כשאבי טל מגולל את סיפור חייו, אפשר לרגע להתבלבל ולחשוב שמדובר בסיפורם של לפחות ארבעה אנשים שונים: האחד גדל עם הורים שעלו לישראל והתמודדו עם קשיי קליטה, האחר היה נער רוק פרוע שכיסה את גופו בפירסינג, השלישי התמכר לרכיבה על אופניים, הרביעי נעשה אמן מוערך. אבל דמותו של אבי טל כוללת את כל ארבעת הטיפוסים הללו, ונראה שהוא חי בשלום עם כולם.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
טל (29) גדל בבאר שבע, בן זקונים להורים שעלו לארץ מאוקראינה. אמו הייתה ספרית, ואביו, כפי שהוא מגדיר זאת, "היה אחראי על פיצוצים. נגיד, בונים כביש חדש ויש הר שמפריע? צריך להעיף אותו בפיצוץ. זה אבא. הוא אפילו סייע בסלילת הכביש לפונדק של כושי רימון בקילומטר ה-101". בצל החוש הטכני המפותח של האב הפך גם הוא לחובב פירוקים והרכבות ונרשם לחוג טיסנים בגיל עשר. "זה מנע ממני להתרוצץ בחוץ", הוא אומר.בגיל 15 נחשף למוזיקת רוק ומטאל, ובד בבד עם האהבה שפיתח לדיפ פרפל ולג'ימי הנדריקס פיתח תחביב נוסף: פירסינג וקעקועים. "היו לי ראסטות עד הכתפיים ו-22 פירסינגים, רובם בפנים, ואת רובם עשיתי בעצמי. התחלתי מעגיל בשפה וגם עשיתי שתי הרחבות באוזניים. התעסקתי בזה גם בצורה מקצועית ועבדתי מספר חודשים בסטודיו לקעקועים".
את ההורים, הוא אומר, היה קשה לשכנע שזה נורמלי. אבל הם לא תיארו לעצמם שהעגילים בפנים ובגוף יהיו כאין וכאפס לעומת התחביב הבא של בנם, שהיה מסוכן באמת: אופני בי.אם.אקס. טל התחיל להחליק בסקייטבורד, ובהמשך התאהב באופני הפעלולים עד שהם הפכו, לדבריו, "לחיים שלי". נזקים לעצם הזנב, פגיעות בשיניים, נפילות שקרעו את העור ברגליים "עד העצם" – כל אלה לא עצרו אותו בדרכו ל"רגע שבו משמעת האימונים מוציאה את הכישרון, ואתה מצליח". אלה היו הימים הראשונים של אופני הפעלולים בישראל, ובאמצעותם עבר טרנספורמציה גם בטעם המוזיקלי והחל להיחשף למוזיקת היפ-הופ. בתקופה שבה החל להתעניין במוזיקת רחוב, נחשף גם לאמנות הרחוב - הגרפיטי. "ידידה שלי ראתה שאני מצייר והציעה לי לנסות לעשות גרפיטי עם שבלונות יחד איתה. התנסיתי בזה, ובער לי בראש שזה מעניין. פתאום הוצאתי פחות כסף על אופניים. חבר אחר לימד אותי את היסודות וחשף אותי לאנשים, לטכניקות ולמגזינים. הבנתי שאפשר להפוך את הקיר לדף הפרטי שלי. ככה התחלתי לעסוק בגרפיטי".
צפו: גרפיטי בנתניה ובעפולה
יותר נעים לעשות דברים חוקיים
לפני שנעשה אמן במשרה מלאה, עבר פאזה נוספת, של פועל בניין. זה קרה לו מיד אחרי שסיים שירות צבאי מקוצר שהחל בתותחנים ונגמר בחיל ההנדסה. "אבא שלי רצה שאעבוד בעבודה של גברים, אז התחלתי לעבוד בבנייה של אולמי אירועים, סככות ורפתות. קיבלתי שכר של 21 שקל לשעה במשמרות שהגיעו גם ל-16 שעות ביום. קשה רצח. הקבלן היה צועק הרבה על הפועלים האחרים, שהיו ערבים, עד שיום אחד התעצבנתי על היחס שהוא הפגין כלפיהם וצעקתי עליו בחזרה. הוא אמר לי לא לחזור לשם".
היום הוא מכנה את עצמו SPINE B7 - שם שמשמעותו היא "עמוד השדרה (Spine) שמחזיק את באר שבע (B7)". רגע לפני שנעשה אמן מוערך, עבר היתקלות קטנה עם רשויות החוק, שבסופו של יום העלתה אותו על דרך הישר.
"איך שהשתחררתי, ב-2006, ישבתי עם חברים בבאר שבע. שמונה חודשים קודם לכן ריססתי על אבן ירושלמית במקום מרכזי בעיר. זה היה מעשה מאוד לא חכם, שהיום אני יודע שהוא נוגד את החוקים הלא כתובים של הגרפיטי, לפיהם המטרה היא לא ונדליזם ולא השחתה. שני שוטרים מהבילוש שלפו אותי מבין החברים וגררו אותי לחקירה בת שש שעות. הם חשבו שאני עושה גרפיטי בכל העיר, ואפילו העלילו שציירתי צלבי קרס על מצבות. הייתי בלחץ אדיר בחקירה, אבל הסברתי להם שאני בא ממשפחה של ניצולי שואה ושלא אני אחראי לזה. הודיתי בריסוס על קיר ליד בית המשפט, ביליתי לילה במעצר ונשלחתי ל-250 שעות שירות לציבור, שאת רובן העברתי בתיכון מקיף רבין בבאר שבע.
"הבנתי שזאת הזדמנות להשתמש באמנות שלי והצעתי למנהלת ציור על הקיר כדוגמה. היא התלהבה מהתוצאה, וגם התלמידים נגנבו, וככה התחלתי לצייר על הקירות של בית הספר. עד היום אני מודה למנהלת הזאת. זו הייתה נקודת מפנה בשבילי. הבנתי שיש לזה הערכה שלא הכרתי והחלטתי שהרבה יותר נעים לעשות דברים חוקיים - לחשוב ולתכנן את הציור בלי להיות בלחץ ובלי להיכנס למבנים נטושים ולסיטואציות לא נעימות. יותר כיף לעשות הפקות אמנות רציניות".
כשכבר היה עמוק בעולם של פחיות הצבע, טס לרוזנדאל, הולנד. תחילה עבד עם שני חברים במכירת ציורי שמן; בהמשך הכיר בחורה מקומית שהפכה לבת זוגו. "היא הלכה עם סקייטבורד ביד, וככה הכרנו. באותה תקופה התחלתי ללמוד בבית הספר לאמנות AKV St. Joost. נפתחתי לעולם חדש, אבל עיצבן אותי הצורך לדבר על האמנות שלי. לא מעניין אותי להסביר אותה. זה מרגיש לי כמו להיות איש מכירות". בהמשך שהותו בהולנד הציג במתחם רכיבה של אופני פעלולים וכן צייר גרפיטי עבור כנס צעירים של בנק מקומי גדול. אחרי שלוש שנים נקרע מגעגועים "לעברית, לפלאפל, לחומוס", והחליט לשוב לארץ.
בנינו למקום הזה אופי
החודשים הראשונים שלו בישראל עברו עליו בעיקר בחיפוש עבודה. הוא עבד מעט בבית דפוס אבל פרש תוך זמן קצר וחי מחסכונות. הישועה הגיעה מהמועצה המקומית נאות חובב שבצפון הנגב. "קיבלתי מייל שיש לי פגישה עם ראש המועצה, אנדרי אוזן. הגעתי עם תיק עבודות שלי מבית הדפוס, ואחרי ארבע דקות הוא אמר לי: 'בוא נעשה סיבוב ותראה לי מה אפשר לעשות עם זה'".
ב-9 בדצמבר נחנכה ביישוב "שדרת האמנות והתעשייה", ובה עשרה ציורי קיר של טל: שבעה כבר הושלמו, ושלושה נוספים עדיין בעבודה. "מההתחלה הבנתי שזה רציני", אומר טל, "שאני באמת מייצג משהו, וזו לא עבודה של קיר אחד בקיוסק או בחדר ילדים. קראתי מה מתוכנן ובניתי סקיצות מדויקות כדי לשפר את חזות המפעלים. לאט-לאט בנינו למקום הזה אופי. לכל מפעל השתדלתי להתאים משהו שקשור לתעשייה שעבורה הוא מייצר. במפעל של חברת טבע, למשל, שילבתי אלמנטים של מדע בציורים.
"עד עכשיו קיבלתי רק שבחים. תוך כדי העבודה ניגשו אליי גם הפועלים וגם עובדי ההנהלה והחמיאו לי. הצבע משנה את כל האווירה. היה בחור בדואי שגר בסביבה, הביא לי קפה והזמין אותי לצייר על בית ספר. מדהים לראות איך אנשים נפתחים אליך בזכות האמנות".
בשנים האחרונות היו מספר תביעות נגד נאות חובב ועלו קולות מצד ארגוני סביבה שטענו כי המפעלים ומתקני הפסולת הממוקמים שם גורמים לזיהומי אוויר ומים ופוגעים בבריאותם של התושבים הבדואים המתגוררים בסמוך. לא חששת שאתה מטשטש פגיעה בטבע באמצעות צבע?
"לא. דברים השתנו שם. השקיעו מיליונים, ומאוד מקפידים על ניקיון והורדת זיהום האוויר. אני יכול להעיד שאיתי הקפידו על תדרוכי בטיחות והכריחו אותי ללבוש רתמה. צוידתי בחליפה, במשקפיים ובכל מה שצריך. הרגשתי שיש עליי עיניים שדואגות לבטיחות".
בימים אלה הוא עמוס עבודה. במקביל להשלמת הפרויקט בנאות חובב עיטר בניין בן ארבע קומות בתל אביב, שאמור להפוך למועדון לילה בשם "סטיישן", וכן קישט את הסקייטפארק בבאר שבע. טל מקווה שזוהי רק ההתחלה שלו. "עברתי דרך מאוד לא קלה בחיים", הוא אומר, "ולמדתי שאם יש לך חלום ואתה מאמין בו עד הסוף, אתה צריך ללכת עליו, ולא חשוב הכסף. צריך לחיות את החיים כמו שאוהבים. אין דרך אחרת".
