"השיגעון שלי עם האופנוע התחיל כשהייתי בת 14. סבא שלי לקח אותי לטיול של חודש מפריז למרוקו על האופנוע שלו. כשחזרנו, היה לי ברור שיום אחד אצא לטיול אופנוע גדול לבדי.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
עוד בערוץ אנשים:
"בכלל, סבא הוא האליל שלי. הוא חצה פעמיים את אפריקה ואפילו עשה את דרך המשי על אופנוע. הוא בן 82, ולפני שנתיים הוא וסבתא רכבו בארצות הברית מחוף לחוף. גם דודה שלי, אחותו של אבא, היא אופנוענית שרכבה שנים. בקיצור, אני נצר למשפחת אופנוענים, שלא לדבר על כך שתמיד נמשכתי לפעילות אתגרית. אני עושה הרבה קייט סרפינג, ובנעוריי השתתפתי בתחרויות רכיבה על סוסים.
"בגיל 21 יצאתי לטיול הראשון לבדי על אופנוע. טסתי לארצות הברית, שכרתי אופנוע ונסעתי מסן פרנסיסקו לניו אורלינס, מסלול של 4,800 ק"מ. ארצות הברית היא מקום מסביר פנים. כשנפלתי, תמיד היה מי שהציע עזרה, ובכל מקום יש תחנות דלק וחנויות נוחות. טיילתי חודש וקיבלתי ביטחון להמשיך לטיול הגדול באמת: לחצות את אפריקה.
"ההכנות לקחו שנה. התייעצתי עם סבא, קראתי, ראיינתי עשרות אנשים. הבנתי שאני חייבת להיות מאורגנת במאה אחוז בכל תחום: המסלול, הדרך, איפה לתדלק, איפה ללון, איך לטפל באופנוע, היכן לקנות אוכל. היו אנשים שאמרו שזה מסוכן, שזה לא מתאים לבחורה לבד. אמא שלי כמובן הייתה מודאגת, אבל יצאתי לדרך.
"את האופנוע קניתי בקייפטאון. ב.מ.וו F700GS יפהפה, 75 כוח סוס, גם שטח, גם כביש, שוקל 200 ק"ג, וזה עוד בלי הציוד שלי, במשקל 70 ק"ג. בקיצור, מפלצת. החלטתי שהוא אופנוע ממין נקבה, ששמה ברומהילדה (מהסרט 'ג'אנגו ללא מעצורים' של טרנטינו), וככה כיניתי אותה כל הטיול. כן, ברור, אני משוחחת עם האופנוע שלי. תשאלו כל רוכב, כל אחד יגיד לכם את זה.
"מה שמדליק אותי באופנוע זה העצמאות. זו דרך נפלאה להכיר אנשים, להכיר את עצמך ולהתגבר על פחדים. ראיתי שמכל מצב אני יכולה לצאת בכוחות עצמי או בסיוע אחרים. הרי אי־אפשר לצאת למסע כזה ולחשוב שהאנשים רעים ושהעולם מפחיד. לטיול כזה יוצאים כדי להיפתח אל העולם, אחרת מה הטעם? ובכל מקרה, היו לי ספריי פלפל וטלפון לווייני של חיליק מגנוס, שמשדר בשעת צרה איפה אני. לשמחתי, לא נזקקתי לו.
"בהתחלה נפלתי בלי סוף כי הייתי חסרת ביטחון. בהמשך קלטתי שברגע שאני מרגישה שאני עומדת ליפול והאינסטינקט אומר לבלום, דווקא אז צריך להרביץ גז. כשנקלעתי לסיבוב מטורף, אמרתי לעצמי לנשום עמוק, להתרכז, ליפול אל תוך הסיבוב בביטחון מלא ולזרום עם מה שקורה. ואז, וואו, איזה אושר!
"חציתי את אפריקה במסע של 25 אלף ק"מ, שנמשך חצי שנה. התחלתי מקייפטאון ונסעתי דרך לסוטו, נמיביה, בוטסואנה, זמביה, מלאווי, טנזניה, קניה, אוגנדה, רואנדה, זימבבואה וחזרה לדרום אפריקה. הייתי כל הזמן במצב של הישרדות. הראש לא הפסיק לעבוד: צריך לקנות אוכל למחר ולמחרתיים. צריך לחזק ברגים, לדאוג לדלק ולמים. הקלאץ' נשרף, צריך למצוא מוסך. ובמקביל, הייתה הנסיעה עצמה, בשקט, בתוך היופי המדהים שמסביב.
"לאט־לאט מצאתי את האיזון. רכבתי בכבישים, בהרים, ביערות, בשטחים של חיות בר. רצו לצידי יענים, אנטילופות, זברות, ג'ירפות, קופים. פילים חצו את דרכי. בשביל האפריקאים הייתי סוג של חייזרית: בחורה לבנה לבדה על מפלצת נוהמת. אבל כולם היו חביבים. לא הייתה לי אפילו חוויה אחת לא נעימה או מאיימת.
"הדבר הקשה באמת היה הבדידות. ימים, ולפעמים שבועות, דיברתי רק עם עצמי ועם ההרים. הייתי מסיימת את היום לבדי באוהל באיזה אתר קמפינג נטוש בחור נידח. במקרים ספורים מצאתי מלון, וגם אז זה היה במיטה עם פרעושים. הטלפון הציל אותי ברגעים האלה. החבר שלי היה בארץ, מחכה לצלצול כדי לתמוך. דיברתי עם המשפחה וזה עזר. כתבתי גם בלוג, ועד כה 15 אלף איש נכנסו אליו. ראיתי את התגובות בזמן אמת, וזה נתן לי כוח להמשיך.
השורה התחתונה:
"למדתי שהעולם יפה, שבני האדם טובים ונכונים תמיד לעזור, והכי חשוב: שאין ממה לפחד".
______________________________________________________
גם תֹם ביקלס נסעה לאפריקה, אבל למטרה אחרת. הקליקו על התמונה:
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו - צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
