עד שמלאה לה שנה, הוריה היו בטוחים שהיא חירשת כמותם וכמו אחיה הגדול. כשהייתה שירלי שלום-כהן בת שלוש, היא כבר תיקשרה בשתי שפות - בעברית ובשפת הסימנים - והפכה לגורם שגישר בין משפחתה לבין העולם השומע. היא ליוותה את הוריה לקופת חולים, לדואר, לבנק; הלכה עימם גם לאסיפות הורים בבית הספר. "נולדתי לזה ולא הכרתי משהו אחר", אומרת שלום-כהן, "אבל לקראת גיל ההתבגרות הרגשתי שזה לא נוח לי, שזה מעמיס".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
למרות הקשיים, שלום-כהן (37) מרגישה שהחוויות הללו חיזקו אותה ונתנו לה כלים לחיים. "הוריי, אחי ואני היינו צריכים לשבת יחד ולמצוא פתרונות. העזרה שלי בבית נתנה לי תחושת חשיבות. שאלו לדעתי, התייעצו איתי, התחשבו בי. למדתי לפתור לבד בעיות ולמצוא פתרונות יצירתיים".
כיום היא משתמשת בניסיון שלה כדי לעזור למשפחות אחרות שבהן ההורים או הילדים לקויי שמיעה - וגם למשפחות רגילות. "אני רוצה להראות לאנשים", היא אומרת, "שמה שנראה כלקות יכול להפוך לפעמים ליתרון ולנקודת חוזק".
צפו בה מציגה את עצמה בשפת הסימנים:
רציתי ילד בריא
הוריה ואחיה הבכור של שלום-כהן נולדו חירשים. שלושתם למדו לדבר, אולם אין ביכולתם לתקשר באמצעות דיבור בלבד. "כשעשו עליי חרם בבית הספר", נזכרת שלום-כהן, "אמא שלי לא הייתה יכולה להתקשר למורה ולעזור לי, אז היא פשוט הייתה מחבקת אותי. הייתי צריכה להתמודד עם זה לבד".
עם גיוסה לצה"ל עזבה את הבית בפעם הראשונה לתקופה ארוכה, מה שטילטל אותה ואת הוריה גם יחד. "כל השנים אמא שלי נעזרה בי, ופתאום אני זו שנזקקתי לה. הרגשתי חוסר ודאות. הכל היה שונה, ורציתי חום אמהי. אני זוכרת שבלילה הראשון בטירונות עמדו החיילות בשני תורים: אחד למקלחות ואחר לטלפון הציבורי. אני החלטתי לעמוד בתור לטלפון. לא ידעתי למי להתקשר, כי בבית אף אחד לא יענה, אז התקשרתי לאמא של החברה הכי טובה שלי, שהייתה בשבילי סוג של אמא שנייה".
אחרי השחרור למדה מדעי התנהגות; בהמשך עבדה במשאבי אנוש, ולאחר מכן עסקה בכלכלה ובהייטק. את בעלה קובי (41), העובד בתחום האלקטרוניקה, פגשה לאחר שבן זוגה הקודם נפרד ממנה מיד כשנודע לו שהוריה חירשים. "הוא לא רצה שייוולד לו ילד חירש. לקחתי את זה קשה, אבל זה יצא לטובה. אחר כך כבר הקפדתי שכל גבר שאני יוצאת איתו יידע שזה המצב. קובי אמר לי כבר בהתחלה שמבחינתו זה לא משנה: שהוא אוהב אותי בגלל מי שאני, ושזה כנראה גם בגלל ההורים שלי".
הם גרים בכפר סבא. לפני שבע שנים וחצי הביאו לעולם את התאומים עמית ונועם. "הם בריאים וגם שומעים, אבל ילדתי אותם בחודש שביעי ועברנו איתם קשיים רבים". כשהייתה בהיריון עם עידו בן השלוש וחצי, קיוו בני הזוג לחוויה פשוטה יותר. "רצינו שהכל יתנהל כרגיל, אבל הייתה לי תחושה חזקה שהוא לקוי שמיעה. ממש ידעתי. לא יודעת למה הרגשתי ככה, כי על פניו הכל היה תקין.
"בבדיקת סינון שמיעה שהוא עבר לפני שיצאנו מבית החולים, היה חשד שיש לו לקות, ובגיל חודשיים הוא עשה בדיקה נוספת, שהראתה שיש לו לקות שמיעה בינונית ושצריך להתאים לו מכשירים. זה היה מאוד קשה. הרגשנו שזה סוף העולם. זכרתי את הריצות שהיו לי עם אח שלי להתאמת מכשירים ואת בתי הספר המיוחדים שהוא הלך אליהם. רציתי ילד בריא".
יומיים אחרי האבחון החליטה על גישה חדשה לנושא. "קמתי עם אנרגיה ומצב רוח טוב; התקשרתי לבשר לאנשים על לקות השמיעה של עידו והרגשתי שאני מעודדת אותם. בחופשת הלידה התחלתי ללמוד הדרכת הורים והנחיית קבוצות במכון אדלר וידעתי שאני הולכת לעסוק בליווי של לקויי שמיעה. כשהייתי צעירה, אמא שלי מאוד רצתה שאעבוד עם חירשים, ולא רציתי. אמרתי לה: 'די, אני עובדת כמתורגמנית כבר מגיל שלוש', אבל כשעידו הגיע, הרגשתי שאני רוצה לעשות למען האנשים האלה - להביא מהעולם שלי למשפחות אחרות".
אחרי שנה עזבה את מקום עבודתה והקימה עסק משלה, "שומעת הקול", שבמסגרתו היא מרצה ומעבירה הדרכות בפני שומעים ולא שומעים בכל הגילאים. "אני מספרת על עצמי כילדה עם צרכים מיוחדים, כמי שהייתה שונה בבית, היחידה ששמעה. בהרצאות האלה אני רוצה לשנות את התפיסה שקיימת לגבי חירשים, ולספר שגם הם מלאי חיים, צמאים לידע ורוצים שיראו אותם כשווים".
כך מגיב תינוק שנעזר במכשיר שמיעה לראשונה בחייו:
"פיצה" נראית בדיוק כמו "ביצה"
אמה חוה נולדה בבני ברק למשפחה חרדית, ובבגרותה חזרה בשאלה. "בחברה החרדית מחביאים ילדים עם לקות, כי זה מכתים את המשפחה וקשה לחתן ילדים כאלה, אבל אבא שלה, סבא שלי, הוא אדם מדהים".
בגיל תשע עזבה האם את בית הספר החרדי שבו למדה לטובת בית ספר לחירשים בתל אביב, שם למדה את שפת הסימנים. "בשבילה זו הייתה הדרך היחידה לתקשורת עם העולם. עד אז היא הייתה בבית ספר רגיל, ולא ידעו איך לאכול אותה. היא הייתה מאוד בודדה. סבא שלי ידע שבתל אביב תהיה בסביבה חילונית, אבל קיבל את זה, כי הוא רצה שיהיה לה טוב ושיהיו לה חברים".
לדבריה, במהלך השנים פגשה הורים רבים שנמנעו מללמד את ילדיהם את שפת הסימנים והעדיפו להסתמך על קריאת שפתיים. "זה מאוד מבלבל, כי המילים 'פיצה' ו'ביצה', למשל, נראות אותו דבר. אבל יש אנשים שחשוב להם להיות כמו כולם. הם אומרים: 'הילד שלי יהיה רגיל' ולא רוצים משהו שיבדל אותם".
היא עצמה השלימה עם מצבו של בנה, אבל כשעידו קיבל מכשירי שמיעה בגיל שבעה חודשים, לא היה לה קל. "לפני זה כולם ידעו שיש לו ליקוי שמיעה, אבל הוא נראה רגיל. מגיל שבעה חודשים כבר הסתכלו עליו בגני שעשועים ושאלו על המכשירים".
חוסר ההבנה שאנשים מגלים כלפי לקות השמיעה שלו גורם לה לרצות ליצור שינוי באופן שבו הנושא נתפס. "יש אנשים שלא יודעים מה זה, ומפחדים. מישהי שאלה אותי אם זה מדבק. יש גם הורים שלוקחים את הילדים שלהם ומתרחקים מאיתנו. אני מרגישה שזו ההזדמנות שלי להסביר מה זה, כמו שגרירה. אני רוצה לתת לאנשים הצצה לעולם הדממה ממקום חיובי. אני מרגישה שיש לי יכולת לחבר בין שני העולמות: באתי מעולם של חירשים, אני עצמי שומעת, ולעתיד שלי, לילד שלי, יש לקות".
______________________________________________________
מאיה קוסובר נולדה להורים חירשים, וחייה קיבלו תפנית מפתיעה. הקליקו על התמונה:
