"אני אוהבת ללכת עם הסבתא הדתיה שלי לח'לווה (בית התפילה הדרוזי). אנחנו מקשיבות שם לתפילות של הגברים בחדר לידנו, אבל לא יכולות לראות אותם. כשאנחנו שומעות שיש שקט, אנחנו מבינות שהתפילה נגמרה ויוצאות. מותר לי ללכת לח'ילווה כי אני קטנה, אבל כשאגדל אצטרך לבחור, כי מי שלא דתיה אצלנו, אסור לה להיכנס לשם, אבל אם את דתיה אסור לך לנהוג באוטו או להשתתף בחתונה שיש בה ריקודים או לטוס לחו"ל ולטיולים או להיכנס למסעדות. אם את עושה את זה מחרימים אותך מהח'ילווה. אני לא יודעת מה אני אבחר כי מצד אחד אני אוהבת ללכת לשם ולשמוע את השירים, אבל מצד שני אם אני לא אוכל לנהוג, אז אני גם לא אוכל להגיע לאוניברסיטה וללמוד. אני שמחה שאני עדיין קטנה ולא צריכה לבחור ומותר לי להיכנס לשם עדיין בלי להחליט".
המשפחה שלי
----------------
אני: לין חלבי, בת 7, בכיתה א'.
אמא: קרואן חלבי (29), מורה לחינוך גופני.
אבא: סלמאן חלבי (34), עובד נמל.
אחים ואחיות: ראיין בן 3 וחליל בן שנה ותשעה חודשים.
משמעות השם שלי: בערבית לין זה האור של הירח וגם גמישות.
ארוחה משפחתית: כל יום כמעט בצהרים, אבא חוזר מהעבודה בשלוש ואנחנו אוכלים יחד.
המשפחה המורחבת: כל המשפחה שלי גרה ממש קרוב אלינו: הסבים והסבתות, הדודים והדודות והבני דודים. אני נמצאת איתם כמעט כל יום, כל פעם כולם נפגשים אצל דודה אחרת או אצל סבתא וכל הבני דודים משחקים יחד. מהצד של אבא אנחנו 22 נכדים וגם יש כבר נינים.
הסבתות שלי: יש לי סבתא אחת שבחרה להיות דתיה וסבתא אחת שבחרה לא להיות דתיה ומותר לה לנהוג. כל אחת אצל הדרוזים יכולה לבחור מה שהיא מחליטה. בדרך כלל מי שיותר מבוגרת – מחליטה להיות מתישהו דתיה. יש לי למשל דודה מבוגרת יותר שהיא כבר דתיה.
להיות דרוזית: מה שמיוחד אצלנו הוא שיש לנו רק חג אחד – חג הקורבן. למוסלמים יש עוד הרבה חגים. וגם, אסור לנו להיות עם בגד ים. בים אנחנו עם מכנסיים וחולצה. אסור לנו גם טבעת ואסור עגילים. אני שמחה שאני דרוזית, כי אנחנו מכירים ומבינים אחד את השני ואנחנו יחד וכולם אותו דבר כמוני.
הבית שלי
-----------
הישוב: דליית אל כרמל. אני אוהבת לגור בדליית אל כרמל, כי הכל קרוב וכולם מכירים את כולם וכל המשפחה שלי קרובה ואני נמצאת הרבה עם הסבתות והדודות והבני דודים שלי.
הבית: יש לנו בית פרטי מאוד גדול, שנמצא ממש בראש ההר ורואים ממנו את כל דליית אל כרמל.
החדר: יש לי חדר לבד ואני אוהבת אותו.
בית הספר שלי
------------------
בית ספר "יסודי בית" בדליית אל כרמל. לומדים בו הרבה דרוזים וגם כמה מוסלמים.
מה מיוחד בביה"ס שלי? המורות אוהבות אותי מאוד ואני מרגישה אהובה. יש לנו מגרש ספורט ענק בבית הספר ואמא שלי מלמדת אותי שיעור ספורט. יש אצלנו שיעור מורשת, שבו אנחנו לומדים סיפורים על הנביאים שלנו, על השיחים החשובים ועל מקומות קדושים לדרוזים.
המקצוע שאני הכי אוהבת: אומנות, כי שם אני יכולה לצייר חיות וטבע ואני מאוד אוהבת חיות.
המורה האהובה עלי: המחנכת שלי, זכייה, כי היא נותנת לי מתנות.
מה הכי חשוב שיהיה במורים? שהם יתנהגו יפה, שידברו בעדינות עם הילדים ושאם אנחנו לא מסתדרים בכתיבה או משהו, שהמורה תבוא לעזור לנו.
אוהבת ללמוד? כן.
איך יהיה לי יותר כיף ללמוד? אם ילמדו אותנו דברים יותר קלים בקריאה.
שיעורי בית: יש לנו קצת. לפעמים אני מכינה לבד ולפעמים עוזרים לי.
הזמן הפרטי שלי
-------------------
אחר הצהרים: אני משחקת עם האחים שלי בחצר שלנו – רוכבת על אופניים. נפגשת עם בנות הדודות שלי בכפר או אצל סבתא ואנחנו משחקות בבובות, רוקדות ושרות. הדודות מפנקות אותי הרבה כי אבא שלי הוא בן יחיד ואני הבת שלו.
הכי אוהבת לעשות בעולם: לרקוד.
מאכל אהוב: מג'דרה.
טלוויזיה: אני רואה קצת. לא הרבה.
הכי אוהבת לעשות עם אמא: פעם הלכנו לקטיף דובדנים בגולן והיה ממש כיף. אני אוהבת שאנחנו רוקדות ביחד. אמא מלמדת מחול בבית הספר, אז היא עושה איתי לפעמים את מה שהיא מלמדת - בבית.
הכי אוהבת לעשות עם אבא: לעזור לו בגינה ובמסיק זיתים.
הכי אוהבת לעשות עם האחים: עם ראיין אני אוהבת לשחק בחוץ על אופניים ועם חליל – לשחק איתו ולהאכיל אותו.
הורים צריכים להיות יותר חברים או יותר מחנכים: יותר מחנכים, כי הם הורים והם ילדו אותנו והם מכינים לנו אוכל ומגדלים אותנו ובגלל זה אני צריכה לכבד את ההורים שלי. אם הם היו חברים שלי אז החיים שלי היו משעממים, כי לא היה לי מי שינחה אותי ולא היו לי הורים שיכינו אוכל וידאגו לי, כי הם יהיו רק חברים שלי ולא הורים שלי.
החברה הכי טובה: לירז ורזאל. לירז מהכיתה שלי – כי היא מכבדת אותי ומשחקת איתי יפה ועוזרת לי בכיתה. ורזאל, בת הדודה שלי, כי אנחנו המון ביחד, מאז שנולדנו.
החלום שלי: שיהיו לי ילדים בעתיד ואני אבשל להם ארוחה.
כוח העל שהייתי רוצה שיהיה לי: לעוף, כי כך אני אוכל להיות כמו ציפור ולראות הכל מלמעלה ולעבור מבית לבית בקלות. הייתי למשל עפה לסוריה, כדי להציל את הילדים שם.
כשאהיה גדולה: אני רוצה להיות מורה לספורט וללמוד באוניברסיטה להיות גננת.
מתי כועסים עלי? כשאני עושה בלגן בבית, עולה על הספה, משתוללת או קורעת ספרים (פעם נקרע לי ספר בטעות).
הרגע הכי כיפי שהיה לי: כשעשינו מסלול בטיול אופניים, כמה משפחות. זה היה מסלול עם שדה ענק של גזר ואכלתי אותו ישר מהשדה.
חיות: יש לנו כלב, שקוראים לו ג'אק.
חוגים: התעמלות אומנותית, כי אני אוהבת לרקוד ולהיות גמישה ולעבוד עם המכשירים – חישוק, דלגית והסרט.
הייתי רוצה לחיות ב: דליית אל כרמל.
לגדול או להישאר ילד לנצח? להיות תמיד קטנה, כי ככה לא יהיו לי בחינות ולימודים ואני אוכל רק לשחק עם הבובות שלי, כמו בגן.
ההמלצה שלי לספר: למא-בלטת-אל-בחר. בעברית: כשריצפתי את הים, כי הספר מלמד מסר שאת המעט שיש לך – תיתן לאחרים, אפילו אם לא יישאר לך, כי חשוב להיות אדם טוב.
טקס שינה: פעם אמא ופעם אבא מקריאים לי סיפור ואני נרדמת.
* * * * * * * * * *
מכירים ילד/ה שחייב/ת להיות בין 100 הישראלים הקטנים?
ילדים בגילאי 7-8, שחיים במקום מעניין, שאורח חייהם ייחודי או שיש להם סיפור מעניין? ספרו לנו עליהם.
שלחו אלינו במייל את פרטי הילד/ה (הסיפור, המקום, כתובת מייל וטלפון) ונשמח להכירם ולבדוק אם אפשר לפרסם את סיפורם.
_________________________________________________
הכירו גם את שקד מגבעת עדה, שאמא שלה רָבַּה רפורמית (לחצו על התמונה):
