גבר שרירי חשוף חזה מתעורר על ספה בדירה בעיצוב מודרני במזרח ירושלים, ראשו עטוי כאפייה בצבעי שחור-לבן, גופו קשור ברתמת עור שכאילו נשלפה ממועדון הדאנג'ן, והוא לבוש תחתונים מודפסים של בית האופנה ורסאצ'ה. הוא מתיישב ליד הפסנתר בסלון, קליגרפיה ערבית מעטרת את המסך, והוא פוצח בשירת ראפ. בפריים הבא הוא כבר רוקד על גג מכונית כחולה בכביש 1 היורד מירושלים אל יריחו, כששלושה רובי קלצ'ניקוב בצבעוניות ניאונית מרצדים על המסך. כך נפתח הווידיאו קליפ לשיר PLEAZE של אושיית הרשת האוסטרית קנדי קן, שביים וערך שוקרי לורנס, נער בן 18 ממזרח ירושלים.
אם לנסות להגדיר את עבודתו של לורנס, הרי שמדובר בלאומיות, מיניות ואסתטיקה של אופנת רחוב, שמתמזגות לשפה אחת מקורית ופורצת גבולות. זה קורה גם בווידיאו קליפ נוסף שיצר לשיר ראפ של קנדי קן, שנפתח במסע קצר בכביש ביישוב ערבי, עם מוניות צהובות ושיחה המתקיימת בערבית, כשעל המסך מופיע שם השיר Hollywood כניגוד מוחלט בין הגבעות הזוהרות של הוליווד לסתמיות של הרחוב הערבי.
עוד בערוץ האופנה
- עקבו אחרינו באינסטגרם
- ביקור בית: בווילה של ירון מינקובסקי בכפר שמריהו
- צפו בשבוע האופנה פריז: קליפ הרגעים היפים
- אמא היתה מלכת יופי, הבן כובש את דולצ'ה אנד גבאנה
המפגש בין לורנס לקן, שם הבמה של ג'ייקוב קזימיר, נולד דרך האינסטגרם. לורנס עקב אחר עבודתו של קן, והזמין אותו לעבוד איתו. את הכלים האמנותיים והמקצועיים רכש לורנס במסגרת תוכנית YOUTH STARTup של ARTLAB ירושלים, חממת מולטימדיה ליוצרים צעירים בני 18 עד 25 ממזרח ירושלים, הנתמכת על ידי האיחוד האירופאי וקרן היינריך בל. שם גם הכיר לורנס, שסיים רק השנה את לימודי התיכון, את שתי חברותיו הטובות ליצירה, רים קוואסמי, 19, סטודנטית לאמנות מבית חנינא, ומרינֶה יעקוביאן, מלצרית בת 20 מהרובע הנוצרי שבעיר העתיקה בירושלים. השלושה יוצרים יחד עבודות אמנות וסרטונים - כמו זה שבפתיחה, שהוכן במיוחד עבור כתבה זו, המספר, לדבריהם, סיפור בעל מאפיינים של סרט אימה המסתיים במרחץ דמים, ומציג את ירושלים ריקה ואת שלושתם מבודדים מהחברה בה הם חיים.
בניגוד לבני "דור הסלפי", חשבונות האינסטגרם של כל אחד מהשלושה מציעים נקודת מבט אחרת על חייהם של צעירים פלסטינים ממזרח ירושלים, והנושאים שמטרידים, מפעילים ומסקרנים אותם, כמו אופנה, נזילות מגדרית, פוליטיקה, מורשת פלסטינית והמתח בינה לבין העולם המערבי, כמו גם היחס המורכב שלהם כלפי הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
אחד הדימויים החזקים שיצר לורנס הוא שלו ושל קוואסמי על רקע גדר ההפרדה. הוא לבוש בחולצה ורודה משיתוף פעולה של בית האופנה האיטלקי ורסאצ'ה עם מותג הסטריטוור Fubu, היא במכנסי ג'ינס קצרים וז'קט פרחוני מניאופרן. את פניהם מכסים כובעי גרב עם פתחים לעיניים ולפה, ובידיהם אקדחי צעצוע ורודים.
"אתה יודע מי שונא את זה? אנשים שלא חיים כאן! תגובות השנאה שאנחנו מקבלים מגיעות מפלסטינים וישראלים שחיים מחוץ לישראל, ומקבלים את האינפורמציה שלהם על המדינה מהתקשורת בלבד. צריך לזכור ששני הצדדים כואבים, הישראלי והפלסטיני, זה לא רק צד אחד"
"זה טבעי לי לשלב בין אופנה לפוליטיקה", אומר לורנס במפגש שנערך עם השלושה בבית קפה ברחוב סאלח א-דין במזרח ירושלים, אזור נפיץ שעלול בכל רגע לבעור מחדש. "אופנה כשלעצמה היא לא נושא חזק, לכן חשוב לי לחבר אותה לנושאים אחרים. זה לא עניין של להביע עמדה פוליטית כזאת או אחרת. זאת עבודת אמנות שמנסה לייצר התבוננות באסתטיקה של הפוליטיקה ולפתוח אותה לדיון". כשהוא נשאל על השאלות המגדריות שעבודתו מציפה, במיוחד נוכח שיתוף הפעולה הצמוד עם קנדי קן, שהגיע החודש לצילומים נוספים בארץ, עונה לורנס: "המוטיבציה שלי היא לשבור חוקים ולייצר דימויים שיעוררו בצופים הלם, כדי שבעוד כמה שנים דימויים כאלה כבר יהיו נורמליים עבור מי שכיום מתנגד אליהם".
האופנה מהווה חלק מרכזי בחייהם של השלושה, ובעיקר של לורנס, שמעיד על עצמו כחובב מותגי אופנה אלטרנטיביים כמו W.I.A, KTZ, Dolls Kill ואחרים. "אני רוכש רק אונליין מאתרים מיוחדים, כי אני לא אוהב את ההיצע שבחנויות הרגילות וברשתות האופנה". "אני מחוברת לשנות ה-80, פחות לפופ ויותר לניו רומנטיק", מסבירה יעקוביאן. "הסטייל שלי שונה משל שוקרי", אומרת קוואסמי, "אני אוהבת לשלב בין פריטי לבוש גותיים לצבעים כמו ורוד. נולדתי ב-1997, אז אני מאוד מושפעת מהאופנה של שנות ה-2000, כי גדלתי מוקפת נשים, ותמיד ראיתי את אמא שלי ואחיות שלה יוצאות לבלות. אני מאוד אוהבת לשלב גם פריטים עם רקמות בסגנון פלסטיני מסורתי. סבתא שלי היתה לוקחת עיצובים של שטיחים פלסטינים ישנים ומשלבת אותם בשמלות שלה".
כמי שמגדירים את עצמם אמנים צעירים, שלושתם רואים בעבודה שלהם סוג של שליחות, וגם לא מעט פאן. התגובות בסביבתם חצויות גם הן, בין חיבוק אוהד מהמשפחה, לבין הודעות שנאה וחסימות בפייסבוק מחברים. "אמא שלי מאוד אוהבת את מה שאני עושה ויש לי תמיכה מלאה מהמשפחה", משוויץ לורנס, המתגלה כבחור כריזמטי וממגנט. "אבל כן, כבר נתקלתי באנשים שחסמו אותי בפייסבוק. לא כולם מקבלים את זה, אבל התפקיד שלי הוא להסביר לאנשים את המורכבות של הנושאים ואת הרב תרבותיות שלנו".
"אתה יודע מי שונא את זה? אנשים שלא חיים כאן!", מתפרצת קוואסמי בשטף דיבור בלתי ניתן לעצירה. "תגובות השנאה שאנחנו מקבלים מגיעות מפלסטינים וישראלים שחיים מחוץ לישראל, ומקבלים את האינפורמציה שלהם על המדינה מהתקשורת בלבד. הם חושבים שכל יום אנשים מתים כאן ברחובות, ושבכל יום יש פצצות בירושלים. אני ואתה יודעים שזה לא בדיוק ככה. צריך לזכור ששני הצדדים כואבים, הישראלי והפלסטיני, זה לא רק צד אחד".
את מרגישה שהיחס כלפייך שונה מהיחס כלפי שוקרי בגלל שאת אישה?
"תמיד העזתי ועשיתי את מה שאני רוצה. עכשיו, למשל, מתחת לקפוצ'ון אני לבושה בחולצת קרופ (חולצת בטן, א"י), ואת הקפוצ'ון אוריד כשאהיה במקום בטוח יותר. אני גם לא מפחדת לדבר על סקס, שזה דבר לא מקובל בחברה הערבית. אני יודעת שהרבה אנשים מדברים מאחורי הגב, אבל את יכולה להיות מכוסה בחיג'אב ולבושה מכף רגל עד ראש ולאנשים עדיין יהיה מה לומר עלייך".
"התגובות שאני מקבלת הן בעיקר מגברים, וזה לא משנה אם הם מוסלמים, נוצרים או יהודים", מחייכת יעקוביאן. "אני כל הזמן מקבלת תגובות על השיער הקצר שלי. אנשים שואלים את עצמם, זאת אישה? גבר? אותי זה מצחיק, וכל עוד ההורים שלי מקבלים את מה שאני עושה, אז התגובות מהסביבה פחות מזיזות לי".
הראיון איתם מתקיים באנגלית. לורנס מבין עברית, אך מתקשה בדיבור, בניגוד לארבע השפות הנוספות שהוא דובר ("מתרוצצות לי חמש שפות בראש, ואני כבר מבולבל"). יעקוביאן מדברת עברית, ארמנית, ערבית ואנגלית. קוואסמי שולטת באנגלית וערבית בלבד. "כל ישראלי שאני פוגשת שואל אם אני מדברת עברית", אומרת קוואסמי, שלמדה שנה אחת מעל לורנס בתיכון האמריקאי במזרח ירושלים. "גדלנו בסביבה ערבית, כך שלא היינו צריכים לדבר עברית. עכשיו כשהתבגרנו ואנחנו רוצים לצאת ממזרח העיר, נניח לתל אביב, אני מרגישה שאני זקוקה לעברית. לצערי, בתי הספר במזרח ירושלים גרועים בלימודי עברית, כי אנחנו מתחילים רק בכיתה ה', והדגש הוא בעיקר על האותיות. מרינה, לעומתנו, התחילה ללמוד עברית בכיתה א' והיא גם עבדה בחנות בגדים בממילא, אז העברית שלה טובה".
רים קוואסמי: "אנחנו לא נוהגים, אז אני מעדיפה לעשות 'אובר נייט' בתל אביב, אחרת זה מסע ארוך עבורי. שוקרי הוא היחיד בינינו שנוסע בקביעות. אנחנו אוהבים לבלות ברמאללה, יש שם חיי לילה פתוחים ומקבלים"
יש לכם חברים יהודים ישראלים?
קוואסמי: "יש לנו חברים מכל מיני סוגים: ארמנים, יהודים, מוסלמים, נוצרים. לאבא שלי יש קבוצת חברים מעורבת של יהודים וערבים. דיוויד ברוזה הוא חבר טוב שלו. מדי כמה חודשים הם נפגשים ומנגנים יחד".
לורנס: "יש לנו חברים, רובם מהאינסטגרם. כמו לירון עיני, שהיא חברה טובה שלי ושל קאהר (חרחש, הדוגמן הפלסטיני, חבר טוב של לורנס מבית הספר, א"י)".
באיזו תדירות אתם מבקרים בתל אביב?
יעקוביאן: "אני נוסעת לבקר הרבה את המשפחה שלי בעג'מי, ואוהבת להסתובב בתל אביב ובחוף של בת ים".
קוואסמי: "לא לעתים קרובות. אני הולכת כשאני יכולה. אנחנו לא נוהגים, אז אני מעדיפה לעשות 'אובר נייט' בתל אביב, אחרת זה מסע ארוך עבורי. שוקרי הוא היחיד בינינו שנוסע בקביעות. אנחנו אוהבים לבלות ברמאללה, יש שם חיי לילה פתוחים ומקבלים".
יעקוביאן: "היינו בהלם כשנחשפנו לראשונה לחיי הלילה ברמאללה. לראשונה פגשנו אנשים שדומים לנו. זה היה מדהים".
בימים אלה הם מכלכלים את צעדיהם לעתיד, ושלושתם מתכננים בשנה הבאה לצאת ללימודים בחו"ל. לורנס לפריז ("אני מרגיש שזה המקום הנכון בשבילי"), שם הוא רוצה ללמוד קולנוע, אמנות או צילום אופנה; יעקוביאן ללימודי אמנות בקנדה; וקוואסמי ללימודי ניהול אופנה וצילום אופנה, ככל הנראה באירופה.
"אני רוצה לצאת ללמוד ולחזור למזרח ירושלים", אומרת קוואסמי. "המטרה שלי היא להעצים נשים בצורה גדולה ורחבה יותר ממה שקורה היום. האם אני מגדירה את עצמי כפמיניסטית? כן, אבל היחס לפמיניזם כרגע הוא מאוד טרנדי, ואני רוצה לחזור לפמיניזם אולד סקול של שנות ה-60. אני עדיין בשלבי חיפוש עצמי, ולכן מעדיפה השנה לא לקחת החלטות פזיזות, כי אני נוטה לשנות את דעתי מהר מאוד. חשוב לי לקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבורי".
ואיך נראית הדירה הפוליטית של סיביל גולדפיינר מקום איל פו?
