדמנות שלי לסגור את המעגל המשמעותי ביותר בחיי. אני אף פעם לא שוכחת את הילדים שגרים בפנימיות: יש להם חיים מאוד קשים, והאחריות שלנו כבוגרים היא לטפל בהם ולהקל עליהם".

 

הפורום מייצג כ-50 כפרי נוער וכ-100 פנימיות רווחה. "אנחנו לוחצים על המדינה לקחת אחריות על הילדים שגרים במקומות האלה, וגם מגייסים מתנדבים וכספים. אנחנו כבר רואים תוצאות. עד שהתחלנו לפעול, לא היו דיונים בנושא בוועדת החינוך של הכנסת: הילדים האלה היו החצר האחורית של החברה. מאז שהתחלנו לפעול, היו כבר 20 דיונים שעסקו בדרכים לחזק אותם, והתקצוב עולה משנה לשנה".

 

הניסיון האישי והמקצועי שלך משפיע על האופן שבו את מחנכת את ילדייך?

"העבר שלי הוא חלק ממי שאני כאמא. הילדים שלי לא יודעים על הדברים הקשים שעברתי, אבל הם מכירים את סיפור החיים שלי ויודעים מה אני עושה היום. הם יודעים שיכולתי להיות מנכ"לית בכל חברה עסקית, אבל בחרתי את התחום החברתי, כי זה נותן תוכן לחיים שלי. אני אולי נחשבת לאמא קצת יותר קשוחה, כי אני כל הזמן מעמתת את ילדיי עם ילדים שלא שפר עליהם גורלם. בין השאר, אימצנו למשך שנה ילדת פנימייה שבאה ממשפחת מצוקה. זה מסר שקיים אצלנו בבית: לא לקחת את החיים הטובים כמובן מאליו; להסתכל מסביב. היום אני מודה על החיים שהיו לי. אני לא מאחלת אותם לאף אחד, אבל הם הובילו אותי למקום שבו אני נמצאת עכשיו וגרמו לי להיות אופטימית ולהעריך את מה שיש לי. אני אומרת תודה על הכל".

 

_______________________________________________________

 

מגיע לכם כסף? גילי תמיר תעזור לכם להשיג אותו דרך הרדיו. הקליקו על התמונה:

 

"אם אנחנו לא יודעים שהכסף קיים, אנחנו לא מבקשים אותו". הקליקו על התמונה (צילם: יריב כץ)
"אם אנחנו לא יודעים שהכסף קיים, אנחנו לא מבקשים אותו". הקליקו על התמונה (צילם: יריב כץ)

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד