נראה שאין דבר ישראלי ומחובר יותר לאווירה החקלאית של חג השבועות מאשר הגבעטרון, הרכב הזמר מקיבוץ גבע, שהיה לאחד המותגים הגדולים של ההתיישבות העובדת. בימיה הגדולים היתה להקת הקיבוצניקים מגבע פופולרית לפחות כמו מכבי תל אביב. ההרכב אמנם עבר שינויים דרמטיים לאורך השנים, אולם הוא ממשיך להתקיים, אף שים השיבולים שמסביב כבר מזמן נעלם מהנוף. היום, כשניקה ברזק (83), הגברת הראשונה של הגבעטרון,פוקחת עין ונועלת נעלה מדי בוקר, היא רואה מול חלונה דווקא את המוסך הענק של לנדרובר, שפועל בקיבוץ גבע. ההפרטה בקיבוצים שינתה את הנופים הירוקים של פעם לשטחי מסחר ומתחמי שירות. אלף החיוכים של אז הם חמישים גוונים של אפור היום.

אבל לניקה ברזק אין בעיה עם אפור. אם יש בה געגועים, הם רק לאנשים: לחיים אגמון, מלחין "ים השיבולים", שהלך לעולמו לפני חודש וחצי ("איזה מנגינות יפות הוא כתב לנו! הוא היה איש צעיר שבא מבית שאן, נחמד וצנוע"); לרינה פירסטנברג, שהייתה המנהלת המיתולוגית של הגבעטרון במשך עשרות שנים ("היא הייתה מלכה. היא גם הייתה חברה שלי, בת כיתה שלי"); ובעיקר לבעלה שאול, שלקה בלבו באופן פתאומי לפני 22 שנה ("ואני כבר לא זוכרת איך זה להיות בשניים"). עכשיו היא לבד, צופה כמעט מדי ערב בסרט בטלוויזיה, מתנחמת בחמישה ילדים, 17 נכדים ושמונה נינים, מתבוננת בעולם שמחליף צבעים מול עיניה.

"יש הרבה דברים שהיו פעם, ועכשיו אין", היא אומרת. "קבוצת גבע גדלה מאוד: התחילה עם 12 איש ב-1921, והיום – תודה לאל, 600. אבל בירידה מהמוסך יש שדה חיטה, ולמרות שלא ירד הרבה גשם השנה, היה מה לקצור בפסח, וזה היה נורא יפה. שיבולים תמיד יש בסביבה. וגם מוסך צריך".

אין בך נוסטלגיה?

"אני לא מתגעגעת לשום דבר. מה שעכשיו זה בסדר, ומה שהיה פעם, גם בסדר. הלינה המשותפת הייתה בסדר, וגם הלינה המשפחתית. אני לא זכיתי ללינה משפחתית; הילדים שלי גדלו בבית ילדים, אבל אני מבינה שילד צריך להיות על יד ההורים שלו. תינוק מתעורר בלילה, את מי הוא פוגש? את השומרת? גבע עכשיו בת 92, ורק לפני חודשיים הפריטו את המזון. עד עכשיו כל אחד היה נכנס לחדר האוכל, לוקח צלחת, מתיישב ואוכל. עכשיו עשו סדר. היו ויכוחים, אמרו שזה משנה את כל האידיאולוגיה, אבל אני יכולה להבין את זה. אז היום אתה לוקח אוכל, ובסוף המסלול יושבות שתי בחורות שמחשבות מה לקחת, ומחייבות אותך".

ומה את חושבת על זה?

"אני חושבת שטבע האדם הוא לעשות טוב לעצמו. הראשונים שבאו לכאן היו אידיאליסטים שחשבו על סוציאליזם, אבל האדם אוהב את עצמו ואת המשפחה שלו. כולם מקבלים את אותו תקציב אבל לא נותנים אותו דבר. יש אנשים שעובדים פחות ואנשים שעובדים יותר, וזו הבעיה של הרעיון הקיבוצי. זה יפה, זה מתאים לאידיאליסטים, אבל לא מתאים לכלל האוכלוסייה, ואני מבינה את זה".

יש שינויים שאת לא מקבלת?

"את השינויים שעברו על המדינה. את המדינה מנהלים אנשים מחורבנים. אני תמיד מצביעה למפלגת העבודה, ואני נורא עצובה ממה שקורה. לא לזה התכוונו. הרבה פעמים אני חושבת לעצמי שהיהודים הם כל כך חכמים, העם הנבחר, מנהלים בכל מקום – אבל לנהל מדינה הם לא יודעים. על הקיבוץ עובר מה שעבר על המדינה. אנשים יכולים לעשות דברים שהם לא מתאימים, לא לפי החוקים, אבל כאן בקיבוץ אין מי שיגיד להם: אתה לא בסדר – לך מפה. הלוואי שאפשר היה להכניס פה אנשים לכלא. אני הייתי מכניסה מישהו".

עד כדי כך?

"זה לא חמור כמו בפוליטיקה, אבל גם במסגרת הקטנה של קיבוץ אפשר לעשות דברים לא כמו שצריך. הדבר היחיד שאלוהים לא הצליח בו זה אנחנו, בני האדם. מה שיש לבן אדם תמיד לא מספיק, וכשיש, רוצים עוד. איזה מין יצור זה? אפילו כשיש לו, הוא לא שמח. יצור מאוד לא מוצלח".

חבר'ה, מחאו כפיים

את הייאוש הזה מבטאת ברזק בלי לוותר על החיוך הרחב, המוכר מאלפי ההופעות של חבורת הזמר הוותיקה, זוכת פרס ישראל למפעל חיים. ברזק, חברת גבע מלידתה, שרה בגבעטרון מאז ההופעה הראשונה שלו, שהתקיימה לרגל חנוכת מגרש הכדורסל של הקיבוץ ב-1948. היא היחידה ששרדה בלהקה עד היום, ומילות השיר שנכתב לכבוד אותו אירוע עדיין חקוקות בזכרונה: "גבעטרון הן כך כונינו/ אנו חבר פוחזים/ בוא נראיכם את כוחנו/ בשירים העליזים/ גבעטרון הוא בן יומיים/ הוא צעיר אבל בריון/ חבר'ה, מחאו כפיים/ לחברי הגבעטרון".

בשנות השבעים והשמונים תפס ההרכב מקום מרכזי במוזיקה הישראלית: האלבומים נמכרו היטב, היומן היה מלא הופעות בארץ ובחו"ל, והערוץ האחד והיחיד של הטלוויזיה הירבה לארח את החבורה מגבע בתוכניותיו. בשיא ההצלחה זכה הגבעטרון אף לפארודיה משעשעת, בביצוע רבקה מיכאלי וטוביה צפיר:

אולם מאז הם זזו הצידה. לברזק יש הסבר משלה: "זמרים התחילו ליילל: 'לא משמיעים אותנו, לא משמיעים אותנו'. למזרחיים תמיד יש תחושה שלא משמיעים אותם מספיק".

אז המזרחיים דחקו אתכם מהרדיו?

"לא רק המזרחיים. יש הרבה זמרים טובים, והארץ נורא קטנה".

את אוהבת מוזיקה מזרחית?

"אני לא משתגעת עליה, אבל תלוי מי שר. לאייל גולן יש שירים יפים וקול יפה. לבניון יש שירים משגעים. אני רק לא אוהבת שצועקים. אנחנו נוסעים לפעמים לחתונות, וצורחים לך שם באוזן, שאתה לא יכול אפילו לדבר".

עדיין מרגשים

לפני שלושה שבועות הם נסעו, כל חברי ההרכב הפעיל, לאירוע שלא היו בו צרחות: מסיבת הפתעה לכבוד איש עסקים מהרצליה שחגג יום הולדת 70. שישי בצהריים. גן אירועים ברמת השרון. חתן השמחה הנרגש התקשה להתאושש מהמחווה. האורחים חיבקו אותו, והרמקולים השמיעו לכבודו מוזיקה שנעלמה מהפריים-טיים: חוה אלברשטיין, אילנית, שלישיית המעפיל, להקות צבאיות.

ואז הם יורדים מהאוטובוס, אחרי נסיעה ארוכה בכביש 6. השמלות הרחבות והחולצות הרקומות מאופסנות במחסן הבגדים בקיבוץ ויוצאות ממנו רק לעיתים רחוקות – בדרך כלל לקראת פורים, כשמישהו מהחברים מחפש משהו מקורי. הגבעטרון 2014 נראה אחרת לגמרי, אבל נשמע בדיוק אותו דבר: להיטים רוסיים מתורגמים כ"קלינקה", "דוגית נוסעת", "רוח מבדרת" ו"למי אכפת מה שיהיה", לצד אסופת שירים שנשמעת כמו פסקול מושלם לטקס הבאת ביכורים על רקע ערימות חציר בעמק – "מלאו אסמינו בר", "חד חד מחרב", "שורו הביטו וראו", "עוד נשוב מחר" ועוד לא מעט שיבולים, ניצנים ומשעולים.

הקהל מגיב אליהם בשמחה רבה. בסוף ההופעה יורדים חברי הגבעטרון מהבמה, עומדים בתור לרביולי ונטמעים בין האורחים. ברזק ניגשת אל אחת האורחות הקשישות ומשוחחת איתה. האישה היא חברת קיבוץ, כך שהשתיים מוצאות שפה משותפת מייד. אבל אפילו כאן, באווירה כל כך אוהדת, ברזק מתקשה להרגיש בבית, לאו דווקא בגלל הקהל.

"יש בגבעטרון בנות שיכולות להיות נכדות שלי", היא מסבירה, "וזה לא פשוט, כי לפעמים אני מרגישה לבד. אני מבוגרת מהם בהמון שנים, ולא כולם מגבע: יש חבר'ה מבית השיטה, ובחורה מכפר תבור, ויש שניים ממולדת, ויש את יעל מעפולה".

עירונית בגבעטרון? סקנדל.

"מה שאתה שומע. עד 1990 היו בגבעטרון רק גבעים, אחר כך היו כמה חבר'ה שאמרו: 'די, לא רוצים יותר', וחסרו קולות. אז אם הבחורה שרה טוב, מצדי זה בסדר, אבל מבחינה חברתית לא קל לי. בארץ זו לא בעיה - אתה נוסע להופעה וישר חוזר הביתה - אבל בחו"ל יש תחושה של לבד לפעמים. אתה נמצא 24 שעות עם אותם אנשים, והחברות שלי כבר עזבו את הגבעטרון, ואני לא תמיד כל כך נחמדה, וכשאני לא אוהבת מישהו הוא מרגיש את זה, ואני צריכה להחליט אם לשבת או לא לשבת לידו במסעדה. יש לי בעיה עם הדברים האלה".

ובכל זאת, את נשארת ועדיין שרה.

"האמת היא שמאוד משתדלים לעזור לי. הבנות. הבנים די אוהבים את עצמם, אבל הבנות מאוד משתדלות. הן יודעות שאני כבר לא בגילן, אז אפשר לסחוב לי את התיק או לתת יד כשיורדים במדרגות, וזו הרגשה נעימה. גם יש לי סמכות בגבעטרון, יש איזשהו מעמד, בגלל הגיל והוותק, ואני יכולה להגיד מילה בכל מיני נושאים. נניח, להגיד לאיזו מסעדה הולכים כשחוזרים מהופעה. אני יכולה להסתפק בפיתה עם חומוס, אני לא פיינשמקרית, אבל יש כאלה שרוצים משהו אחר, למרות שמסעדה לעשרים איש עולה הרבה כסף, ולפעמים יש תקופות שאין הרבה הופעות וצריך לחשוב על זה. אבל לא כולם חושבים על זה. אומרים: 'אני רוצה!' אז לפעמים אני אומרת מה שאני חושבת. גם מבקשים ממני: 'ניקה, תגידי, תגידי'. אז או שאני אומרת, או שלא".

התחלתי להתפנק קצת

את החברות בגבעטרון היא מגדירה "דרך חיים", לא פחות. "שום דבר לא יותר חשוב. עוד מצעירותי. הבעל שלי היה בצבא, והוא היה בא ביום שישי, אבל אני הייתי יוצאת להופעות. אין אצלי דבר שעומד לפני זה. לפני ארבע שנים עברתי ניתוח בגב ולא הופעתי חודש, אבל כשאני בריאה אני מופיעה, ואני תמיד אומרת לחבר'ה הצעירים שאין דבר כזה, לא רוצה להופיע. צריך לבוא לכל הופעה. אבל אצלם זה אחרת. בשביל החבר'ה מחוץ לגבע זו גם פרנסה: משלמים להם על הנסיעות.

"פעם הגבעטרון היה באמת משפחה: אמירה ונועה גיסות, זיוה ושמעון זוג, יורם אח של שמעון, גדעון אח של זיוה, קובי אח של בנצי. גם שניים מהילדים שלי שרו בגבעטרון. היינו משפחה, והיינו צוחקים, ואני זוכרת שהיינו יחד חודשיים בארצות הברית, חודשיים באוטובוס מחוף לחוף, ולא היה ריב ולא היו בעיות. חזרנו ונשארנו חברים. זו הייתה הגדולה של רינה, שהיא ידעה להחזיק אותנו יחד.

"אני מתגעגעת אליה ולכל החבורה שהיינו, לגבעטרון שהיה פעם. היום זה לא אותו דבר וגם אני כבר לא אותו דבר. פעם היינו צעירים. גם אני כבר לא צעירה. לא שאני מרגישה ככה, אבל אני מבינה".

ברזק מספרת על השירים הרוסיים:

בעבר עבדה בקיבוץ כספרית במקביל לפעילות המוזיקלית, "אבל אנשים זה אנשים, ומה שיש בבית זה תמיד פחות טוב ממה שבא מבחוץ, אז כנראה שלא הייתי מספיק טובה ורצו מישהי מעפולה. עכשיו אני אחראית על המספרה ועובדת גם בארכיון. יש כמה בחורות שאני עדיין מספרת אותן, אבל אני לא רוצה יותר מדי, כי זה מתחיל להיות קשה לי פיזית.

"בזמן האחרון גם התחלתי להתפנק קצת: פתאום לא מתחשק לי לקום מוקדם בבוקר. אני מתחילה לעבוד ב-9 ונשארת רק עד 12. פעם הייתי עובדת הרבה יותר, ואני שואלת את עצמי, מה את מתעצלת? אבל כנראה שהגיל עושה את שלו, אז די".

רק על הגבעטרון היא לא מוכנה לוותר. "לפעמים אני שואלת את עצמי: מה את עושה שם? אולי הגיע הזמן לעזוב? אבל זה טוב לי מהבחינה הזו שאני יכולה לצאת קצת, להתאוורר, לפגוש אנשים, אז אני נשארת".

____________________________________________________________________________________

עוד באנשים: