שכור, אז מה? כך תהפכו את הבית לאישי, בלי להיכנס להוצאות גדולות

ככה זה התחיל, לפני ארבע שנים וקצת. עברנו מדירת שלושה חדרים בתל אביב (כ-90 מטרים רבועים), עם מרפסת מעל שדרה שנחשבת מרווחת, לבית של משהו כמו 6 חדרים (מהם שניים משרד) בכרמי יוסף, על שני דונם, מרחק מאה מטרים מהיער. בית שכור, עם חוזה שהתארך כל שנה (ועכשיו כל שנתיים). חלק מהטוקבקיסטים נתנו לי אז כמה חודשים להשתעמם ולברוח, אחרים איחלו לי הצלחה, ואני - היו לי הרבה תוכניות. שמחה לבשר שעד כה הכל התפתח יותר טוב מכפי שדמיינתי.

צילום: טל סיון-צפורין

כמו שקרה בדירות שכורות רבות שלי, עבדתי על הבית כדי להפוך אותו ל"ביתי", או "אינטימי". במלים אחרות, להפוך אותו לשלי. נושא הבית הקבוע לעומת זה הארעי טעון מאוד בתרבות שלנו. אנחנו אפילו עוברים לגור בסוכה פעם בשנה כדי להזכיר לעצמנו תקופות ארעיות ועזיבות חפוזות. בניגוד למקובל באמריקה, פחות אנשים שוכרים כאן בתים לתקופות ארוכות (ומצב הדירות - בהתאם).

התפיסה הבסיסית (והשגויה בעיני) של בית שכור היא לא להשקיע בו יותר מדי, הרי בלאו הכי "זה לא שלי". אבל כל עוד אני גרה כאן וכאן מתנהלים חיי, זה שלי. ואני רוצה להרגיש בבית. כשאני מרגישה בבית אני שמחה יותר, נחמדה יותר, מארחת יותר, חיה יותר. לא יכולה להרגיש כמו עוברת אורח בביתי שלי, ולא מצליחה להבין אנשים שחיים כך. כך שהעבודות בביתנו החלו מהר.

הנתונים המאתגרים היו בית גדול מאוד, מלא חלונות, רצפה מכוערת (אני מתנצלת בזאת בפני בעלי הבית המקסימים שלי, שבטח אהבו אותה לפני 30 שנה, אבל די, היא ממש לא). אז יש מה לעשות, והעקרונות נכונים לכל בית שכור.

חלוקת חלל: גם באמצעים לא בנויים

כדי לקבל תחושה אינטימית בבית גדול, אפשר לחלק אותו לאזורים. בבית שכור לא תמיד נוח, אפשרי או כלכלי לעשות שינויים מבניים (כמו קורות או עמודים) אבל אפשר להגדיר אזורים באמצעים אחרים. כל אלמנט מתקרה לרצפה יחלק את המרחב, כמו הכוננית שהצבתי מול דלת הכניסה, כדי להסתיר את הפסנתר ולייצר מבואה. זה יכול להיות רהיט גבוה, או גוף תאורה שיורד נמוך ומאיר אזור מסוים. למי שמקרמה לא עושה לו פריחה (כלומר מי שנולד בשנות השבעים) - לפעמים אריגה פשוטה שתלויה בתור פרגוד בין תקרה לרצפה תספיק.

אפשר גם להגדיר אזור דרך הרצפה, באמצעות שטיח. בבית הזה יצא לי לראשונה לשים שטיח "באמצע שום מקום" - בעיקר בשביל להסתיר את הרצפה קצת, ואחר כך גיליתי שגם מעבר מרכזי בבית הוא "אזור". אצלנו הוא גם המקום הפופולרי ביותר בבית, כי בו הילדים משחקים משחקי קופסה או קלפים.

צבע: והעיקר לא לפחד כלל

זה הזמן ללכת על גדול. לא רק קיר אחד אלא "קובייה" שלמה. במקרה של הבית שלנו היה לי קשה עם הגודל שלו, שהרגיש לי קר, תרתי משמע: באמת קשה לחמם מרחב כזה, שלא לדבר על המיקום של האח, ישר מתחת למדרגות, כך שכל החום עולה ישר למעלה. רציתי צבע כהה, שיקטין את החלל. וכך זה נראה אחרי הירוק: 

צילום: טל סיון-צפורין

אל תחששו מצבעים כהים. הגוון הירוק הזה הוא הכי כהה מחבריו למניפה. רק שימו לב שגוונים כהים מקבלים טביעות אצבעות של שומנים בקלות - וייתכן שעדיף לצבוע בצבע שמן (יש רבים על בסיס מים) ולא במה שמכונה "צבע פלסטי" לקירות. קל יותר לנקות אותו.

צילום: טל סיון-צפורין

כך נראית ה"קובייה הירוקה" באמצע הבית. היא בהחלט עזרה להתמודד עם הגודל, והאמת שבא לי להחליף אותה לכחול כהה או משהו, בקרוב. את הגוון שלה גזרתי מהטפט הסמוך, כדי שיתאים. אספר לכם משהו בסוד: כל גוון, אפילו הנועז ביותר, יהפוך לחלק כמעט נייטרלי מהחיים שלכם אחרי תקופת מה. אם יש צבע (ותמיד יש, מניסיוני) שאתם ממש רוצים להכניס לחיים שלכם או לבית שלכם - פשוט לכו על זה. צבע הוא בדרך כלל ההוצאה הקטנה ביותר והמשתלמת ביותר מבחינת שינוי בחלל. וכן, גם לי כתוב בחוזה שעלי להחזיר את הבית כשקירותיו לבנים. אין לי ספק שהדיירים הבאים, יהיו מי שיהיו, ירצו את המספר של הגוון של הירוק, כדי לחדש ולתקן.

והנה תזכורת אחת ל"לפני". אמנם לא רואים כאן את הקיר הירוק, אבל ראו איזה הבדל עצום הכניס הטפט (כתבתי רבות על ההשפעה של טפטים ועל דברים שאפשר לעשות עם קירות בפוסט אחר):

פינת האוכל: דווקא השולחן פחות חשוב

בבית שלנו פינת האוכל היתה תמיד הפעילה ביותר: שם כולנו נפגשים מדי ערב לארוחה משפחתית, ומאז ששנינו עובדים בבית, זזה הארוחה לקראת אחר הצהריים. בבתים רבים פינת האוכל תקועה באיזו פינה, בלי שלושה קירות מסביב אלא רק שניים, וזקוקה לעיגון. אפשר להשיג אותו באמצעות הדגשה של קיר אחד (במקרה שלי בעזרת הטפט האהוב עלי בעולם), צביעה שלו או תלייה של עבודת אמנות שמושכת את העין (אישית אני מעדיפה ציור אחד מהמם וענק על המון קטנים, כי כמה אפשר, באמת).

שאר המרכיבים יהיו ניידים: מנורה תלויה, ועדיף כמה שיותר גדולה (איקאה מצטיינים בהן, לעומת מנורות הקיר שם, שהן לא מציאה גדולה), אולי שטיח מתחת לשולחן (אם אין לכם ילדים או אם חשקה נפשכם בשאיבה/טאטוא יומיומיים) וכמובן כיסאות אוכל דומיננטיים גם יעשו את העבודה. קצת כמו בחדר השינה, דווקא האלמנט החשוב ביותר בפינת האוכל - השולחן - יכול להיות שולי ביצירת מראה מרשים ונעים לאזור. מספיק שולחן זול שמכוסה במפה יפה, ויש לכם וואו.  

צילום: טל סיון-צפורין

בפינת האוכל השקעתי בשני פריטים דלא-ניידי: הטפט והמדפים בנישה. גליל טפט יעלה לכם 400-800 שקלים, והדבקה מקצועית עוד 250-300. בגלל שזה קיר קטן יחסית, זה לא עלה המון. בנישה התקנתי שני מדפים, כי זה מרכז הטעינה שלנו. חלק מהכיף של לעצב לעצמכם בית הוא לשים שקעי חשמל בדיוק, אבל ב-דיוק היכן שאתם זקוקים להם. כאן אנחנו מסתדרים עם מה שיש, ומאחר שזה היה מקום השקעים, זו הפכה לפינת הטעינה של הניידים שלנו. נגר התאים לי שני מדפים בנישה, והם שימושיים מאוד.

אפשר תמיד להציב רהיט ליד פינת האוכל (מזנון עם או בלי דלתות זכוכית, או מגירות) ולאחסן בו כלים כמו נרות שבת, פלייסמטים, מפות, כוסות יין ועוד.

המטבח: עניין של כמה מטרים רבועים

במטבח באמת לא יכולתי לעשות הרבה. אם אתם ממש שונאים אותו, אפשר להחליף את אריחי הקיר. לרוב מדובר במטרים רבועים ספורים - אולי שניים, שיכולים להשפיע דרמטית על המראה הכללי של המטבח. במיוחד אם הוא לבן והחיפוי צבעוני. במקרה שלי הכל די לבן, ומה שעשיתי היה להוריד את הדלתות מהארונות העליונים. כך יותר נוח להגיע לכלים, והם נותנים את הטון יותר מהארונות.

ליד המטבח הצבתי ארון שהיה ארון ספרים, ובו שמתי כלים יפים וספרי בישול. גם זו דרך למשוך תשומת לב ממטבח לא יפה במיוחד:

עוד שינויים שהיו לי חשובים היו במטבח, שהיה בן 30: החלפתי כמה דלתות במגירות, כדי שיהיה נוח. זו השקעה לא זולה, ולא פשוט להשיג נגר שיגיע כדי להחליף פרזול של כמה ארונות, אבל זה היה חשוב מספיק. שוב: מבחינתי, הנוחות והמעשיות מעל לאסתטיקה.

את משטח הגרניט של האי החלפתי בלוח בוצ'ר זול יחסית, וכך גם הרחבתי אותו מ-120 ל-180 סנטימטרים, והרווחתי עוד משטח הגשה. עכשיו אני שוקלת להחליף את כל האי, כדי שיהיו לי מגירות נוחות וחדשות. אני נמצאת הרבה במטבח וזה יכול לשפר את איכות חיי.

חדר השינה: מצעים וצבעים

בדירות שכורות חדר השינה נוטה להיות המוזנח מכולם. עבורי זו היתה הזדמנות לשינוי. רק עם המעבר הבנתי שעשיתי משהו אינטואיטיבית נכון: המיטה שלנו והשידות שלצידה היו נייטרליים - מיטה אפורה ושידות לבנות. מה שקבע את צבעו של חדר השינה היו הטפט (הוורוד) על הקיר והכריות התואמות על המיטה. כמה קל היה לשנות את זה!

את הקיר צבעתי בטורקיז, וכמו שאני ממליצה לקוראי ולקוחותי - רכשתי שני סטים חדשים (וזולים יחסית) של מצעים, שיתאימו לגוונים החדשים של החדר.

בדירה הקודמת המראה היתה אפורה. ריססתי אותה לצהוב

חדר השינה מתפאר בחלונות ענקיים לחצר, ואחרי כמה חודשים תפרתי להם וילונות. משיקולי פרקטיות וגם בגלל גודל החלונות תפרתי אותם מהתקרה עד לרצפה, כך שאולי, יום אחד, יתאימו לחלונות אחרים (למרות שלא נראה לי שהם ימשיכו מכאן). לא פשוט להתאים וילונות קיימים לחלונות, אבל אלו תירוצים שסיפרתי לעצמי, כדי להקל על עוד הוצאה.

תוכלו למצוא עוד טיפים טובים לעיצוב חדר שינה בפוסט הזה. בגדול? כמעט הכי חשובים הם המצעים או כיסוי המיטה.

כך, אל האפור של חדר השינה הצטרפו טורקיז מעושן וצהוב חרדלי. שילוב צבעים פופולרי עד הקאה, מה שמבטיח שיהיה קל למצוא שלל פריטים (כמו מצעים, כריות ושטיחים) בגוונים האלו. לפעמים משתלם לא להיות יוצאת דופן. 

בחדר הרחצה שלנו באמת לא יכולתי לחיות עם הכיור התלוי הפשוט. אז מצאתי רהיט יד שנייה, ומצאתי דרך לתחוב אותו מסביב לכיור. הוספתי ארון תלוי, מנורות (בקיר מעל למראה ובתקרה, היכן שהיו נקודות) והבאתי חשמלאי שיתקין לנו חימום ושקע. כי עם כל הכבוד לאיך שהחדר נראה, אם אי אפשר להתקלח בנחת בחורף - זה לא שווה כלום.

בחדר רחצה של בית שכור, שבגדול אי אפשר לשנות בו כלום, צריך לרוב רק להחליט על גוון נוסף ולהיצמד אליו: מגבות, שטיח, סבון, פריטים נוספים על הקיר וזהו. הוא יכול לשנות את פניו. 

כמובן שהמשטח הגדול והבולט ביותר יהיה וילון אמבטיה, אם יש כזה. וילון אמבטיה מיוחד יכול לעלות כמה מאות שקלים, ובעיני בהחלט שווה את זה, בהיותו משהו כמו ארבעה מטרים רבועים, כמעט כגודלו של כיסוי מיטה. אם מטפלים בו יפה - גם אותו אפשר לקחת לבית הבא. 

בקומת המשרד שלי התקנתי רצפת למינציה, וצבעתי עוד כמה קירות.

המשרד שלי עמוס בחפצים וברהיטים, ולכן לא היה צורך לשנות בו הרבה, פרט לרצפה ולקיר. היתר זה חלונות ובלגן.

גם כאן אפשר לראות דוגמה של קיר כהה שמדגיש את אופי החלל - התקרה המשופעת:

בטריק זול, שגם בחברת ''פנטון'' אהבו, תליתי גלויות צבעוניות על קיר אפור והפכתי אותו ל"feature wall" של המשרד.

בשנים הראשונות הייתי מתנצלת בפני מי שהגיע, שזה "רק" בית שכור ואני מוגבלת במה שאפשר לעשות בו. היום אני מבינה שהמגבלה היתה בעיקר אצלי, ואני מרגישה עכשיו שהוא מייצג אותי לגמרי: את אורח חיי, את סדרי העדיפויות שלי ואת מה שעושה לי טוב.