לשאלה מה נדרש כדי לייצר סביבה עירונית מוצלחת יש תשובות רבות. אך באחרונה שומעים, בהקשר זה, את המונח "פלייסמייקינג" (Placemaking), שהוא תהליך קהילתי-שיתופי, לעתים גם מסחרי, שנועד לייצר או להפיח חיים באזורים עירוניים כושלים.
תהליכים כאלה, לסוגיהם השונים, מפותחים ומבוצעים על ידי חוקרים אקדמים בתחומים שונים, קבוצות עצמאיות, עמותות, קהילות עירוניות וגם חברות מסחריות. שיחות עם פלייסמייקרים ואדריכלים מגלות הכרה גדלה והולכת, בכך שכדי לייצר סביבה עירונית מוצלחת צריך גישה חדשה, שאינה קשורה בהכרח למה שדיסציפלינות תכנון הערים או האדריכלות יודעות להציע.
"בעיניי", מסביר רוברט אונגר, אדריכל בהכשרתו וממקימי קולקטיב אניה, "המערכת לא יודעת להסתכל על מצב קיים, ללמוד אותו ולשפר אותו. מערכת ההתחדשות העירונית יודעת להרוס ולבנות מחדש. כשאתה נדרש לבוא עם פינצטה וזכוכית מגדלת, היכולת של המערכת קטנה. המתודה של פלייסמייקינג מנסה למלא חוליה שלא קיימת בשרשרת התכנון".
הפלייסמייקינג האקדמי: רוח של אדריכלות ללא אדריכלים
המושג "פלייסמייקינג" הומצא בארצות הברית באמצע שנות ה-70 של המאה שעברה. מאחוריו עמדו אנשי Project of Public Spaces - ארגון ללא מטרות רווח, העוסק בתכנון, עיצוב, חינוך ועידוד הקמתם וניהולם של מרחבים ציבוריים כדי לחזק קהילות. הוא מגדיר עצמו כמרכז גלובלי של תנועת הפלייסמייקינג, ובאתר ובערוץ היוטיוב שלו יש תכנים מגוונים בנושא (כמו הסרטון הזה):
החלחול של המושג לישראל מורגש בהדרגה. שיאו, עד כה, היה בשבוע-פעילות שהתקיים אשתקד, ביוזמת חוקרות מהמכון ללימודים עירוניים באוניברסיטה העברית ומכון פורטר ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב. משרד הבינוי והשיכון, השתתף באירוע, שאליו הגיעו אנשי הארגון האמריקאי. במסמך שיצא בעקבות האירוע טוענת החוקרת, אדריכלית יערה רוזנר מאוניברסיטת בן גוריון, שניתן להתייחס לפלייסמייקינג כאל מנגנון עכשווי של יצירת מקומות על ידי קהילות למען עצמן, כמו פעם, לפני המודרניזם, או בחברות לא מערביות.
במובן זה, היא קובעת, ההתערבות שבאה לידי ביטוי בהתארגנות אזרחית ליצירת מקומות, ברוב המקרים בקנה מידה קטן יחסית, מקבילה לתהליכי יצירת מקומות מסורתיים, ברוח ה"אדריכלות ללא אדריכלים".
הפלייסמייקינג האזורי: נגב עכשיו
כדרכן של יוזמות מקומיות, הן מנוהלות בדרכים מגוונות. כך, למשל, התקיים לאחרונה בירוחם "האקתון" (סדנה המפגישה בעלי מקצוע שונים לצורך שיתוף פעולה בפרויקט) שבו השתתפו תושבים מירוחם וערים אחרות בנגב, כולל קצינים וחיילים מקריית ההדרכה על שם אריאל שרון (עיר הבה"דים), מעצבים, אנשי קולנוע ומרצים בכירים בבצלאל. המשתתפים הוזמנו להתמודד עם אתגר: לפתח פתרונות המשלבים משחק, טכנולוגיה וחינוך כדי ליצור חוויית מקום ייחודית, המטפלת בבעיה כלשהי במרחב הציבורי.
בבסיס הסדנה עמדו ההכרה בתפקידם החשוב של משחקים בכל התרבויות האנושיות, ההכרה בטעות המתייחסת למשחקים כ"ההיפך מפרטיקה רצינית", והיתרונות שיש בשימוש במשחקים לשילוב קהלים רחבים יותר בשיח הציבורי ובעיצוב המרחב הציבורי.
בין הרעיונות שפותחו בסדנה היו אפליקציה לחיבור בין אורחים ומארחים במימונה; אפליקציה ששולחת משתתפים לאתגרים ומשימות במרחב הציבורי; שימוש בטכנולוגיות של מציאות מדומה (Virtual reality) ומציאות רבודה (Augmented Reality) להנגשת סיפורים מקומיים במרחב הציבורי; בניית דגמים מוקטנים של יישובים על ידי ובשיתוף הקהילה; "אסקייפ רום" לבניית תודעת מקום, ועוד. במפה אינטראקטיבית באתר היוזמה ניתן להתרשם מהפרויקטים.
הסדנה התקיימה במסגרת Negev Now - יוזמה משותפת של הארגון הפילנטרופי "הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה", המשרד לפיתוח הנגב והגליל ומינהל מעבר צה”ל לדרום במשרד הביטחון. היא מוגדרת על ידי השותפים בה כ"שותפות חכמה" במטרה לשפר ולהפעיל בערים ובמועצות מקומיות בנגב מקומות שונים במרחב הציבורי - פארקים, כיכרות, רחבות ואזורים ציבוריים אחרים. לצורך כך, מימנה השותפות קורס בניהול פלייסמייקינג יצירתי (Creative Placemaking) לתלמידי תואר שני בתכנון ערים באוניברסיטת בן גוריון וסטודנטים לאמנות במכללת ספיר, בשיתוף מובילי סצנה מקומיים. בין השאר הם השתתפו בסדנה של פלייסמייקינג יצירתי כאסטרטגיה לפיתוח עירוני ואזורי, עם נשיא קרן Bonfils-Stanton, מקולורדו, ארצות הברית, המתמחה בנושא.
הפלייסמייקינג האקולוגי: קולקטיב אניה
פורמט אחר של פלייסמייקינג יזמו חברי הקולקטיב "אניה", המגדירים את עצמם כ"קבוצה של אנשי תכנון, עיצוב וחברה, הפועלים ליצירת מקומות חיוביים המארחים טבע ואנשים בעיר".
באתר שלהם מגדירים אנשי "אניה" את פעילותם כפיתוח של התערבויות עירוניות חדשניות וניהול אירועים קהילתיים ואמנותיים בשדה האקולוגיה העירונית - פעילות שמציעה דרכים חדשות להינות מחקלאות וטבע עירוני, ככלי לשיפור איכות המרחב הציבורי.
בין הפעילויות שעשו עד כה, הם הפכו - יחד עם ארגוני תושבים ישראלים וזרים בדרום תל אביב - את הרמפה המובילה לעומק בטן התחנה המרכזית החדשה ברחוב נווה שאנן, לגינה ציבורית-קהילתית, שמארחת אירועים, סדנאות והופעות; הם גם הקימו גינה בגשר שבין שני מבני התאומים של מרכז הצעירים ברחוב מזא"ה בלב העיר; ערכו סיורי ליקוט בפארק החורשות שבאבו כביר/קרית שלום ועוד.
חברי הקולקטיב שיתפו השנה פעולה עם רן וולף, מתכנן ערים וחלוץ משדרגי המתחמים בארץ (נמל ת"א, נמל יפו, חירייה ועוד), להחייאת אזור הבורסה ברמת גן - אזור עסקים, מלאכה וקצת מלונאות, שבלילה יש בו "מיני עסקים מפוקפקים".
במסגרת פיתוח המתחם על ידי מינהלת אזור הבורסה, הפיקו חברי הקולקטיב פרויקט ששמו "סיד סיטי" - משחק מלים על "סים סיטי" - שכלל סדרת פעולות שמציעות "מקום לאדם, טבע ואנושיות בעיר עתידנית".
בין השאר, הקימו כסאות מפוסלים על עמודי מחסום למכוניות, קישטו את מעגלי התנועה עם פסלים, ציירו על קירות מבנים ישנים, כתבו כיתובים חינניים ליד ספסלים ומיקמו קונטיינרים של "גינות קוקטייל" ברחובות צחיחים במיוחד.
הפלייסמייקינג הביקורתי: לטובת שותפויות בקהילה
לדברי דנה הלוי, עובדת רווחה וקהילה ודוקטורנטית לתכנון ערים באוניברסיטה העברית, האתגר האמיתי הוא להתמודד עם מצב שבו מאפייני הקהילה לא משקפים את "מה שהיינו רוצים". היא מכירה ביתרון של הפלייסמייקינג ביצירת מרחבים טובים יותר שיעצימו את הקהילה, אך מבקשת להדגיש את התהליך, שבו נוצרות שותפיות ותחושת קהילה. כדוגמה היא נותנת את התחנה המרכזית הישנה בתל אביב, כמקום שבו מגמת ההתחדשות העירונית באה מלמעלה למטה, והרצון לייצר מרחב "איכותי" ל"קהילה יצירתית", מדלג על המשתמשים האמיתיים שהם חסרי בית, זונות ונרקומנים.
הפלייסמייקינג העירוני: רוח חדשה בירושלים
גם עמותת "רוח חדשה" בירושלים מנהלת פרויקט פלייסמייקינג. הפעולה שלהם, מסבירה עמית ירון, מנהלת הפרויקט, באה מתוך הבנה שהשתתפות התושבים בעיצוב המרחב האזרחי הכרחית, בטווח שאליו התכנון העירוני "הגנרי" לא מגיע – מקומות כמו רחובות מרכזיים, מרכזים מסחריים ופארקים קטנים. לדבריה, העירייה יודעת "לספסל" מקומות שאינם מנוצלים, אך לא לתת פתרונות ספציפיים, מותאמי מקום וקהילה.
כדוגמה היא מציגה את המרכז המסחרי בשכונת הגבעה הצרפתית, שלכאורה מתפקד, כי יש בו סופרמרקט ובנק ואפילו רחבה ואולם, אבל המקום שימש כאזור מעבר ואנשים לא אהבו להיות בו. יחד עם אמנים מקומיים, תושבים וסטודנטים יצרו אנשי "רוח חדשה" מה שהם מגדירים "סלון עירוני אנטי ונדלי", עמיד לגשם, לשלג ולקור, שמאפשר אפילו חיבור לחשמל. ירון מדגישה שלא מדובר ב"פעילות גרילה", אלא בשיתוף פעולה עם אדריכל העיר, אגף שיפור פני העיר והמינהלים הקהילתיים.
הפלייסמייקינג המסחרי: רביעיית פלורנטין בתל אביב
"רביעיית פלורנטין" הוא פרויקט שהוקם בשנים האחרונות בשוליים הדרומיים של שכונת פלורנטין התל אביבית על דרך שלמה (סלמה), בשטח שהיה מלא בבתי מלאכה ונחשב ללא נעים במיוחד. יזמי פרויקט הבנייה בחרו באדריכל-כוכב, אילן פיבקו, לתכנון הפרויקט.
האדריכלות שפיבקו הביא לאתר שונה מאוד מהמורפולוגיה המקובלת בשכונה, והיא כוללת ארבעה מבנים בני תשע קומות עם צורות אמורפיות, שקומות המסד שלהם משמשות למסחר או לשירותים. בין המבנים רחבה מחופה בדק עץ הפתוחה לציבור.
יזמי הפרויקט נתקלו בקושי בשיווק החנויות במתחם, וכדי להציל את הפרויקט ולהפיח בו חיים, שכרו את שירותיהם של ניר לבלוביץ' וניר אברהם, אנשי חברת "build", המתמחים בפלייסמייקינג. שני הנירים הם פרסומאים לשעבר, ולמרות היותם אנשי שיווק, אפשר להאמין להם כשהם מצהירים ש"התכנון האורבני לא מספק מענה דינמי למקומות שרוצים להתעורר. פלייסמייקינג", הם מוסיפים, "ממקסם את הערך המשותף, ומאפשר שימוש ביצירתיות, ערכים תרבותיים וקידום חברתי בצורה שתתמוך באבולוציה המתמשכת של המקום".
השניים מדגישים שהם לא בונים קירות ולא רחובות, אלא "סביבות חיים", ומבחינתם פלייסמיקינג זה חיבור של הקהילה למקום. בהקשר של רביעיית פלורנטין הם הגדירו אסטרטגיה שאותה הם מכנים "urban culture area", והרעיון שעומד בבסיסה הוא יצירת תרבות מקומית, או קהילה של מוזיקה, תאטרון, קולנוע ושירה.
לצורך העניין נשכר אולם בגודל 250 מטרים רבועים, מופו מובילי תרבות, "לידרים" מהסביבה, ומדי חודש מתקיימים באולם אירועים ברוח הסלוגן שהמציאו "לקנות, לבלות, להיפגש", שהופכים, לדבריהם, ל"מדורת השבט".
בין האירועים שאירגנו: תערוכות אמנות מגוונות (ובהן תערוכה של האמן ספנסר טוניק), סדנאות שונות, כולל פינות יצירה לילדים, ימי הולדת, אירועי מכירה ייחודיים ועוד. "התפקיד שלנו בפרויקט כזה", אומרים ניר וניר, "הוא להיות enabler - לאפשר לפעילויות להתקיים במקום".
מקום לאופטימיות
משלל הדוגמאות, שהן רק צעדים ראשונים של הפלייסמייקינג בישראל, נראה כי לא משנה מי היזם, המגמה אופטימית: ערים שיזכו להתפתח באמצעות פעולת אזרחיות יכולות להיות מקומות טובים יותר. הן ישקפו את הקהילות שיצרו אותן, על כל מורכבותן, ויתאימו עצמן למצבים משתנים.
תחליף תחנה: מה קורה בתחנה המרכזית החדשה בתל אביב? לחצו על התצלום
