הקהל שואג, מעודד ומוחא כפיים - אבל הטניסאית אינה שומעת כלום

הצופים שורקים בהתלהבות, משמיעים קריאות עידוד, מוחאים לה כפיים - אבל הטניסאית רותם אשכנזי לא שומעת דבר. "לפני כל משחק אני מורידה את מכשיר השמיעה שלי", היא מסבירה. "הקולות של הקהל מלחיצים אותי. כשיש שקט, אני יותר מצליחה להתרכז".

אשכנזי, בת 18 מהרצליה, היא חירשת כמעט מיום היוולדה, מה שלא מונע ממנה להיות טניסאית מצטיינת ולהגיע להישגים מרשימים. למעשה, אשכנזי היא היחידה מבין הטניסאים הישראלים החירשים שמשתתפת בתחרויות. בשנה שעברה עשתה היסטוריה והייתה לטניסאית הישראלית הראשונה שגרפה את המקום הראשון באליפות העולם לנוער חירש, והשנה זכתה במדליית כסף באליפות אירופה לחירשים. "הרגשתי גאווה להחזיק את המדליות האלה ואת דגל ישראל", היא אומרת. "זה היה כבוד גדול, ואני מקווה שהזכיות שלי יעודדו חירשים אחרים להצליח בספורט ולנסות להיות אלופים".

צפו בראיון עם רותם אשכנזי ואביה בערוץ הספורט:

חוששת להיות אמא

אשכנזי נולדה כפגה במשקל 800 גרם ועם זיהום בדם. כדי להילחם בזיהום, נתנו לה הרופאים תרופות שגרמו לה לחירשות. מגיל שנה וחצי צמוד לאחת מאוזניה מכשיר שמיעה, שבלעדיו היא לא שומעת דבר. "פעם חשבתי לעצמי, למה זה מגיע לי?" היא אומרת. "היום אני מתייחסת לזה כמו למתנה. אני מקבלת את החירשות ומשלימה איתה".

לטניס נחשפה בגיל שש, כשצפתה בטלוויזיה בטניסאי השווייצרי רוג'ר פדרר: היא התלהבה, ביקשה מאביה שירשום אותה לקייטנת טניס בקאנטרי נווה אמירים שבעיר מגוריה, וכבר באימון הראשון התאהבה במשחק. הכישרון שלה צד את עינו של המאמן, והוא עודד אותה להפוך את הטניס ליותר מסתם תחביב. בשלב הבא הגיעה לקבוצת הטניס של הפועל תל אביב, המשיכה למועדון בני הרצליה, ומגיל 12 היא מתאמנת במרכז הטניס שברמת השרון. "אני מרגישה שהטניס הציל את החיים שלי", אומרת אשכנזי. "אם לא הייתי משחקת, לא היה לי ביטחון עצמי ולא הייתי מצליחה להתחבר לאנשים. אני חברותית בזכות הטניס, והוא גורם לי להרגיש שווה". 

למרות הביטחון העצמי שהעניק לה הטניס, אשכנזי היא בחורה צנועה. היא אמנם גאה בהישגיה, אבל יודעת שהדרך להיות שחר פאר הבאה עוד ארוכה. "בדרך כלל אני משחקת מול שחקנים ששומעים, ומרגישה שהם יותר טובים ממני. אני צריכה להתאמן הרבה כדי להצליח יותר, ותמיד יש לחץ לפני משחק. היה לי פסיכולוג ספורט שעזר לי להתמודד עם הלחץ ועם ההפסדים, כי היה לי קשה להפסיד. כשהייתי מפסידה, הייתי מתאכזבת. היום אני מבינה שזה ספורט, ולא תמיד אפשר לקחת את המקום הראשון. ההפסדים דווקא מדרבנים אותי להשתפר ולעבוד קשה".

במקביל לעבודתה הקשה כספורטאית - אימונים הנמשכים שלוש שעות ביום וכוללים ריצות של שישה קילומטרים - אשכנזי היא תיכוניסטית, לומדת במקיף יהוד במגמת גרפיקה ממוחשבת, והשילוב בין הלימודים לטניס מהווה אתגר לא קל. לפני חצי שנה, בגלל הלחץ של הבגרויות, החליטה לקחת פסק זמן מהטניס. "הרגשתי שנמאס לי והפסקתי לשחק למשך חודש, אבל הטניס היה חסר לי. כשחזרתי לשחק, הרגשתי שאני חוזרת הביתה. המאמן שלי פרנק אצטולד ושאר אנשי הצוות ברמת השרון הם כמו משפחה שנייה שלי, תמיד מעודדים ותומכים בי".

מי שפחות תומכת בה היא המדינה. לטענתה, הרשויות אינן פועלות מספיק לקידום ספורטאים בעלי צרכים מיוחדים. אחרי זכייתה באליפות העולם, לדוגמה, ציפתה לטלפון משרת התרבות והספורט, מירי רגב, אבל זו לא טרחה להתקשר ולברך. "היא הסתפקה באס-אם-אס, וזה הכעיס מאוד את ההורים שלי. אני חושבת שהספורטאים בעלי הצרכים המיוחדים לא כל כך מעניינים אותה. אין מספיק קידום של לקויי שמיעה; אין מספיק השקעה כספית. לפני שנה קיבלתי ממרכז הטניס מלגה של 3,000 שקל, אבל אני עדיין זקוקה לעזרה של ספונסר. כרגע המשפחה שלי מממנת את הנסיעות שלי לתחרויות בחו"ל". 

משפחתה מעורבת מאוד בקריירה שלה. אביה דודי עובד בחברת אל על כמדריך תיירים, אמה נירית הייתה בעבר דוגמנית, ויש לה אח תאום, רון, שמשחק כדורגל בקבוצת הנוער של רמת השרון. יש לה גם מעגל חברים רחב, שכולל חירשים לצד שומעים. בעבר היה לה בן זוג חירש; אחר כך הייתה בזוגיות עם שומע, והחירשות שלה לא היוותה בעיה, לדבריה. "אני מצליחה לתקשר באמצעות מכשיר השמיעה וקריאת השפתיים", היא אומרת. "רוב החיים הכרתי אנשים שומעים. רק כשעברתי לתיכון שמשלב חירשים עם שומעים, הכרתי חירשים. בעתיד אני מעדיפה שיהיה לי בן זוג שומע. יש בי חשש להיות אמא. מבחינה גנטית, רצוי שבן הזוג שלי לא יהיה חירש". 

אשכנזי בפעולה. "רצוי שבן הזוג שלי לא יהיה חירש"(צילום: יריב כץ)

להתגבר על כל קושי

סיפורה יוצא הדופן הגיע עד לאמריקה, שם השתתפה אשכנזי בשלושה משחקי ראווה וכן נתנה הרצאות בנושא לקות השמיעה שלה. "זאת הייתה חוויה מדהימה. הכרתי אנשים רבים וקיבלתי המון אהבה וכבוד".

בימים אלה היא מתנדבת בפרויקט מחויבות אישית בשם "ספיישל אולימפיקס", שנערך במרכז הטניס ברמת השרון ושבמסגרתו היא מעבירה אימוני טניס לילדים בעלי צרכים מיוחדים. "זה כיף לשמח את הילדים האלה", היא אומרת. "הם נהנים ואוהבים אותי. בשנה הבאה אני רוצה להמשיך בכיוון הזה ולהצטרף לקורס מדריכי טניס. גם אם לא אהיה בעתיד שחקנית טניס, לעולם לא אעזוב את העולם הזה. טניס זה החיים שלי, ואני אשמח להיות מאמנת. אני מאמינה שלמרות שאני חירשת, אצליח להתגבר על הקושי ולאמן את הילדים עד סוף הפרויקט".

בשנה הבאה תתחרה באולמיפאדה לבעלי צרכים מיוחדים שתתקיים בטורקיה, והיא כבר מתרגשת לקראת האירוע. "אני אתאמן חזק ואעשה הכל כדי להצליח", מבטיחה הטניסאית הצעירה. "חשוב לי שאנשים יאמינו שהם יכולים להתגבר על כל קושי. לאט-לאט, אפשר להצליח ולהגיע רחוק".

______________________________________________________

אחד הילדים הוא לקוי שמיעה, וגם הסבא והסבתא שלו. הקליקו על התמונה:

"יש אנשים שמפחדים. שואלים אם זה מדבק". הקליקו על התמונה (צילום: יריב כץ)