רומיאו גולדהמר בהופעת רחוב ברמת גן. "אפילו כנגן רחוב אני יכול לתרום לקהילה", הוא אומר
בליבו של רחוב מרכזי ברמת גן יושב אדם שגילו קרוב ל-90, ומנגן באקורדיון. הוא עלה לארץ מרוסיה לפני מספר שנים, ובשל גילו המבוגר, וגם בגלל עיוורונו, אינו מצליח לרכוש את השפה העברית. האיש הזה, סביר להניח, אינו מכיר את סרטו של אפרים קישון "השוטר אזולאי", וגם מילותיו של אהוד מנור אינן נהירות לו, ובכל זאת, המנגינה שהוא בוחר להשמיע באוזני העוברים והשבים היא של השיר "בלדה לשוטר" מתוך הסרט המפורסם.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- הרופא ששכל אח בפיגוע מטפל בפלסטיניות בשטחים הקצין מגולני יצא בשאלה, החל לרקוד ונישא לגבר היזמים הצעירים הביאו לארץ את שיקגו במשחק מקורי
האיש מנגן באקורדיון את הלחן הנוגה של נורית הירש, והאנשים שחולפים על פניו ומאזינים לו יכולים להשלים בראשם את המילים, שכמו נכתבו עליו ועל נגנים רבים אחרים שמוצאים את פרנסתם ברחוב. לחלקם היו קריירות מפוארות בארצות אחרות; לאחרים היו, ואולי עדיין יש, חלומות גדולים שלא התגשמו. רק מעטים מהם יכולים לנגן במקום ובזמן קבועים. פרנסתם תלויה במידה רבה במצבם הבריאותי וגם במזג האוויר: בימי חורף גשומים במיוחד הם נאלצים להישאר בבית. כולם יכולים למצוא את עצמם בין השורות הקודרות הללו: "כל הרחובות כבר ריקים/ הסמטאות כולן שלו/ אין מה למהר או לאחר/ לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן/ איזה עולם נפלא הוא היה בונה".
צפו בהופעת רחוב של רומיאו גולדהמר:
אמרו לי שאני מפגע תברואתי
הכירו את רומיאו (רומי) גולדהמר, שמשתדל להגיע לפינת הרחובות ביאליק וז'בוטינסקי ברמת גן מדי יום בשלוש בצהריים כדי לשיר ולנגן בגיטרה ובמפוחית. גולדהמר (68) נקלע להופעות רחוב בעקבות משבר שפקד אותו: בעבר השקיע את כל כספו בפטנט שהמציא, ונקלע למצוקה כלכלית. "אני זוכר בדיוק איך זה קרה", הוא אומר. "הכלב שלי היה חולה, ולא היה לי כסף לקחת אותו לווטרינר, אז יצאתי החוצה, אזרתי הרבה אומץ והתחלתי לנגן".
הוא נולד לזוג ניצולי שואה במחנה פליטים באיטליה ועלה לארץ בילדותו. בגיל 13 התחיל לעבוד כטבח והמשיך בכך עד לפני 14 שנה, כשהחליט להשקיע את כל כספו ומרצו באטם סירים שהמציא. "זו גומייה שהופכת כל סיר בישול רגיל לסיר לחץ, מה שמקצר את זמן הבישול וחוסך באנרגיה. זה גם יכול למנוע כוויות של ילדים בעקבות תאונות שבהן הסיר נופל ותכולתו נשפכת. השקעתי בזה הרבה זמן וכסף, וזה לא נמכר, אבל אני רואה בזה דבר מאוד משמעותי. לא ויתרתי, ואני ממשיך להשקיע בזה כסף ומחשבה".
במהלך שירותו הצבאי כלוחם בצנחנים נפצע מרסיסי רימון, אבל הוכר כנכה צה"ל רק לפני מספר שנים, כשאדם שפגש בעת שניגן ברחוב הציע לו לבדוק את זכויותיו בנושא. "הוא גם העלה רעיון שאתחיל למכור אוכל ליונים. קיבלתי אישור מהעירייה ושכרתי דירה ליד כיכר רמב"ם כדי שיהיה לי נוח להגיע לשם עם העגלה. גם התחלתי לכתוב שירים בנושא יונים והקלטתי דיסק לילדים בשם 'ילדי היונים'. אני נהנה מכך שאפילו כנגן רחוב אני יכול לתרום לקהילה. לדעתי, כשהורה נותן לילד שלו מטבע כדי שייתן לי, זה אקט חינוכי, כי ככה הוא מעורר אצלו את ערך הנתינה".
לו אין ילדים, והוא גם לא נישא אף פעם. יש לו שתי אחיות שאיתן הוא בקשר. "הן לא מתלהבות ממה שאני עושה, אבל עוזרות לי לפעמים". לאחרונה נאלץ להפסיק את ההופעות ואת האכלת היונים בכיכר, והוא מתקשה למצוא אתרי פעילות אחרים. "האישור שהעירייה נתנה לי, בוטל", הוא אומר בצער. "פינו אותי מהכיכר וגם ממקומות אחרים בעיר. אומרים שמכיוון שאני מאכיל יונים, אני מהווה מפגע תברואתי".
דמיינתי שאני מופיע עם פרינס
הגיטריסט מייקל אדלר (55) מנגן ברמת גן ובתל אביב. "מגיל צעיר אני מופיע, ובגיטרה התחלתי לנגן בגיל 18", הוא אומר. "מאז, הנגינה היא החיים שלי".
אדלר עלה לארץ מארצות הברית, ובמשך כעשר שנים גר בתל אביב ועבד כמורה לנגינה. לפני כתשע שנים עזב את דירתו בפלורנטין והפסיק את עבודתו בשל הפרעת היפוכונדרייה שממנה סבל. "הפחד הכי גדול שלי היה שאני חולה בסרטן. באותו זמן גילו שיש לי כמה בעיות בריאותיות אמיתיות, וזה גרם לי להגיע לבתי חולים כמעט כל יום. בעקבות זאת מכרתי את כל הרכוש שהיה לי ועברתי לגור ברחוב".
הוא היה חסר בית למשך כשנה, עד שאחד מתלמידיו לנגינה עודד אותו לנצל את כישרונו לצורך הופעות רחוב. "הוא כיסה לי את העיניים, לקח אותי לדיזנגוף פינת בן גוריון ואמר לי לדמיין שיש הופעה של פרינס, ואני פותח אותה. התחלתי לנגן ושמעתי את הכסף נופל. ככה התחלתי לנגן ברחוב ולחסוך כסף. אחרי חודש כבר היה לי מספיק כסף כדי לשכור דירה, והפסקתי עם זה".
בשנים הבאות התפרנס מהוראת נגינה, אבל לפני כשנתיים החליט לחזור לנגן ברחוב. "פתאום הרגשתי שזה חסר לי, אבל מאז אני מנגן עם הגברה. היום, גם אם ייתנו לי מיליון דולר, אמשיך לנגן בחוץ. בעיניי, זה הרבה יותר גדול מאשר לנגן על במה, כשכל החברים ובני המשפחה יושבים בקהל. זה הרבה יותר אמיתי".
אדלר גר עכשיו ברמת גן. בדומה לגולדהמר, גם הוא לא הקים משפחה, וגם לו יש כעס על היחס של הרשויות המקומיות לאמני הרחוב. "בתל אביב יש חוקים לא הגיוניים לגבי אמנות רחוב. כל בעל חנות שם יכול לשים מוזיקה בעוצמה מאוד גבוהה, אבל אם מישהו עומד על המדרכה ומנגן עם רמקול קטן, מיד אומרים לו ללכת. בעולם מתוקן צריך להיות מקום גם לאמנות רחוב".
מוכרחים להמשיך לנגן
אולג אלשטיין (59) מצויד בכל האישורים המתאימים, מה שמאפשר לו להתייצב כמעט מדי בוקר ליד בניין עיריית רמת גן שברחוב ביאליק ולנגן שם בגיטרה עד הצהריים. לאתר ההופעה הוא מגיע מביתו שבבת ים. בניגוד לשני עמיתיו, אלשטיין נשוי, ויש לו שלושה ילדים בוגרים שכבר עזבו את הבית.
הוא נולד בקזחסטן, שם ניגן ברחוב מילדות, ועלה לארץ לפני 20 שנה. "למרות שאני מנגן מאז שאני ילד, רק בישראל למדתי מוזיקה באופן מקצועי", הוא מספר. "בקזחסטן עבדתי כמכונאי ומסגר, ובערבים ניגנתי במסעדה, בשביל הנפש. מאז שעליתי לארץ, ההופעות ברחוב הן הפרנסה היחידה שלי". בעבר ניגן ברחוב אלנבי בתל אביב, אבל נאלץ לעזוב בגלל עבודות הרכבת באזור ועבר לעיר הסמוכה. "אני מנגן ברמת גן כבר הרבה זמן, ועכשיו חצי מהעיר כבר מכיר אותי", הוא אומר.
אלשטיין איבד שלוש מאצבעות ידו הימנית בתאונת עבודה במפעל בקזחסטן, כשידיו נתפסו בגלגלי השיניים של אחת המכונות. הדבר מגביל את יכולתו לעבוד וגם מקשה עליו לפרוט על הגיטרה, אבל הוא מעולם לא חשב להפסיק לנגן. "גם עכשיו הנגינה היא בשביל הנפש. בנוסף לנגינה ברחוב, אני כותב ומלחין שירים ומקליט דיסקים שאני מוכר ברחוב. אם מישהו רוצה לשמוע את המוזיקה שלי ולא יכול לשלם, אני נותן לו דיסק בחינם. זה לא רק ביזנס בשבילי".
______________________________________________________
גם אורן עילם עושה אמנות רחוב, אבל שונה לגמרי. הקליקו על התמונה:
