שנת 2017 שבאה עלינו לטובה הותירה את העולם שלנו פחות יצירתי מבעבר. בשנה הקודמת, שכבר זכתה לכינוי המפוקפק "2016 המקוללת", עזבו אותנו גיבורי תרבות ענקיים, מה שגרם לי להתחיל את השנה האזרחית החדשה בגעגוע לשני יוצרים ישראלים אהובים עליי במיוחד, שהלכו לעולמם בטרם עת. האחת, אהובה עוזרי, שנפטרה לפני כחודש וחצי לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן, והאחר, מאיר אריאל, שאמנם נפטר כבר לפני 17 שנה (איך הזמן טס!), אבל מצאתי את עצמי חוזר עם תיאבון גדול לשירים שלו אחרי שקראתי את הביוגרפיה החדשה עליו, "ארול אחד", שכתב נסים קלדרון בשיתוף עם עודד זהבי.
לכאורה, אין קשר בין השניים. שניהם מגיעים מקצוות שונים של התרבות הישראלית: היא בת לעולים מתימן, שחיה ויצרה בכרם התימנים, והוא בן לעולים מרוסיה, שנולד וגדל בקיבוץ משמרות. הכוהנת מהכרם והטרובדור הנודד: מה הקשר? אני דווקא מוצא כמה קווי דמיון.
קודם כל, שניהם משתייכים לזן נדיר של אמנים, כאלה שהשירים שלהם "מרחפים מעל לראשם" - פורשֹים כנפיים וממשיכים לחיות הרבה אחרי שהיוצרים עצמם כבר אינם - ובכל פעם שאני מקשיב להם, אני מרגיש איך הם "גדלים עליי", ואני מוצא בהם רבדים חדשים. זה מה שקורה לי כשאני מקשיב ל"צלצולי פעמונים" של עוזרי או ל"נשל הנחש" של אריאל (שכמו הרבה קלאסיקות, כמעט לא הוקלט, ונכנס לאלבום בדקה ה-90. איזה מזל!) לשניהם יש גם חותמת מאוד ברורה: כשמתחיל שיר שלהם ברדיו, אנחנו מיד נזהה במי מדובר. את להטוטי המילים של אריאל, עם הקול החצי-מדקלם-חצי-שר בנונשלנטיות, קשה לפספס, כמו גם את הנגינה הייחודית של עוזרי בבולבול טרנג שמזהים על התו הראשון.
עוד מן המשותף הוא ששניהם היו "אנטי כוכבים": לא טיפוסים של השקות זוהרות שמוקפים במנהלים אישיים, סטייליסטים ויחצנים, אלא אנשים "רגילים", כמוני-כמוך, שמדברים איתנו בגובה העיניים. לא פעם יצא לי לראות את עוזרי מסתובבת בשוק הכרמל, מסתחבקת עם העוברים והשבים, ותמיד עם חיוך גדול. את אריאל אמנם לא זכיתי לפגוש, אבל תמיד כשראיתי אותו מופיע, במראה מרושל ובעיניים בורקות, רציתי לבוא עם מספריים ולחתוך את קצות מיתרי הגיטרה שלו שהוא שכח לגזור, ושהסתלסלו ממנה כמעט עד הרצפה.
שניהם אמנים שהבשילו לאט. לקח להם הרבה זמן עד שפרצו בכל הכוח, והיו להם הפסקות ארוכות במהלך הקריירה. אריאל הוציא את אלבום הבכורה שלו, "שירי חג ומועד ונופל", בגיל 37 המופלג. הוא פחד שיישמע מוזר מדי לקהל הישראלי. פחד שיצחקו עליו. עוזרי האמינה שקללה רובצת עליה, כי בכל פעם שהוציאה אלבום, מת קרוב משפחה שלה, מה שגרם לה בשלב מסוים להפסיק להקליט למשך 17 שנים. שניהם גם העזו לפרוץ את הגבולות של עצמם. עוזרי המשיכה ליצור, להקליט ולהופיע למרות המחלה שהותירה אותה בלי יכולת לשיר, והיו לה שיתופי פעולה מפתיעים עם אמנים שבאו מעולמות אחרים משלה כמו יהודית רביץ והדג נחש. אריאל, מצדו, יצא ב-1988 ביוזמה שאפתנית: "מסע הבחירות של מאיר אריאל" - שבוע של הופעות חצי מאולתרות ברחבי הארץ. רק מי שמופיע, יכול להבין איזה ביצים מברזל צריך בשביל לצאת להרפתקה שכזאת.
אני נזכר בערב אחד לפני כמה שנים, שבו לקחתי את האוטו ויצאתי להופעה לילית חצי מאולתרת בבר קטן בירושלים. כשהגעתי, המקום כבר היה כמעט ריק: נשאר רק שולחן אחד של תיירים שלא ידעו מילה בעברית. עליתי לבמה עם ז'קט כתום שקניתי כמה ימים לפני, וחשבתי שהוא מגניב, רק שעם האור שעל הבמה הוא קיבל גוון ורוד זוהר וגרם לי להרגיש באותו רגע הכי מטופש בעולם. שרתי כמה שירים מקוריים, בעברית, הזעתי את נשמתי מרוב מבוכה, ואחרי 40 דקות הסתיים לו מסע הבחירות הפרטי שלי.
חזרה לאהובה ולמאיר. מה שהופך אותם לאמנים חשובים ומשפיעים, ואת השירים שלהם לקלאסיקות, הוא העובדה ששניהם יצרו מתוך צורך פנימי עז. המוזיקה שימשה עבורם מקום מפלט. מאיר אריאל, הנער החולמני, יכול היה לברוח אל עץ האקליפטוס הענק (ששורק בלוז כנעני), להתיישב תחתיו עם גיטרה ולשכוח לרגע מהחיים בקיבוץ. אהובה עוזרי הייתה יכולה להפליג במנגינות על הכלי ההודי המוזר ולהמריא איתו גבוה-גבוה מעל לכרם התימנים של שנות ה-70. הם לא יצרו כדי לרצות אף אחד. הם יצרו כדי להבין את עצמם, ניגנו את החיים שלהם בלי פוזות ובלי מסכות.
בסרט "הולך בדרכי", שמבוסס על חייו של זמר הקאנטרי האגדי ג׳וני קאש, יש משפט חזק שקאש שומע ממנהל חברת התקליטים שלו לפני שהוא מתחיל לשיר את "Folsom Prison Blues": "דמיין שהרגע משאית דרסה אותך, אתה שוכב בתוך שלולית דם, ויש לך זמן לשיר שיר אחד. שיר אחד שאנשים יזכרו ממך לפני שאתה אפר. שיר אחד שיגרום לאלוהים להבין מה באמת הרגשת על פני האדמה הזאת".
בעולם שבו כל אמן הופך להיות "מוצר", עולם שבו כולם יוצרים לפי נוסחאות ונשמעים בדיוק אותו הדבר, קשה למצוא אמנים מקוריים ששרים את השיר האחד הזה, כאלה שחוצבים את השירים שלהם מליבם, אמנים מהזן הנדיר של מאיר אריאל ואהובה עוזרי.
_______________________________________________________
אהובה עוזרי הייתה החברה הכי טובה שלו, אחרי אשתו. הקליקו על התמונה:
