הכל התחיל ממשבר אישי שפקד אותו לפני כשנתיים. אורן עילם, שהיה באותם ימים סטודנט לעיצוב תעשייתי בבצלאל, הרגיש שהמרצים שלו לא מעריכים אותו ורואים בו עוף מוזר. הוא גם כאב את העובדה שבחורה מסוימת שבה היה מעוניין, לא נענית לחיזוריו. "הייתי בבאסה", הוא אומר. "רדפתי אחרי הבחורה הזו, ולא הלך לי איתה. הייתי במצב מאוד רע. באותה תקופה גרתי בירושלים כדי להיות קרוב לבצלאל, והיה לי קשה. הלימודים היו קשים ממש, והמרצים לא אהבו את הדברים שלי בכלל. הם ראו שאני פחות מתעניין באסתטיקה, שיותר חשוב לי לספר סיפור, וזה לא התאים להם".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
בעקבות המשבר הזה הוא התחיל לרסס את שיריו על קירות בניינים כגרפיטי. "ידעתי שזה לא חוקי", אומר עילם, "אבל לא הייתה לי התלבטות אם לעשות את זה או לא, ולא חשבתי על הקנסות. הייתי במצוקה, ועשיתי את זה כדי לצאת ממנה".
כיום שירים רבים שלו מרוססים על קירות ברחבי הארץ וגם מופיעים בדף הפייסבוק שלו, שירה בקבלנות. אבל למרות העובדה שכל עובר אורח יכול להיחשף לרגשות הפרטיים ביותר שלו, עילם מעיד על עצמו שהוא ביישן. "לא תמיד רואים את זה, כי אני עובד על ניסיונות להיות יותר בוטה", הוא אומר. "הדברים שאני עושה הם מתריסים, וחלק מהשירים שלי פרובוקטיביים, אבל באחד על אחד אני פחדן".
העמוק, העצוב, המכוער
עילם, כיום תושב דרום תל אביב, נולד לפני 29 ברמת גן לאב שעבד במשרד הביטחון ולאם פיזיותרפיסטית, וכבר בנעוריו הוא הסתמן כמישהו שלא מסתדר עם הממסד. את תיכון בליך, לדוגמה, שבו למד, הוא מתאר כ"בית חרושת, תיכון סובייטי כזה, עם המון תלמידים, וכל אחד הוא בורג". באותה תקופה הוא כבר עסק באמנות וכתב שירה, ומכיוון שהתחום הזה לא קיבל ביטוי בבית הספר, הרגיש שאין לו הרבה מה לעשות בין כתלי המוסד. "לא נהניתי. את הצד האמנותי שלי ביטאתי בצופים".
גם בשירותו הצבאי ביחידת מורן של התותחנים הוא לא ליקק דבש. "המסגרת הצבאית שרטה לי את המוח בגלל השררה ויחסי הכוחות", הוא אומר. "זו מסגרת מאוד גברית ודומיננטית, ואין בה מקום לאמנות". לאחר השחרור טס לסין, שם למד קונג פו במנזר. "עשיתי את זה כדי להיות אדם יותר אגרסיבי ואלים, אבל
גיליתי שקונג פו זה לא דבר אלים. גם הבנתי שאני אף פעם לא אהיה כזה. אני לא יכול. בצבא ספגתי כוחניות ולא יכולתי להחזיר, וגם קודם הייתי אדם שקט שנמנע מעימותים. אחרי שהשתחררתי, חיפשתי מקומות שבהם אוכל להיכנס לעימות, אבל רבתי עם אנשים רק בראש שלי. זה דבר שהרבה פעמים אני עושה עד היום, במקום להתעמת.
"אם לא הייתי רב עם אנשים בראש שלי, הייתי עושה פי אלף יותר דברים, ואם הייתי יכול לבטא את עצמי ביום-יום כמו שאני רוצה, אולי לא הייתי כותב. היצירה באה מהפער שבין היכולת לבטא את מה שאני מרגיש, לבין היכולת של האחרים להקשיב ולהכיל. הרבה פעמים אנשים לא מוכנים להתעסק בעמוק, בעצוב ובמכוער, אבל כשזה מגיע דרך אמנות, הם כן מוכנים לקבל את זה".
האמנות שלו מקבלת בולטוּת בחודשים האחרונים וזוכה לתגובות רבות. אחת מעבודותיו האחרונות היא שלט בגובה של שני מטרים שנתלה באחת היציאות מנתיבי איילון ושעליו מתנוסס שיר פרי עטו. "איילון הוא נתיב שבבוקר מוביל אנשים לעבודה, ובערב מחזיר אותם הביתה", מסביר עילם. "השיר עוסק באומללות של האנשים ובזמן המועט שנשאר לנו מהיממה".
בנוסף ליצירה האישית הוא מקדיש זמן גם למטרות חברתיות ופוליטיות: בין השאר, עיצב שלטים עבור הפגנה שנערכה ביום ירושלים האחרון במחאה על אפליית התושבים הערבים של העיר, ולפני כחודשיים סיים להנחות סדנת כתיבה לנוער משכונת קטמונים בבירה. "אני מאוד אוהב לעבוד עם נוער", הוא אומר. "בסדנה הזו היו נערים משכונה לא הכי טובה, והם כתבו מאוד יפה ובכנות. בסוף הסדנה ריססנו את השירים שלהם בשכונה".
זה בא ממקום חשוך
אמנות הרחוב שלו לא רק מביאה לעילם סיפוק מקצועי אלא גם מסייעת לו בחייו הרומנטיים, שכן קורה שנשים שנחשפו לשיריו מבקשות להכיר אותו. לא תמיד זה נגמר טוב. "בשנה שעברה פנתה אליי בחורה שראתה את השירים שלי, ואמרה שהיא רוצה שניפגש", הוא מספר. "ממש התאהבתי בה, והיא שברה לי את הלב. לא מזמן פגשתי אותה בירושלים במקרה. מתברר שהיא חזרה בתשובה מאז".
גם את האכזבה הזו ניצל עילם ליצירה: הוא כתב מספר שירים על אותה בחורה, שמרוססים כעת ברחבי הארץ. שניים מהשירים, "תאונת דרכים" ו"עובדת סוציאלית", גם מודפסים על שלטים של תחנות אוטובוס בתל אביב. "בכללי אני לא בסדר בראש", אומר עילם. "אני בן אדם דפוק, והרבה פעמים יש לי תפיסת מציאות מעוותת שמשפיעה על קבלת ההחלטות שלי ועל זוגיות. זה מה שמניע את האמנות שלי: הצורך בהכרה ובתשומת לב. זה בא ממקום חשוך. אם אני לא אעשה את זה, אני פשוט אשתגע".
לאחרונה הוא מנסה כיוונים אמנותיים נוספים, שאחד מהם הוא מוזיקה. "אחרי שהבחורה הזו שברה לי את הלב, והייתי ברגע נורא, כתבתי שיר שאין בו תחכום במילים: הוא עוסק רק במצב הזה של להיות גמור, ואין בו בכלל ניסיון להתפייט. שלחתי אותו למוזיקאי שאני מכיר ושיש לו הרכב, והם עשו מזה משהו מטורף".
צפו בתוצאה:
בינתיים קיבל עילם רק קנס אחד על ציור גרפיטי: זה קרה לאחר שריסס ברמלה את אחד משיריו בתרגום לערבית (ראו תמונה גדולה למעלה). "זה היה כבוד גדול", הוא אומר בנימה רצינית. "השוטר שאל מה אני עושה, ועניתי לו שאני אמן, אז הוא כתב את זה בדו"ח. בשבילי זה היה אישור ראשון לכך שמה שאני עושה זה אמנות".
_______________________________________________________
אבי טל מאמין שגרפיטי יכול לקרב לבבות. הקליקו על התמונה:
