אנשים

    מפציעה אנושה לכושר מלא: השיקום המופלא של האופנוענית האתלטית

    מי שרואה כיום את לימור שמש רצה ומתעמלת, מתקשה להאמין שלפני עשור העריכו רופאים שהיא לא תשרוד. איך קרה הנס? "בן אדם יכול לכבוש כל יעד ומטרה"

    אלון פרס

    |

    21.02.17 | 02:51

    לימור שמש, כיום. "החלטתי שאני אעשה הכל כדי שאוכל ללכת שוב כמו שצריך - בלי קביים; אפילו בלי צליעה" (צילום: אלון פרס)
    לימור שמש, כיום. "החלטתי שאני אעשה הכל כדי שאוכל ללכת שוב כמו שצריך - בלי קביים; אפילו בלי צליעה" (צילום: אלון פרס)
    שמש על האופנוע (מימין) ואחרי תאונת הדרכים. "אמא שלי שאלה את אחד הרופאים אם אצליח להביא ילדים. הוא לא ידע לתת תשובה" (צילום: דידי גניש, אלבום פרטי)
    "קבעתי לעצמי פרק זמן של חמש שנים שאותו הקדשתי לשיקום בלבד: בלי עבודה, בלי לימודים, בלי שום דבר אחר" (צילום: אלון פרס)

    נקודת השבר בחייה של לימור שמש התרחשה לפני עשר שנים. היא הייתה אז בת 26, בשנה אחרונה של לימודי אדריכלות, וקיבלה משימה לפרויקט גמר - לעצב מתנ"ס. רוב חבריה בחרו לתכנן בניין עבור ילדים, אבל היא החליטה לעצב מתנ"ס שונה - עבור פגועי נפש, "אנשים שקרה להם משהו, ושצריכים את המקום שלהם", הסבירה.

     

    >> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק

     

    עוד בערוץ אנשים:

     

     

     

    אבל שמש לא זכתה להציג את הפרויקט שלה. את יום שבת, 6 באוקטובר 2007, סיימה בניתוח שנמשך 12 שעות בחדר הטראומה של בית החולים הדסה עין כרם בירושלים. היא הגיעה לשם בעקבות תאונת אופנוע קשה שעברה באותו בוקר; מצבה היה אנוש, והרופאים העריכו שלא תשרוד יותר מ-72 שעות.

     

    מי שרואה אותה כיום במכון לפיזיותרפיה הסמוך לביתה בבת ים, רצה, מתעמלת, נמתחת - מתקשה להעלות על דעתו שהבחורה הזו בקושי הייתה מסוגלת לזוז פעם, ושאיש לא האמין שהיא תצליח לצאת מהמיטה, אם בכלל תישאר בחיים. אבל בעזרת שיקום מסובך, שנמשך שנים, מלווה בניתוחים מורכבים, טיפולים ארוכים ובעיקר כוח רצון אדיר – היא הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי וחזרה לחיים.

     

     

    "מי שאומר שחיים פעם אחת, טועה. אני מאמינה שחיים כל יום"
    לימור שמש

     

    כל החלק האחורי שלי נמחק

     

    "אהבה ממבט ראשון", כך מתארת כיום שמש (36) את המפגש שלה עם האופנועים, שבעקבותיו החליטה להוציא רישיון לאופנוע מעל 500 סמ"ק. השידוך בינה לבין כלי הרכב הדו-גלגלי התבצע בתקופת התיכון, באמצעות יניב - בן זוגה באותם ימים, וכיום בעלה. "התחלנו להשתתף בטיולי אופנועים בכל הארץ", היא מספרת.

     

    במהלך אחד הטיולים באזור ירושלים, שבו השתתפו כ-200 אופנועים, עצרו המשתתפים בצד הדרך והתחלקו לקבוצות של ארבעה רוכבים כדי למנוע צפיפות על הכביש לקראת המשך המסלול. "פתאום החברים שלי לקבוצה נעלמו לי", היא משחזרת. "לא ידעתי אם הם התקדמו ועברו אותי, או שהם עדיין נמצאים מאחור, אבל החלטתי להמשיך עד העצירה הבאה".

     

    העצירה הבאה הייתה בניידת טיפול נמרץ. "הייתי על מהירות מאוד נמוכה, 40 קמ"ש, וכל מה שאני זוכרת זה שקיבלתי מכה קטנה בגלגל האחורי. זהו. מאז אני לא זוכרת כלום". בעקבות המכה היא נפלה מהאופנוע ועפה לכיוון טרנזיט שנסע בנתיב הנגדי של הכביש. המפגש היה קטלני. "נשארתי בלי ישבן. לא היה כלום. רק עצמות. ודימום מטורף. הוזנקו שני אמבולנסים, ניידת טיפול נמרץ ומסוק. כשהפרמדיק ראה עד כמה המצב שלי חמור, הוא החליט לא לחכות למסוק אלא לקחת אותי לבית החולים במהירות האפשרית, בניידת".

     

    במהלך הניתוח התברר שהפציעה היא לא רק בישבן. "גם הקרסול השמאלי התרסק לחלוטין. האורתופד סיפר שהוא ראה רק רסיסים קטנים, לא עצמות. שברתי גם חוליות בחלק שמחבר בין הגב לרגליים, והיו לי עוד ארבעה שברים באגן. בקיצור, כל החלק האחורי שלי נמחק".

     

    בתום הניתוח יצאו הרופאים אל בני המשפחה והזמינו אותם להיכנס לחדר של יקירתם, לומר לה מילים אחרונות ולהיפרד ממנה. "אבל מתברר שלא, לא ויתרתי", מכריזה שמש בחיוך. "הרופאים נאבקו כדי להשאיר אותי בחיים. אחרי כמה ימים פקחתי את העיניים ושאלתי את אמא שלי: 'חזרתי הביתה?' היא אמרה לי שהייתי מעורבת בתאונת דרכים. עניתי: 'שיט, הייתה לי הרגשה'".

     

    לימור שמש, כיום. "הרופאים נאבקו כדי להשאיר אותי בחיים" (צילום: אלון פרס)
      לימור שמש, כיום. "הרופאים נאבקו כדי להשאיר אותי בחיים"(צילום: אלון פרס)

       

      הכל פצוע, הכל כואב

       

      ההמשך כלל 18 ניתוחים, קיבוע באגן, פלטינות ברגל, גבס וסטומה בבטן. את השיקום עברה במרכז רעות בתל אביב ומדי פעם יצאה לסופי שבוע בבית. "אמא שלי השתדלה שהחדר שלי שם יהיה מסודר, חם, עוטף, שארגיש בו בבית, אבל זה לא עזר לי עם הכאבים. זה גם לא עזר כשהייתי צריכה שירותים באמצע הלילה: מה אני עושה? איך עושים פיפי? הכל פצוע, הכל כואב. אז צולעים עם הקביים או זוחלים על ארבע. פעם אמא שלי שאלה את אחד הרופאים אם אני אצליח להביא ילדים. הוא לא ידע לתת תשובה. הוא אמר שקודם צריך לראות אם אני מצליחה לרדת מהקביים".

       

      והיא ירדה מהם. אחרי ששוחררה ממרכז השיקום, יצאה לפרויקט שיקום עצמאי בסיוע קופת חולים ופיזיותרפיסט פרטי. היא הייתה נחושה לחזור לעצמה. "המטרה שלי הייתה להשתקם כדי לחיות, לא לחיות כדי להשתקם. קבעתי לעצמי פרק זמן של חמש שנים שאותו הקדשתי לשיקום בלבד: בלי עבודה, בלי לימודים, בלי שום דבר אחר. החלטתי שאני אעשה הכל כדי שאוכל ללכת שוב כמו שצריך - בלי קביים; אפילו בלי צליעה".

       

      עם הזמן, הוחלפו הקביים בשני מקלות הליכה; אחר כך היא הסתפקה במקל אחד; לבסוף הלכה בלי עזרה כלל. "זה לקח ארבע שנים, אבל עשיתי את זה. היו גם שיעורי פילאטיס לחיזוק השרירים ולאיזון הגוף. חדר הכושר שבו עברתי את האימונים, הפך לבית השני שלי".

       

      וכשאפשר ללכת ישר, למה לא לעשות את זה בדרך לחופה? "אמרו לי שלא אוכל לחזור לנעלי עקב, אבל היה לי חשוב לחזור להיות כמה שיותר קרובה למה שהייתי לפני התאונה - אז הנה, התחתנתי עם נעלי עקב".

       

      בחתונה. "הנה, התחתנתי בנעלי עקב" (צילום: שחר טל)
        בחתונה. "הנה, התחתנתי בנעלי עקב"(צילום: שחר טל)

         

        לא פוחדת מאופנועים

         

        במהלך ההיריון עם בתה הבכורה, תניר (כיום בת ארבע), התברר לה שלא תוכל להביא אותה לעולם בלידה טבעית, ותצטרך לעבור ניתוח קיסרי. "רצפת האגן שלי לא הייתה חזקה מספיק, הבטן ישבה על מקום פגוע, הגב והאגן היו שבורים. הגוף לא היה בנוי ללידה, ואי אפשר היה לקחת סיכונים. היה לי קשה עם זה שאצטרך לעבור ניתוח: עוד פעם להירדם ולהתעורר לתוצאה מסוימת בלי לקחת חלק בתהליך? אבל בסוף השלמתי עם זה, כי מה זה בשבילי עוד ניתוח קטן?"

         

        את בנה עידו, שנולד אחרי שנתיים, הביאה לעולם באותה דרך. האתגר הבא שלה היה הרבה פחות יומרני: דיאטה. "אחי עמד להתחתן, והחלטתי שעד החתונה שלו אני אצליח להוריד במשקל ולהיכנס לשמלת חלומותיי. התחלתי להתאמן, לרוץ - ועד החתונה הורדתי תשעה קילו. הספורט נעשה חלק מהחיים שלי; עברתי קורס מדריכי כושר במכון וינגייט, ובקרוב אתחיל לעבוד בתחום ואדריך אנשים איך להתאמן נכון".

         

        בינתיים היא מנהלת עם בעלה מסעדה בירושלים, ויש לה חלום לחזור אל פרויקט הגמר שלה בלימודי האדריכלות ולהקים מתנ"ס לפגועי נפש. הרעיון לא נראה לה שאפתני במיוחד. "אנחנו צריכים לפרוץ את הגבולות של עצמנו", היא קובעת. "ממה שעברתי, למדתי שהבן אדם יכול לכבוש כל יעד וכל מטרה שהוא מציב לעצמו. אני הייתי בתוך בועה חשוכה, לא ראיתי את האור, כל נשימה כאבה לי. אבל מי שמסתגל למצבים החדשים בחיים שלו, עם תמיכה פיזית ונפשית יוכל גם לעבור אותם יותר בקלות".

         

        לרכיבה על אופנוע עדיין לא חזרה, אבל היא לא פוסלת אפשרות שזה יקרה. "אין לי פחד מאופנועים", אומרת שמש. "ידעתי מה הסיכון קודם, ואני יודעת גם היום. אופנוע בשבילי זה כמו אלכוהול לשיכור או סמים לנרקומן".

         

        ______________________________________________________

         

        הקהל שואג ומוחא לה כפיים, אבל רותם אשכנזי לא שומעת כלום. הקליקו על התמונה:

         

        "הטניס הציל את החיים שלי". הקליקו על התמונה (צילום: יריב כץ)

         

         
        הצג:
        כל התגובות לכתבה "מפציעה אנושה לכושר מלא: השיקום המופלא של האופנוענית האתלטית"
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד