אם ראש השנה מאפשר לנו להחליט החלטות שלא נעמוד בהן גם השנה, ופסח מפרנס לנו את צמד התחביבים לאכול ולבכות, הרי שפורים הוא ההזדמנות שלנו להיראות כמו זונות, בלי לשלם את מחיר הבושה. איכשהו, השילוב בין שלהי החורף לאוזני המן, כנראה מוציא מכל אחד מאיתנו את השרמוטה הפנימית. אחרת, איך אפשר להסביר את ריבוי המחשופים, העקבים והביריות שמסתובבים ברחובות בימי ההילולה האלה.
עוד בערוץ האופנה
- עקבו אחרינו באינסטגרם
- לתצוגות אופנה דרושים: אנשים מוזרים במיוחד
- מארונה של נסיכה: הבגדים של דיאנה, התערוכה
- הון-שלטון-סגנון: מה תלבש מאיה ורטהיימר לחתונתה?
ואל תראו את פורים ככה, רדוד וריקני. בעצם זהו חג שחוקר מגדר ונזילות חברתית – גברים שמתלבשים כמו שהם מגדירים "נשיות" – פאה בלונדינית, חצאית מיני, גרבי רשת וליפסטיק אדום, ונשים שמתלבשות, ובכן, בדיוק אותו הדבר, אבל בלי השיער על הפנים והחזה. זה בטח אומר משהו על האופן שבו החברה מתייחסת לסטריאוטיפים שמעצימים תפיסה מיזוגנית, ואולי זו סתם עדות לטעם רע במיוחד.
נצנצים, איפור עודף, מקסימום עור חשוף ומינימום בקרת נזקים
מודה, החג הזה מתועב בעיניי עוד מהימים שהייתי קאובוי קטן, לבוש במה שניתן לתאר כמפגש בין "דלות החומר" לאמא נטולת אמביציה יצירתית. גם כשהפכתי לקאובוי גדול יותר (ומלח, והיפי, וזונה, כמובן) המשכתי לשנוא בכל לב את גרסת היהדות להאלווין. אני חריג, אני יודע. האוכלוסייה הישראלית אוהבת להתחפש, ובעיקר להשתדרג אסתטית, כשאפילו אנשים שהם הכי-פיג'מה 364 ימים בשנה, מדגמנים זוהר הוליוודי ליום אחד, עם אותה פרשנות קבועה ומבאסת – נצנצים, איפור עודף, מקסימום עור חשוף ומינימום בקרת נזקים.
חמושים בכל הארטילריה הקטלנית הזו אנחנו יוצאים למסיבות פורים, להתחכך מרצון עם המוני אדם שבימים רגילים אנחנו מקפידים לא להגיד להם שלום ברחוב. התאריך הלא מתחשב מוצא אותנו רועדים מקור בתור המעליב שמחוץ למסיבה, כשאנחנו לבושים בלא-כלום-כמעט, כמבקשים להאמין שמייקאפ זה מחמם. בתוך המועדון אנחנו עסוקים בעיקר בלשמור על המחשוף של הסטרפלס, שלא יברח לשום מקום, מחשבים כמה מרוויחים עלינו על כל כוס יין נחות שמוגשת בבר, ומצטלמים. כי מהו פורים אם לא התירוץ המושלם להציף את הקיר בפייסבוק באלפי תמונות של עצמנו המחופשים בדרגות שונות של שכרות, בצירוף הכיתוב "פורים 2017 אין-אין-אין דברים כאלה".
מהו פורים אם לא התירוץ המושלם להציף את הקיר בפייסבוק באלפי תמונות
גם אם נניח בצד את כל תחפושות הטרנסג'נדר למיניהן, נישאר עם מגוון די רחב של הופעות מביכות לא פחות. למשל, התחפושת "חייבת לקחת את הפרס", שמאחוריה עומדת אמא שחלמה ללמוד אופנה, אבל איכשהו סיימה כלבורנטית במעבדה, וכעת היא תופרת את כל תקוותיה הכמוסות על בתה פרומת הרצון החופשי. לא משנה איך קוראים לתחפושת, היא לנצח תהיה מגרדת, מנטרלת תנועה, ובלתי מובנת לאיש. דוגמאות שזכורות לי הן כדור פורח, מקלחת וקיר טיפוס.
יש עוד ז'אנרים רבים בארסנל התחפושות המטרידות, אותי לפחות, אז הכנתי את הרשימה המלאה:
התחפושות המילוליות, נקרא להן "אבשלום קור" ונגדיר אותן כטרחניות מכולן, כי זה לא רק שהתחפשתי למשחק מילים, אני גם מאלץ אתכם לנחש מהו: "נו באמת, יש לי כובע ואני טמבל, מה אתם לא מבינים פה?!"
תחפושת ביונסה וג'יי זי: פה מדובר בחטא כפול - גם תחפושת זוגית שאין דביקה ממנה, וגם ניסיון יומרני להידמות לסלבס שנראים הרבה יותר טוב מכם. ולמען הסר ספק, קלוני ואלמודין, הבקהאמים, שלומית ויודה – כולם נכנסים לאותה הקטגוריה.
תחפושת קים ונורת': ידועה גם בשם "אני והבת שלי חולקות ארון בגדים, וגם הפרעת אכילה". מדובר בגרסה ההורית המטרידה לא פחות לתחפושת הזוגית, שוודאי תגרור אחריה שנים מייסרות על ספת הפסיכולוג. הוסיפו לפסיכוזה הבין-דורית גם את אבא קניה, וקיבלתם את התחפושת המשפחתית, שהיא באמת תחתית החבית.
תחפושת חוקרת מוח סקסית: ניתן להחליף את החוקרת במגוון מקצועות, ביניהם, שיננית סקסית, ספרנית סקסית, או פקידת מס הכנסה סקסית. בעצם, כל מקצוע שנצמיד לו את התוספת המצודדת הנ"ל באמצעות חצאית מיני, איפור מופרז ופאה בלונדינית - אופס, שוב יצאה לנו זונה, סקסית כמובן.
תחפושת המאמץ החלקי: הדילמה הקלאסית של להיות או לא להיות נגמרת בפשרה של ג'ינס, כובע ומשקפיים עם אף ושפם. זה עלוב בדיוק כמו שזה נשמע, אבל עוד פחות מהז'אנר הבא.
תחפושת לא התחפשתי: כי פורים זה לסחים ואני "קול" מכדי להתחפש, וכדי שאף אחד לא יחשוב, חלילה, שאני פשוט לא מגניב, אני אכתוב על זה טור בעיתון.
