כשאמה של מריאנה ואסילבה גילתה לה שאביה הוא יהודי, זה לא ממש עניין אותה. היא הייתה אז בת 14, שקועה עמוק במסלול החיים של נגנית מקצועית, חיה בעולם שבו רק דת אחת קובעת: המוזיקה. "לא הבנתי מה המשמעות של להיות יהודי", היא אומרת. "אם אתה מוזיקאי, אתה לא יכול להבין את ההבדל הזה שבין אנשים, כי בעולם המוזיקה אין הבדל. רוב המורים שלי יהודים, והם לא חוגגים את החגים ולא מדברים על המסורת היהודית. סבתי מצד אבא אפילו פחדה לספר שהיא יהודייה".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
- דקוטה ג'ונסון לא רוצה לעשות רק סרטים ארוטיים לירון לב מתגעגע למאיר אריאל ולאהובה עוזרי ז"ל המשורר המהולל ביצע פשע נתעב וזכה בפרס נובל
ועם כל זאת, 15 שנים לאחר מכן עלתה ואסילבה לישראל והשתקעה בקיבוץ רביבים, השונה לחלוטין מנוף ילדותה. "בגיל 16 הייתי בישראל לראשונה עם אבא שלי, ומההתחלה התאהבתי בארץ הזאת. הבנתי מהרגע הראשון שאני יכולה לגור פה. התחלתי לשאול את עצמי שאלות. אני עובדת עם הרגשות שלי, ושאלתי איזה מהרגשות שייכים לצד של אמי, ואיזה לצד של אבי. אחרי כמה שנים הרגשתי שיש לי גם דם יהודי, וכשכל התחושות מתחברות יחד, וזה היה מאוד עוצמתי".
במקום הזה היא נולדה וגדלה:
וכאן היא גרה עכשיו:
לא ידעתי שהיא גוססת
ואסילבה (30) נולדה בסנט פטרסבורג לאב כנר ולאם פסנתרנית. גם הדודים ובני הדודים שלה מוזיקאים, כך שאיש לא שאל אם היא תנגן. השאלה הייתה: באיזה כלי.
"זאת הייתה החלטה של אבא שלי שאהיה כנרת, והוא הפך את זה לפרויקט שלו והתחיל ללמד אותי בגיל חמש", היא מספרת. "אחרי שנה עברתי ללמוד בבית ספר למוזיקה, מגיל שבע ניגנתי בקונצרטים, ובגיל עשר זכיתי בתחרויות בינלאומיות. הייתי טובה, אבל לא הרגשתי טובה מספיק. כשאנשים היו מברכים אותי אחרי קונצרט, הייתי מרגישה שהמחמאות מגיעות לאבא שלי ולא לי, וזאת הייתה הנקודה שבה האמן שבי התחיל לגדול".
בגיל 11 החלה ללמוד אצל הכנרת האוסטרית דורה שוורצברג, תלמידתו של אייזק שטרן. "דורה שינתה אותי. היא לימדה אותי להתאהב בכל תו ובכל משפט מוזיקלי, והנגינה שלי השתנתה כבר אחרי חודש. כל חודשיים הייתי נוסעת עם אמא שלי לווינה לשבועיים של לימודים אצלה, ובכל ביקור היינו צריכות למצוא איפה להתאכסן: ישנו במנזרים, אצל חברים, בכל מיני מקומות. הייתי נוסעת אחרי דורה גם כשהיא העבירה סמינרים בארצות אחרות".
גם כשלא נדדה בין ערים וארצות, ניהלה אורח חיים תובעני. "למדתי בבית הספר כל יום עד ארבע אחר הצהריים, ואחר כך היו לי שלוש שעות של אימונים בכינור עם אבא. כל השנים תמרנתי בין קונצרטים, תחרויות, לימודים ובחינות. עבדתי קשה כילדה, אבל שרדתי, הרבה בעזרת ההורים והמורים שעבדו קשה על ההצלחה שלי. הרי כישרון זה לא מספיק: צריך מורים טובים, וצריכה להיות לך יכולת ללמוד את מה שהם נותנים לך".
אנשים נוספים שאליהם הייתה קשורה מאוד היו הסבים שלה - הורי אמה ואמו היהודייה של אביה. "סבתי גדלה בתחילת המאה ה-20 במקום קטן ליד אודסה. זאת הייתה תקופה קשה ליהודים, ואחרי שאחיה נהרג בפוגרום, המשפחה החליטה לברוח ללנינגרד. אחרי שנים היא רצתה שנעבור לישראל, וכשהייתה מאוד זקנה וחולה, התקשרה אליי וביקשה ממני לעלות. אמרתי לה שזה בלתי אפשרי, כי באותה תקופה למדתי מוזיקה בקלן. לא ידעתי שהיא גוססת מסרטן. אחרי זמן קצר היא נפטרה".
וזאת הסיבה שבגללה עלית לישראל?
"זאת אחת הסיבות. ידעתי שאין לי עתיד בגרמניה וגם לא ברוסיה. החיים שלי בקלן היו נוחים, אבל לא הרגשתי שם נוח. זה משהו באנרגיות. בנוסף, היה לי חבר ישראלי. בהתחלה חשבתי לגור בתל אביב, אבל אחרי שעתיים שיחה עם נציג של הסוכנות היהודית הוא אמר לי שארגיש יותר נוח בקיבוץ, והוא צדק לגמרי".
מקבלת אנרגיה מהאדמה
וכך, לפני כשנה וחצי, ב-18 במאי 2015, הגיעה ואסילבה לקיבוץ רביבים שבנגב: כ-300 חברים, כמה מפעלים קטנים, רפת, לול, כרם זיתים וכנרת בינלאומית אחת שלמרבה הפלא מרגישה לגמרי בבית.
"יש לי חיים מלאים ולא קלים, וכשהגעתי לקיבוץ הרגשתי שסוף-סוף מצאתי מקום שבו אני יכולה לטעון אנרגיות, להירגע ולהיות לבד עם עצמי", היא מסבירה את פשר החיבור. "אני לא טיפוס של חיי לילה ומסיבות. אני אוהבת מזג אוויר חם ולטייל בטבע, והנגב הוא אזור יפהפה. כאמנית, אני מרגישה שאני מקבלת פה אנרגיה עצומה מהאווירה ומהאדמה. מצאתי כאן את האיזון בין ההמולה של העבודה שלי לבין השקט המוחלט בטבע, במדבר".
מה לגבי חיי חברה?
"יש לי הרבה חברים בקיבוץ, והם מאוד אוהבים אותי. כשהגעתי, הם לא ידעו עליי כלום עד שהיה לי קונצרט גדול בירושלים שכתבו עליו בעיתונים. היום אני מנגנת להם בקונצרטים, והם גאים בכך שמגיעים אליי לקיבוץ תלמידים מרוסיה ומפולין שאני מלמדת אותם מוזיקה".
היא עצמה לומדת עברית בקיבוץ, מקפידה להשתתף באירועים מקומיים, חוגגת את החגים ("אפילו צמתי ביום כיפור האחרון") ומשלימה פערים בהיסטוריה יהודית - אבל למעשה, אין לה הרבה זמן לשהות בחדרה הצנוע שברביבים, שכן היא מעבירה כיתות אמן בכל העולם, מופיעה כסולנית עם הרכבים ומנצחים מפורסמים ומכהנת כפרופסור לכינור באקדמיה המלכותית למוזיקה במדריד. היא גם מלמדת ילדים צעירים – יחי ההבדל - בקונסרבטוריון באילת.
"בישראל יש לילדים חופש מוחלט, וזה טוב", אומרת ואסילבה, "אבל אם אתה רוצה להיות מקצוען, אתה חייב להתחיל לעבוד כבר כילד. החינוך המוזיקלי כאן צריך שינוי. יש פה כל כך הרבה מהגרים מאירופה, אז איך זה שאין מספיק לימודי מוזיקה? אחת המטרות שלי היא לשנות את זה. כרגע התוכנית שלי היא לארגן פרויקטים מוזיקליים בישראל – כיתות אמן, פסטיבלים, תוכניות חינוך. אני מקווה שאוכל לתרום לתרבות בישראל".
כשיהיו לך ילדים, תדאגי לכך שיהיו מוזיקאים, כפי שהורייך עשו לך?
"אני לא בטוחה, כי זה מסוכן שההורים מחליטים בשבילך. אני הייתי ילדה טובה והסכמתי עם הוריי. היום אני מרגישה שזה הגורל שלי".
השבוע ניתן יהיה לשמוע אותה בפסטיבל אילת למוזיקה קאמרית, שבו תופיע גם אמה הפסנתרנית, אנג'לינה, שמבקרת בישראל לראשונה. "כמובן שהיא מאוד דואגת לי בגלל המצב הביטחוני. היא לא הייתה פה אף פעם, ומהטלוויזיה אי אפשר להבין באמת מה קורה. היא לא הסכימה שאעבור לכאן, כי זה רחוק, אבל זאת הייתה החלטה שלי, ותוך חודש הבנתי שהגעתי למקום הנכון".
_______________________________________________________
גם היא גרה בקיבוץ ועוסקת במוזיקה, אבל אחרת. הקליקו על התמונה:
