חומה ומגדל? נחל ונדל''ן: קיבוץ ניר דוד בונה עשרות וילות על שפת האסי

קיבוץ ניר דוד שבעמק בית שאן חגג בחג החנוכה האחרון 80 שנה לעלייתו על הקרקע. ניר דוד, שנקרא במקור תל עמל, היה יישוב "חומה ומגדל" הראשון שהוקם בארץ ישראל, במסגרת מפעל הבנייה הגדול והנועז ביותר שהפיקה התנועה הציונית, בתגובה לגזרות שהטילו הבריטים על היישוב העברי. מיד אחריו הוקמו עשרות יישובים באותה שיטה, ולכן, כעבור זמן קצר פורקו החומה והמגדל של הקיבוץ הטרי והורכבו מחדש ביישוב סמוך שהוקם באותה שיטה - קיבוץ מסילות.

כאן החל מפעל ''חומה ומגדל''. תל עמל, לימים ניר דוד(צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

תל עמל הוקם על הגדה הצפונית של נחל עמל (האסי), המשכו של "גן השלושה" (הסחנה), וההחלטה להקימו שם הייתה מזהירה במבחן הזמן. מי לא רוצה לגור על שפת נחל יפה? האסי הפך למשאב כלכלי של הקיבוץ, שהקים לצדו אתר נופש משגשג (המצוי בשנים האחרונות בלבה של מחלוקת, ועליה בהמשך).

כעת מתברר כי לא רק אתר הנופש מעורר מחלוקת; הקיבוץ הצליח להעביר באחרונה, בשקט וללא התנגדויות, תוכנית מתאר שמאפשרת לו להקים שתי שכונות חדשות - בנות 159 וילות יחדיו - על רצועת הנחל הפנויה האחרונה שנותרה, במרחק 15 מטרים מקו המים. לא זו בלבד, התוכנית מתירה לקיבוץ להמשיך ולהתפשט בשטח החקלאי דרומה עד נחל הקיבוצים.

אדריכלים בכירים תכננו את הקיבוץ

אנשי תנועת השומר הצעיר הקימו את "תל עמל" בלבו של עמק בית שאן הלוהט, ושינו את שמו של היישוב בעקבות תרומה כספית (על שמו של דוד וולפסון, עסקן ציוני ונשיא ההסתדרות הציונית). לא רק העובדה שמדובר בחלוץ יישובי "חומה ומגדל" העניקה הילה מיוחדת לקיבוץ, אלא גם הזמנתם של אדריכלים מעולים לתכנונו. ריכרד קאופמן (מתכנן העיגול המפורסם של נהלל) הכין את תוכנית המתאר. האלמנט המרכזי בתוכניתו היה שדרה מרכזית, החוצה את הקיבוץ מקצה לקצה. היא נפתחת בצפון, בשער הקיבוץ, הופכת לכיכר מלבנית, שבמרכזה מתנוסס מגדל המים - פריט חובה בכל יישוב חקלאי - ואז ממשיכה, חוצה את נחל האסי בגשר, ונפרשת דרומה אל השדות החקלאיים.

ריכרד קאופמן, מי שתכנן את המעגל המושלם של נהלל, תכנן בניר דוד שדרה שחוצה את המשק עם גשר על האסי(צילום: עמרי טלמור)

אחד הבתים הישנים בקיבוץ. קאופמן, רכטר, מסטצ'קין ופובזנר - ארבעה מהאדריכלים הטובים ביותר בארץ השאירו כאן חותם(צילום: עמרי טלמור)

סמוך למגדל המים מיקם קאופמן את חדר האוכל, שמי שתכנן אותו (ב-1939) היה אדריכל מהולל נוסף, זאב רכטר. האוכל, למרות השינויים וההרחבות שעבר במרוצת השנים, נותר דומה למקור, ומתבלט במרפסת מקורה שמעניקה הגנה מפני קרני השמש הלוהטות. אליהם הצטרף בהמשך הדרך עוד אדריכל מהשורה הראשונה, שמואל מסטצ'קין, שתכנן בסוף שנות ה-50 הרחבה שאיפשרה להקים שכונת מגורים חדשה בגדה הדרומית של האסי. בכך חצה הקיבוץ את גבול הנחל, שהיה נחלת הציבור הרחב מטבע הדברים, והטמיע אותו בתחומו. באותן שנים המודעות לערכי טבע כמשאב השייך לכלל הציבור הייתה נמוכה, והתוכנית אושרה ללא בעיות.

זאב רכטר תכנן את חדר האוכל, שמרפסתו מגינה מפני השמש הקופחת(צילום: עמרי טלמור)

עשור מאוחר יותר, עם בואם של כספי השילומים מגרמניה שקיבלו חברי הקיבוץ ניצולי השואה (שנדרשו להפקידם בקופת הקיבוץ המשותפת), הוזמן האדריכל שמעון פובזנר, שהתפרסם כאדריכל הספרייה הלאומית בירושלים ו"בית החייל" בתל אביב, לתכנן את אולם המופעים של הקיבוץ - אולם שיוכל לשמש גם כאולם אוכל חגיגי לליל הסדר. פובזנר תכנן את אחד המבנים המופלאים באדריכלות הישראלית: הוא ניצל את המיקום הייחודי על שפת הנחל ועיצב את מבואת הכניסה של האולם בצורת מרפסת ארוכה במיוחד, המרחפת מעל המים. את האולם עצמו עיצב עם גג מעוגל המזכיר גל (לימים עבר הבניין שינויים שפגעו בצורתו המקורית).

אולם המפועים, שתכנן שמעון פובזנר, יושב על שפת הנחל(צילום: עמרי טלמור)

האסי אינו עוד נחל

המשבר הכלכלי והחברתי שפגע בשנות ה-80 בתנועה הקיבוצית לא פסח על ניר דוד. ואולם, הקיבוץ הצליח להתאושש, הודות לשני מוזיאונים שפתח - אחד ל"חומה ומגדל" ואחד לעתיקות - ובעיקר הודות לנחל האסי העובר בתחומו, שאותו הפכו החברים למתחם אירוח כפרי משגשג.

האסי הוא אחד הנחלים הייחודיים בישראל. מקורו בשלושה מעיינות סמוכים, בין השאר בסחנה, והוא הנחל היחיד שבו טמפרטורת המים קבועה ועומדת על 28 מעלות, כך שגם בחורף אפשר לפשוט בגדים ולצלול במימיו. ערוץ הנחל רחב, זרימתו במישור מונעת סחף, ובמימיו הצלולים והמתוקים גדלים דגי נוי ודגי מאכל (אמנון, קרפיון ומוסר).

הגשר על האסי. האם הנחל שייך לקיבוץ או לכלל הציבור?(צילום: עמרי טלמור)

אלא שהנחל אינו נחלת הכלל. זה שנים שבכניסה לקיבוץ ניצבים שער ושומר, המונעים כניסה של מבקרים מזדמנים. מי שאינו חבר קיבוץ ורוצה לשחות או לדוג באסי, נאלץ להתארח בתשלום בבית ההארחה (החל מ-725 שקלים ללילה). אחרים צריכים להסתפק בכניסה ל"גן השלושה", המופעל על ידי המועצה האזורית (כניסה: 39 שקלים למבוגר, 24 שקלים לילד); ומי שמעוניין לבקר בנחל הקיבוצים, נאלץ לחנות במרחק משמעותי ממנו. רק "במקרה" מחכה לו בכניסה דוכן להשכרת קלנועיות חשמליות (200 שקלים לשעתיים + 30 שקלים לכל רבע שעה נוספת) או אופניים (50 שקלים לשלוש שעות).

גם הסחנה היה פעם פתוח בחינם

גם שטח הסחנה, אגב, היה בעבר בחזקתו של קיבוץ ניר דוד. "הסחנה", מספר רן טל, קולנוען בן קיבוץ בית השיטה שיצר את הסרט הדוקומנטרי "גן עדן" על אודות גן השלושה, "היה פינת חמד נסתרת שרק הבדואים והקיבוצניקים הכירו. הגנן של קיבוץ ניר דוד הסתובב עם חלום להפוך את הסחנה לגן ציבורי. לאחר קום המדינה הוא פנה למחלקה לפיתוח אתרים במשרד ראש הממשלה, הציע להם את הרעיון. הם קיבלו אותו והחלו לפתח את המקום. ב-1958, כחלק מחגיגות העשור למדינת ישראל, נפתח הגן לציבור".

לדברי טל, במשך שנים היה הגן פתוח, ללא גדרות או שערים, ורק לאחר שהעומס גבר והולך, הוא גודר והחלו לגבות דמי כניסה אליו. תושבי בית שאן הסמוכה קיבלו הזדמנות להגיע למים ללא תשלום רק באופן חד-פעמי, כשהועסקו כפועלי דחק בהקמת הגן. עם השנים עבר אמנם שטח הסחנה, שהיה בחזקת ניר דוד, לידי המדינה, אך ההכנסות ממנו נחלקות בין רשות הטבע והגנים לבין המועצה האזורית שמפעילה את האתר.

נחלים הם קניין ציבורי. לא בניר דוד

מגבלות הכניסה לנכסי טבע מעלות את השאלה: למי שייך נחל בישראל? "בגדול, נחלים כמו חופים הם קניין ציבורי", מסביר ניר פפאי, סמנכ"ל שימור סביבה וטבע בחברה להגנת הטבע. "אך יש מצבים שהקרקע היא פרטית או כשהנחל חוצה קיבוץ, וזו סיטואציה מורכבת. אלה יישובים שהוקמו לפני קום המדינה. אין ספק שהאינטרס הוא שהנחלים יהיו נחלת הכלל".

הרוצה לבקר בנחל ישלם 700 שקל ללילה וישכור צימר(צילום: עמרי טלמור)

מבחינת ניר דוד, האסי הוא נכס פרטי והציבור הרחב אינו זכאי ליהנות ממנו. "מניסיוננו הרב עם סוג הבילוי באזור", אומרת מזכירת הקיבוץ נוהר קרנץ רב-טל, "לא ניתן לשלב בין אתר רחצה המוני לבין מקום מגורים שבו חיים כ-800 תושבים. קיבוץ ניר דוד", היא מוסיפה, "עשה ככל יכולתו וללא כל תמורה, ועדיין עושה ומשקיע כספים רבים, על מנת לאפשר לכל החפץ בכך ליהנות מהטבע באזור".

בניר דוד, כמו בקיבוצים אחרים, קברו את האידיאולוגיה והפכו לנדל"ניסטים ממולחים: מחסלים את החקלאות ומצמיחים על משאב הקרקע, שנתנה להם המדינה או הגופים הציוניים שקדמו לה, עסקים משתלמים. כך הפך קיבוץ עין גדי את נחל עין גדי למפעל משגשג למים מינרלים, קיבוץ פלמחים ניסה לבנות כפר נופש על חוף הים, אך נעצר; וכעת מתכוונים בניר דוד להקים וילות על הנחל.

אדמת הקק''ל. עכשיו זה וילות(צילום: עמרי טלמור)

בכלל, מי שחושב שהתנועה הקיבוצית נחלשה עם השנים – מגזים בהערכתו את המצב. בתוכנית מתאר ארצית (תמ"א 35 תיקון 1), שאושרה בממשלה אשתקד ומגדירה את עקרונות הפיתוח הפיזיים של המדינה, אף יישוב כפרי לא קיבל אפשרות להרחיב את היקף יחידות הדיור בו. יש רק יוצא מן הכלל: קיבוצים רשאיים לעשות זאת.

''התוכנית הזו היא דבר שבא לבכות עליו''

אז תוכנית המתאר החדשה לניר דוד, שקודמה בשנים האחרונות וקיבלה החודש את אישור ועדות התכנון, מאפשרת להקים שכונות וילות על שפת הנחל. השכונה הצפונית יושבת ממש על המים, במרחק של 15 מטרים מגדת האסי; השכונה הדרומית מרוחקת יותר, ושוכנת במרחק כ-50 מטרים מגדת נחל הקיבוצים הסמוך. הקטע של האסי שעליו תצפה השכונה הצפונית הוא היחיד שעוד נשאר רחב; מיד אחריו הופך הנחל לתעלה צרה, הנדחסת בין בריכות הדגים של הקיבוץ בדרכה מזרחה, לכיוון בית שאן.

בתוכנית אין זכר לתכנון קיבוצי-שיתופי. מדובר ביישוב וילות לכל דבר ועניין: כל וילה בנויה על מגרש נפרד, עם כביש שמקשר אליה. כך, שטחים חקלאיים הופכים לשטחי מגורים, ורצועת הנחל היפה האחרונה הופכת לנכס פרטי של הקיבוץ.  "הגדלתי את מצבת המגורים מכ-200 ל-400 יחידות דיור", אומר אדריכל דני בר קמה, החתום על תוכנית המתאר. "את היחידות החדשות לא פרשתי בשורה חזיתית כמו לאורך החוף בתל אביב, שם רק שורת הבתים הראשונה נהנית מהנוף, אלא בצורה של אצבעות אנכיות לנחל, כך שכל הדיירים יוכלו ליהנות במידה מסוימת ממראה הנחל".

בר קמה הוא חבר קיבוץ שפיים, אדריכל בכיר בחברת א.ב. מתכננים, שעד להפרטתה היתה משרד האדריכלים של התנועה הקיבוצית.

לדעתך אין בעיה בכך שהקיבוץ מנכס לעצמו את הנחל?

"יש בעיה, וזה לא כל כך פשוט".

אדריכל ויטוריו קורינלדי בוטה יותר: "התוכנית הזו היא דבר שבא לבכות עליו", הוא אומר. קורינלדי, מבכירי האדריכלים בתנועה הקיבוצית, שימש במשך כעשור כאדריכל ראשי במחלקת התכנון של איחוד הקבוצות והקיבוצים. "אסור לבנות את זה", הוא טוען, "יש פה מקום עם ערכי טבע ונוף שצריך להיות פתוח לציבור, ולא צריך לקלקל אותו עם וילות פרווריות".

נוסטלגיה בניר דוד. ההווה אינו קשור אליה: החלטות כלכליות ונדל''ניות שאין בהן שום דבר שיתופי(צילום: זולטן קלוגר, לע"מ)

קורינלדי תכנן בקיבוצים מאז 1958 וליווה את התהפוכות שעברו על התנועה לאורך השנים. לדבריו, התרוקנות הערכים והאידיאולוגיה דירדרו את הקיבוצים הרחק מהרעיונות שעמדו בבסיסם. "התנועה הקיבוצית היא כבר לא תנועה קיבוצית", הוא מזכיר, "אלא גוף שנלחם על נושאים של נדל"ן ואחזקת קרקעות בכל מיני דרכים כדי להרוויח. זו המציאות - ואני לגמרי נגדה. מי שמובילים את הנושא אלה אנשים שהתיישבו טוב בתוך המחשבה הנדל"נית של הרווח הכלכלי, ולכן לא ניתן לקרוא לזה יותר 'קיבוץ', אלא במקרה הכי טוב זה יישוב קהילתי נטול כל דאגה סביבתית. כל השאיפה היא להיות בעל מגרש עם חניה צמודה".

מה דעתך על המגמה שבאה לידי ביטוי בתוכנית?

"את 'א.ב מתכננים' מנהל היום דור של אנשים שצידדו במגמה הזו, ובמידה מסוימת הם השתלטו עם השאיפה לקדם אותה. אני עצמי עזבתי את הקיבוץ בגלל המגמה של ההפרטה. הם מתעקשים לקרוא לעצמם קיבוץ, או קיבוץ מתחדש, אבל למעשה זה הרס של רעיון גדול. האדריכל כאן הוא רק נותן שירות לשאיפות נדל"ניות, אחד שעושה ציור עם צבעים יפים אבל ללא ראייה מרחבית, אחד שתפקידו רק לספק את הקליינט שרוצה לראות רווח".

לאן נעלמו שומרי הסף הקולניים?

בניגוד לתוכניות פיתוח שונות שזוכות להתנגדות ציבורית קולנית, במקרה של ניר דוד - דממה. היכן שומרי הסף - כל אותם גופים שתפקידם לשמור על חלקות טבע ייחודיות? בדקנו. המשרד להגנת הסביבה, קק"ל, רשות הטבע והגנים, רשות הניקוז, ארגונים כמו אדם טבע ודין והקשת הדמוקרטית המזרחית – כולם העדיפו לאפשר את אישור התוכנית, ולא הוגשו לה התנגדויות. גם הפוסטים הנרגשים שלהם בפייסבוק נדמו. להלן התירוצים:

• המשרד להגנת הסביבה: "התוכנית עברה את כל השלבים על פי חוק התכנון והבנייה ולציבור הייתה האפשרות להביע הסתייגויות".
• רשות ניקוז ירדן דרומי: "רשות ניקוז אינה פועלת בשטחי ישוב, ואינה מוסמכת להורות לניר דוד להנגיש את הנחל לציבור, לכן נושא זה נידון בבתי המשפט".
• רשות הטבע והגנים: "רט"ג עשתה את מירב המאמצים לצמצום ההשלכות העתידיות של התוכנית מבחינה סביבתית, התנגדה במוסדות התכנון והצליחה לצמצם את הבניה בכ-50 מגרשים ולהרחיקה מגבולות שמורת הטבע של נחל הקיבוצים".
• אדם טבע ודין: "אין לנו אפשרות בשלב זה לבדוק את תוכנית המתאר החדשה, בוודאי שאם מנכסים את הנחל לקיבוץ מדובר בשערורייה".
• הקשת הדמוקרטית המזרחית: "הקשת אינה מופתעת מהתנהגותם הפושעת והגובלת בפלילים של תושבי ניר דוד. שנים רבות שהתנועה הקיבוצית פועלת כבריונית ועבריינית קרקעות. הקשת רואה בהתנהגות זו של תושבי ניר דוד חלק ממערך הפרת חוק ושוד קרקעות של התנועה הקיבוצית. אנו נתבע חבר חבר בקיבוץ ניר דוד על הפרת החוק והגזל".
• קק"ל: לא הגיבה לשאלות Xnet בנושא.
• החברה להגנת הטבע: לא הגיבה לשאלות Xnet בנושא.
  

אגב, ח"כ אורלי לוי-אבקסיס: חברת הכנסת, ילידת בית שאן שמתגוררת כיום בקיבוץ מסילות הצמוד, מתעתדת לבנות את ביתה ביישוב וילות סמוך חדש, שנקרא "שלפים" (מיזם חילוני-דתי של הקיבוצים שלוחות ורשפים). ומה דעתה על תוכנית הווילות של ניר דוד, בזמן שהקיבוץ לא מאפשר לציבור הרחב ליהנות מהנחל? על כך היא לא הגיבה לפניות Xnet.

אהבת טבע?

ללא קשר לתוכנית המתאר החדשה, בשנים האחרונות מנהלים כמה מתושבי בית שאן, בשיתוף אחרים, מאבק משפטי נגד קיבוץ ניר דוד. במסגרת תביעה שהגישו לבית משפט השלום בבית שאן ב-2012 דרשו התובעים לאפשר לציבור הרחב גישה לנחל.

"המים האלה זרמו בתוך בית שאן", טוען ניסים זמיר, תושב בית שאן, ממובילי התביעה, "והיום הם עושים בהם שימוש לתיירות שלהם. גם כילדים לא נתנו לנו להיכנס, ואמרו שזה שטח פרטי. חורה לי שאנשים שבאים לצימרים רשאים להיכנס לנחל. למה הם כן ואנחנו לא?"

''הקיבוצים מקושרים בכל המקומות הנכונים'', טוען אחד התובעים שהשיג הסכם פשרה על הקצאת שטח מהאסי להנאת הציבור(צילום: עמרי טלמור)

חנן עשור, אף הוא יליד בית שאן וכיום תושב פתח תקווה, השתתף במאבק יחד עם זמיר. "הקיבוצים", הוא טוען, "מקושרים היטב ברשות הטבע והגנים, בקק"ל, במקורות, בוועדה המחוזית ובכל שאר המקומות הנכונים. איפה מתגוררים אנשי המפתח ברשויות האלה? אם תבחן את הנושא, תראה שיש דפוס מסוים - או שהם באים מקיבוצים או מיישובים קהילתיים".

"ולרוב הם לא גרים בערים והם לא מזרחים", מוסיף שמואל אפוטה, גם הוא תושב בית שאן שהשתתף במאבק. "נכון שיש פה קיבוץ, אבל האנשים בגופים האלה יש להם די.אן.איי דומה. זה חתול ששומר על השמנת, אבל שניהם מאותו מקום". עשור: "הרכב רשות הניקוז, שממוקמת בקיבוץ בית השיטה, חד-גוני. לא תמצא שם נציג ציבור או כל נציג אחר מבית שאן. הם כמו ריבון בתוך ריבון. אני מכבד את התרומה של קיבוץ ניר דוד להתיישבות, אבל הם לא עוצרים, והם לוקחים את כל מקורות המים. אין פה שום אהבת טבע, אלא תאוות בצע. מדובר בקבוצה של אנשים שניכסו לעצמם בכל מיני דרכים מקורות מים ושטחים, ועושים מה שבא להם".

פשרה: הקיבוץ יפתח קטע לציבור. מתי? לא כתוב

התביעה שהגישו התושבים יושבה באפריל 2016, בהסכם פשרה שאותו הוביל צבי זקס, אחד מהתובעים, חרדי מבני ברק. הקיבוץ התחייב במסגרתה כי יאפשר גישה נוחה ומוסדרת לנחל, שלא דרך הקיבוץ, כולל מקום חניה לכלי רכב. הקיבוץ גם התחייב להעמיד לרשות הציבור רצועת גדה באורך של כ-100 עד 150 מטרים מחוץ לשטח המיועד למגורים.

אך נראה כי הסכם הפשרה לא שווה את הנייר שעליו נחתם: יש בו אמנם התחייבות מצד הקיבוץ לשכור את שירותיו של מתכנן (לא אדריכל או אדריכל נוף, אלא "מתכנן" כלשון המסמך), ויש בו לוחות זמנים להשבת התביעה לבית המשפט בתנאים שונים, אך אין בו התחייבות ללוח זמנים ברור. גם ניסיון לקבל לו"ז כזה ממזכירת ניר דוד לא העלה דבר, ומי שיחפש רמזים להקצאת השטח בתוכנית המתאר החדשה לא ימצא אותם.

"הם לקחו משרד תותח של עורכי דין מתל אביב", אומר עשור, "וכאזרח פשוט אני פוחד מההוצאות, אז קיבלנו את הפשרה מטעמים כלכליים. אם 'אדם טבע ודין' היו איתנו, אז היינו מוגנים והולכים עד הסוף". זמן קצר לאחר החתימה על הסכם הפשרה, התברר לשאר התובעים כי זקס הגיע מאחורי גבם להסכם עם נציגי ניר דוד, במסגרתו קיבל מהקיבוץ תשורה בסך 35 אלף שקלים. ההסכם, לטענת שותפיו לתביעה, בוצע ללא ידיעתם והסכמתם (בשיחה עמו, אישר זקס כי קיבל את הסכום), הם תבעו את זקס והעניין נדון כיום בבית המשפט. מדוע לא התנגדו מגישי התביעה לתוכנית החדשה לניר דוד? זמיר לא היה מודע לה, לדבריו, ולכן גם לא הגיש התנגדות. "אני כבר תשוש", הוא אומר.

מובילת מאבק פלמחים: לא לוותר

"הכל אפשרי אם נלחמים ולא מוותרים", אומרת עדי לוסטיג, שהוכיחה לפני כעשור שגם נערה בת 17 יכולה לעצור תוכנית בנייה מאושרת. אז היתה זו התוכנית של קיבוץ פלמחים להקמת כפר נופש על חשבון משאב טבע.

"הטרקטורים כבר היו בשטח", משחזרת לוסטיג, "כולם אמרו לי שהתוכנית כבר מאושרת, אין מה לעשות ואני מבזבזת את זמני, אבל כל עוד אין יסודות בקרקע אז הכל אפשרי". בימים אלה היא פועלת להקמת "ארגון ממש - מצילים את מה שנשאר", שצפוי לתפקד כארגון גג שיתמוך מקצועית וכלכלית במאבקים מסוג זה. במקביל, היא נאבקת בתכניות של רשת ישרוטל ושותפיה להקים פארק מים וחניונים בכניסה לנחל שלמה מדרום לאילת.

לדבריה, שטח המדינה הקטן יוצר קונפליקטים בין פיתוח ובין השארת השטח הפתוח, ולכן היכן שהרשויות נמנעות או לא מצליחות למנוע את הפיתוח, על הציבור לקום ולהיאבק. "אם אנחנו לא נאבק, אף אחד לא יאבק בשבילנו. בסופו של דבר זה רק בידיים שלנו".

מה צריך לעשות כדי לעצור את הבנייה? לוסטיג תורמת מניסיונה:

1. לגייס אנשים שמוכנים לפעול.

2. לגייס את התקשורת.

3. להחתים עצומות.

4. לגרום להגברת המודעות הציבורית להשלכות התוכנית.

5. עם התגברות המודעות, עתידים גם הארגונים הסביבתיים להצטרף למאבק ולסייע, גם אם נמנעו בשלבים המוקדמים.

6. לגייס עורכי דין מומחים לליווי ולייעוץ.

7. לאתר פרצות בתהליך, כמו תסקירים סביבתיים שלא הוגשו.

8. לא לפחד מאיומים: "בפלמחים קמתי כל בוקר מפוחדת, והלכתי לבדוק אם פינצ'רו לי את הגלגלים או שברו לי את המראות במכונית. מאוד קל להפחיד, ואנשים במקרים כאלה מרגישים קטנים. איימו עלי הרבה פעמים בטענה של הוצאת דיבה, אבל הבנתי שאנחנו במדינת קומבינה אחת גדולה, לא צריך להתייחס לכל האיומים ולא לפחד כלל".

קיבוץ ניר-דוד מסר בתגובה, כי הוא "פועל ללא דופי על פי הסכם הפשרה. הקיבוץ שכר מתכנן על חשבונו, בעלויות לא מבוטלות, על מנת להביא הצעה על פי ההסכם ועל פי לוחות הזמנים הכתובים בו.  הקיבוץ נתן ללא כל תמורה את השטח עליו הוקם הגן הלאומי 'גן השלושה' (הסחנה) וכן מאפשר מעבר מטיילים בשטחים החקלאים שלו בפארק המעיינות.

"חשוב לציין כי הקיבוץ הוקם בשנת 1936, לפני 80 שנה על גדות ביצות, לאחר עבודה קשה יובשו הביצות. מניסיוננו הרב עם סוג הבילוי באזור לא ניתן לשלב בין אתר רחצה המוני לבין מקום מגורים בו חיים כ 800 תושבים. קיבוץ ניר דוד עשה ככל יכולתו וללא כל תמורה, ועדיין עושה ומשקיע כספים רבים, על מנת לאפשר לכל החפץ בכך ליהנות מהטבע באזור".

בתשובה לשאלה מהו לוח הזמנים, היא השיבה: "לפי הסכם הפשרה".

הפאר הצנוע של אדריכלות הקיבוצים. לחצו על התצלום כדי לראות עוד (צילום: עמרי טלמור)