בחודש שעבר התקיים בסינגפור טקס פרסי האופנה המקומי, שנוסד בשנת 2001, המכריז מדי שנה על המעצבים הבולטים והמבטיחים. את פרס המעצב המבטיח בקטגוריית בגדי הנשים קטף מותג האופנה GINLEE Studio, אשר הוקם בכלל בישראל, על ידי מעצבת האופנה ילידת סינגפור ג'ין לי, ובעלה, המעצב התעשייתי יליד ישראל תמיר ניב, 34, שאחראי על צילומי הקולקציה, יחסי הציבור וסלקציית הדגמים. השניים פועלים יחד מתוך סטודיו בקריית המלאכה בתל אביב, ומחזיקים בסטודיו נוסף במרכז סינגפור, שממנו עובדת אחותה של ג'ין, ג'ורג'י, האחראית על ההפצה, השיווק והרשתות החברתיות של המותג, והיא גם זו שאספה את הפרס בטקס פרסי האופנה.
עוד בערוץ האופנה
- עקבו אחרינו באינסטגרם
- בן אל תבורי: מה עומד מאחורי הבגדים של מלך הפופ החדש?
- סופיה מצטנר ודורית רבליס נלחמות בחורף
- איך הפכו הגרביים לפריט מפתח בכל תלבושת
על אף שסינגפור אינה מעצמת אופנה, המדינה בהחלט רואה בעיצוב משאב חשוב, והיא משקיעה בעידוד היזמות ובטיפוח מותגים צעירים בתחום, בשעה שבישראל המדינה משאירה את הטיפול בתחום בידי יוזמות פרטיות, כמו זו של מפעל הפיס. "אתה מקבל תמיכה של מנטור, ומאפשרים לך להשלים קורסים ביזמות עסקית כדי לקבל בסוף את הכסף", מסביר ניב. כך גם לגבי הזוכים בטקס. מלבד פסלון קטן ופרסום בתקשורת המקומית, זכה המותג ב-5,000 דולר סינגפורי (13,500 שקל), וכן 7,500 דולר סינגפורי (20,000 שקל) למימון טרייד-שואו באחת ממדינות אסיה. "זה לא הגראמי או האוסקר, אבל כיף לקבל הכרה על העבודה שלך", מספרת השבוע לי בראיון המתקיים בסטודיו התל אביבי. "יש לזה משמעות גדולה עבורי, חותמת לכך שאנחנו גם מותג סינגפורי".
לי בת ה-37 נולדה וגדלה בסינגפור, ובשנת 2000 עזבה ללונדון, שם השלימה לימודי תואר ראשון באופנה בסנטרל סיינט מרטינס, ועבדה אצל המעצבת קארן מילן. בשנת 2004 עברה לשנגחאי כדי ללמד בקולג' לעיצוב Lasalle, ומשם עברה לעבוד כמעצבת בכירה באימפריית העיצוב Li & Fung, מהחברות הגדולות באסיה. בשנת 2005 הכירה את ניב, בזמן ששניהם טיילו בקשגר שבמערב סין, על דרך המשי, ועברו להתגורר יחד בשנגחאי במשך חמש שנים, במהלכן ניב למד סינית שנתיים באוניברסיטה, ועבד כצלם פרילנסר, בין היתר למגזין Elle Decor הסיני. לאחר מכן עבד כמעצב בחברה סינית במשך שנתיים נוספות. "זאת היתה תקופה מדהימה בשנגחאי, מעבר בין עולם שלישי לראשון", אומר ניב. "גרנו ברחוב של שוק, שהחיים נמצאים בו ברחוב. בסין נהוג שיש רחוב של עשירים מצד אחד, עם עצים ומדרכות, וכל השאר נראה כמו שוק. אחנו חיינו בשוק. לפעמים היינו מתעוררים בבוקר ומגלים שסללו מחדש את כל הרחוב, או שהחליטו לרצף מחדש את השכונה".
בתום חמש שנים החליטו השניים לעבור לירושלים, בה למד ניב במחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. לפני כשנה עברו להתגורר בגבעת שמואל עם בתם בת השנתיים. "בניגוד למה שאולי חושבים, הימים הראשונים בירושלים לא היו הלם עבורי", אומרת לי. "ירושלים עיר קוסמופוליטית הרבה יותר מתל אביב, יש בה אנרגיה אחרת. אני מניחה שאם הייתי מגיעה ישר לתל אביב - הייתי מרגישה אחרת".
בשנת 2011 הקימה את המותג, שנמכר ברשת חנויות רזילי ובנקודות מכירה נוספות בישראל, והתבלט מתחילת דרכו בעיצוב מינימליסטי, צבעוניות רכה, בדי משי איכותיים ותחושה כללית של בגדים לא מכאן. "אני מעצבת סינגפורית שעובדת עבור השוק הישראלי", היא מסבירה. "אני לא חיה בסינגפור כבר 18 שנה, והאישה שאני רואה באופן יומיומי ברחוב היא האישה הישראלית. מי שלימד אותי לעצב היו הנשים הישראליות, שנתנו לי פידבקים מיידיים. כשהתחלנו למכור ולשווק גם בסינגפור, ועכשיו גם בשנגחאי, לא עשינו התאמה מיוחדת לשוק האסיאתי, למעט המידות. הקולקציה היא אותה קולקציה, אבל מעניין לגלות כי הלקוחות בכל מדינה קונות דברים שונים".
איזה הבדלים את רואה בין האישה הישראלית לסינגפורית?
"סינגפור וישראל הן שתי מדינות חמות - סינגפור יותר טרופית, ורוב הזמן מזג האוויר שם הוא כמו תל אביב ביולי. ועדיין, רוב הלקוחות בישראל רואות בנו מותג אלגנטי שמתאים לאירועים, בעוד בסינגפור אני נתפשת כמעצבת בגדי קז'ואל. הנשים בסינגפור עובדות ברובן במשרדים, וצריכות להיראות מצוין כל הזמן, לכן הן מעדיפות גזרות קרובות לגוף, ומבדי פוליאסטר שלא מתקמטים לאורך היום, ושקל לכבס במכונה. הישראליות, לעומת זאת, מעדיפות בדים טבעיים וגזרות יותר משוחררות. יש לנו בקולקציה החדשה גלבייה, שהסינגפוריות פחות התחברו אליה, בעוד שהלקוחה הישראלית אימצה אותה באופן מיידי".
כבר בעונה השנייה לקיומו של המותג החליטה לי לעבור לייצור בסין, ועקפה את הקשיים עמם מתמודדים מעצבים ישראלים מדי יום. "כשהתחלתי לעבוד בישראל קניתי בדים בנחלת בנימין ותפרתי אצל תופרת בבת ים, אבל התוצאה היתה מאכזבת", היא אומרת. "הציעו לי לתפור במזרח ירושלים או בשטחים, אבל אני לא מדברת את השפה והמנטליות. תמיר היה זה שהציע שאחזור לייצר בשנגחאי, ששם יש לי קשרים. אנחנו הסינגפורים אנשים גאוותניים, שלא אוהבים לבקש עזרה מאחרים".
מעצבים שניסו לייצר בסין מספרים שכדי לייצר שם צריך לרכוש לפחות 100 מטר בד, כדי שבכלל יסתכלו עליך.
"זאת תפיסה שגויה. אתה יכול לקנות גם 20 מטר בד, כמו בנחלת בנימין. מה ששונה זה האיכות. בסין אני יכולה לקבל בדים באיכות טובה יותר מאשר בישראל, וזה גם מוזיל עלויות. אני עובדת הרבה עם משי, וזול יותר לקנות אותו במקום שמייצרים אותו, מאשר לשלם את המיסים על הייבוא שלו לישראל. כמובן שחשוב למצוא שם ספקים טובים שיעבדו איתך, וגם אנשי מקצוע טובים, מגזרנים ועד תופרים".
"יש משהו שתקוע במחשבה הישראלית בכל הקשור ל'מייד אין צ'יינה' ו'תוצרת כחול לבן'", מוסיף ניב. "תעשיית הטקסטיל בישראל מתה. אין תעשייה! רובם הגדול של המותגים בישראל לא מייצרים כאן, אלא בירדן, טורקיה או במזרח אסיה. מה שיש כאן זה עיצוב. העיצוב שלנו ישראלי, כי אנחנו מעצבים בישראל עבור הלקוחה הישראלית, ומחוברים למקום שבו אנחנו יוצרים. צריך להפריד בין יצירה לבין ייצור, אלו שני דברים שונים".
______________________________________________________
ולמה דווקא מוסלין ברדרס? הכירו את מעצבי המותג הישראלי
