סמבה ציונית: עלתה לארץ וזכתה באליפות העולם בריקודים לטיניים

כשאליסה שריקי עזבה את אוסטרליה לפני כשנה ועלתה לישראל, היא לא העלתה על דעתה שהמעבר למדינה חדשה יביא אותה גם לאחד השיאים בקריירת הריקוד שלה – השתתפות בתחרות גביע העולם לריקודים לטיניים, שנערכה במיאמי לפני מספר שבועות, וזכייה במקום הראשון בתחום הסמבה הברזילאית.

עוד בערוץ אנשים:

• קצת גרמנייה, הרבה ישראלית – בקרוב בסלון שלכם
• הצעיר התל-אביבי סופר – ולא רק קוביות בבטן
• מעצבת הפנים התגרשה והחליטה על הורות משותפת – למען בתה
  

"שלושה שבועות לפני שעליתי לכאן", היא משחזרת, "התחלתי לכתוב לאנשים בארץ ולחפש עבודה. הגעתי לאבי ניניו, מפיק תחרות גביע ישראל בריקודים לטיניים, והוא אמר לי שבדיוק כשאני מגיעה לארץ מתקיימת כאן התחרות בפעם הראשונה. במקביל להכנות שלי לעלייה, התאמנתי לקראת התחרות, שבה זכיתי במקום הראשון בתחום הסלסה ונבחרתי לאלופת ישראל. בתחרות שנערכה השנה, שוב זכיתי בתחום הסלסה – וגם בקטגוריית הסמבה הברזילאית".

כשזכתה בקטגוריה הזו בתחרות העולמית, הופיע לצד שמה השם "ישראל". "עכשיו אני אלופת עולם מישראל", היא אומרת בשמחה, ונראה שעדיין לא התרגלה לחלוטין למעמד החדש.

צפו בהופעת הניצחון שלה בתחרות העולמית:

היהודייה שעשתה משהו שונה

שריקי (24) נולדה וגדלה בסידני, באזור שבו מרוכזת מרבית הקהילה היהודית המקומית. אביה ישראלי שמשפחתו היגרה לאוסטרליה בילדותו, ואמה יהודייה אנגלייה. "סבא וסבתא שלי, ההורים של אבא, נולדו במרוקו, ולכן שם המשפחה שלי הוא שריקי", היא מסבירה. "אנחנו היחידים בסידני עם שם המשפחה הזה. תמיד היו לנו בבית דברים שלאף אחד אחר לא היה, כמו תמונה של הבבא סאלי. רק כשהגעתי לישראל, הבנתי מאיפה כל זה הגיע".

היא החלה ללמוד ריקוד בגיל חמש, ואחרי שסיימה לימודים בבית ספר יסודי יהודי, עברה לתיכון לאמנויות הבמה. "כדי להתקבל לשם, צריך לעבור אודישן מאוד קשה. יש יותר מ-1,000 נבחנים, ובסוף מתקבלים רק כ-30. בקהילה היהודית כולם הולכים לאותם בתי ספר, ואני היחידה שעשיתי משהו שונה. הייתי נוסעת כל בוקר בשתי רכבות ובאוטובוס, כי בית הספר היה רחוק".

במהלך הלימודים בתיכון החליטה לעזוב את בית הספר ולהתמקד בריקוד. "באותה שנה התחלתי ללמוד סלסה, ואמא שלי אמרה שאם אזכה בתחרות הארצית לגיל שלי, היא תסכים שאעזוב את הלימודים. לשמחתי, זכיתי בתחרות ולקחתי סיכון כדי ללכת בעקבות החלומות שלי. היום אני חושבת שזו הייתה ברכה בשבילי, כי בתקופה שבה עזבתי את בית הספר, החברים שלי התחילו לצאת למסיבות, לקחת סמים ולשתות אלכוהול. כשאתה רוצה להיות רקדן מקצועי, אתה לא יכול לעשות את הדברים האלה. אני רקדתי והופעתי בסופי שבוע. במקום לשתות, עבדתי והתחלתי את הקריירה".

באותה תקופה הגיעה לישראל לראשונה כדי להשתתף בחגיגת בר המצווה של בן דודה. "זה היה תירוץ לראות את ישראל. התרגשתי מאוד, כי בבית הספר היהודי למדנו על הארץ וראינו תמונות. בשדה התעופה באוסטרליה קראתי את ברכת הדרך, וככה הכרתי את האהבה הראשונה שלי - בחור ישראלי שחזר מטיול של אחרי הצבא. הוא ראה מה אני קוראת, והתחיל לדבר איתי. כשחזרתי הביתה, אמרתי לאמא שלי שאני מאוהבת בו, והיא עודדה אותי לעלות לארץ".

בגיל 18 נחתה בנתב"ג שוב והצטרפה לבן זוגה הישראלי, שגר בבאר שבע. "באתי בלי לדעת עברית, בלי לדעת מה אעשה פה. לקחתי סיכון, כמו תמיד. בבאר שבע התחברתי לשורשים המרוקאיים שלי: הגעתי למקום שבו שם המשפחה שלי הוא לא מיוחד. עבדתי שם בתור מורה לריקוד, לימדתי ילדים וסטודנטים ומאוד אהבתי את העיר. זה מקום שהייתי רוצה לגדל בו ילדים, אבל זה לא היה המקום בשבילי בגיל הזה. בתור רקדנית הייתי צריכה להיות בתל אביב, אבל בן זוגי היה צריך להישאר בבאר שבע, אז זה לא עבד בינינו".

אחרי שנה וחצי חזרה לסידני, שם פתחה חברת הפקה למופעי קברט. "בבאר שבע היה קשה להרוויח כסף, וכשחזרתי לאוסטרליה, חזרתי לחיים טובים, אבל התגעגעתי לארץ. החלטתי שאני אחזור לישראל, אבל הפעם לתל אביב, ולבד".

צפו בשריקי מפגינה את יכולותיה:

לפעמים חלומות מתנגשים

כבר שנה היא גרה לבדה בדירת סטודיו תל-אביבית, בשעות הערב מלמדת ריקוד במספר מקומות בעיר, ובבקרים עובדת כמורה לאנגלית של ילדים.

"כשאני מלמדת ילדים, אני לא מתביישת לדבר עברית, כי הם תמיד מתקנים אותי", היא אומרת. "ככה הם מרגישים שהם עוזרים למורה, וזו עוד דרך בשבילי להתחבר אליהם. אני מאוד אוהבת ילדים. תמיד היו לי שני חלומות - להיות רקדנית מקצועית, ולהיות אמא. החלומות האלה מתנגשים זה בזה, כי בעבודה שלי אני צריכה לטוס הרבה ולדאוג רק לעצמי, וכשיהיו לי ילדים אני לא אוכל להיות אנוכית. אבל אני יודעת שריקוד זה לא קריירה לכל החיים, אז עכשיו אני נותנת לעצמי כמה שנים להופיע ולהתחרות הכי הרבה שאני יכולה".

את השתתפותה בתחרות במיאמי היא מתארת בהתרגשות גדולה. "התחריתי בבנות שראיתי סרטונים שלהן כשהייתי בת 15. היו שם אלופות של ארצות לטיניות שרקדו סלסה וסמבה מאז שהן ילדות. כשסיימתי לרקוד, הרגשתי שנתתי הכל. הורדתי את נעלי העקב וחיכיתי לניקוד במשך שלוש שעות. כשעליתי לבמה עם דגל ישראל, מאוד התרגשתי. כל התחרות שמעתי המנונים של ארצות אחרות, והנה, בפעם הראשונה השמיעו את ההמנון הישראלי".

בעקבות הזכייה היא מקבלת הצעות להופיע וללמד ריקוד במדינות שונות. "מזמינים אותי הרבה לארצות הברית ולסין", היא מספרת. "כשאני בחו"ל, אני מייצגת לא רק את עצמי, אלא גם את ישראל. מכיוון שלא הייתי בצבא, אני מרגישה שזו התרומה שלי. אני יודעת בוודאות ששיניתי את דעתם של הרבה אנשים על המדינה. גם איבדתי עבודות וחברים בגלל זה. פעם אחת, למשל, פרסמתי בפייסבוק תמונה שלא מצאה חן בעיני אדם מוסלמי שהעסיק אותי, והוא פיטר אותי. המליצו לי להפסיק להתעסק בפוליטיקה ולייצג רק את עצמי, אבל אני לא מוכנה להחביא את הרגשות שלי בנושא בשביל עבודה".

_______________________________________________________

נפצעה, הוטרדה מינית - ולא הפסיקה לרקוד. הקליקו על התמונה:

"כשאתה רוקד, אתה חושף הרבה מעצמך, ולא תמיד קל להתמודד עם מי שאתה". הקליקו על התמונה (צילום: ענבל מרמרי)