אביה היכה אותה בשוט ונטש את הבית, ומאמה היא התייתמה בגיל צעיר. שנים חיפשה המוזיקאית אליזט רטר (42) את השקט בלב השיגעון של חייה, והתקשתה למצוא אותו. "מחפשת שקט בתוך השיגעון", כתבה באחד משיריה, "מחפשת יער היכן שרק בטון, מחפשת את השלווה ואת השלום". את כל אלה היא מצאה לבסוף דווקא כאן. ישראל היא אמנם מדינה שלא מאופיינת בשלווה ובשלום, אבל מאז שרטר חיה בארץ, מצבה השתפר במידה ניכרת, ועכשיו היא מנסה להרים תרומה משלה להרגעת המצב באזור.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
לאלבומה החדש, שראה אור לפני מספר חודשים, העניקה את השם "שקט". "הרגשתי שאני צריכה לתת מתנה לישראל", היא אומרת. "זה מקום קשה, שחסרים בו אהבה, פרגון ושקט. הטרור כאן שובר אותי. כתבתי מוזיקה שתביא ריפוי".
הקשיבו לשיר "שקט":
אין לי שמיים, אין לי אדמה
היא נולדה כבת בכורה למשפחה בת שש נפשות בריו דה ז'ניירו, ברזיל, ומגיל צעיר חיה, לדבריה, תחת טרור פיזי ונפשי.
"אבא, ששירת כקצין בחיל הים, היה כלפי חוץ אדם מאוד חברותי, אבל בבית הוא היה אלים וקשה", מספרת רטר. "הוא היה שתיין ומהמר כפייתי, ולא היה לנו אפילו רגע אחד של חום או אהבה איתו. סבלנו מהתקפי הזעם שלו במיוחד כשהשתכר. היום אני יודעת שהוא היה אדם חולה, אבל כילדה זה היה מאוד קשה לחיות עם אבא ששותה, שמאבד שליטה, שמכה אותנו עד זוב דם. הוא לא היה צריך סיבה להרביץ – הוא היה מרביץ סתם, פתאום, בשוט עור שהשאיר אותנו עם פצעים מלאי דם. היינו מתרחצים במלח כדי לחטא את הפצעים. חיינו כמו עבדים, בפחד מתמיד".
אמה עברה גם היא התעללות, בעיקר נפשית. "אבא לא היכה אותה פיזית, אבל הוא שלט בה נפשית והיכה אותה במילים. גם היא חיה בפחד כל הזמן. הטרור וההימורים של אבא גרמו לנו לחיות בתחושה של חיים על הקצה, שעוד רגע הכל יתמוטט. זה היה מאוד קשה. אמא הייתה טרודה כל חייה בניסיונות לסדר את החורבן שהשאיר אחריו אבא, ורצה לשלם את חובות ההימורים שלו.
"אבא כבר מזמן נפטר, והיום אני מבינה שהוא היה אדם מתוסכל, עם רגשי נחיתות, וזה עשה לו המון בעיות. הוא גדל עם אם חד-הורית שהיכתה אותו בתור ילד, וזאת הייתה צורת ההורות שהכיר. גם בגיל מבוגר, אחרי שכבר התחתן, המשיך לחטוף מכות מאמו ותמיד הרגיש נחות ליד החברים שלו. היום, אחרי כל השנים, כבר סלחתי לו והתקדמתי הלאה, כי רק שאתה סולח, אתה יכול להתקדם. כשאתה לא סולח, אתה נשאר בכלא יחד עם מי שפגע בך".
כשהייתה בת 15 נטש אביה את הבית לטובת אישה אחרת ונעלם. היא נותרה עם שלושת אחיה ועם אמה, שנחלשה ושקעה בדיכאון. זמן קצר אחרי עזיבת האב נפטרה האם באופן פתאומי מבילהרציה - מחלה טפילית הנגרמת על ידי תולעת החיה בגוף. "הייתי אז בת 16 והרגשתי שאין לי שמיים ואין לי אדמה. רגשית היינו מאוד קשורים לאמא. לאבד אותה היה כמו לאבד את כל העולם".
אביה הגיע להלוויה, אבל מיד אחריה שוב נטש את ילדיו, ובתו הבכורה נאלצה לצאת לעבוד כדי לפרנס את עצמה ואת שלושת אחיה. "מגיל 16 גידלתי את עצמי ועזרתי לאחים שלי לשרוד", היא אומרת. "הייתי הולכת מרחקים עצומים ברגל כדי לתת שיעורים פרטיים במתמטיקה ובשפות".
הכישרון שלה לשפות הוביל אותה לעבודה כמדריכת תיירים, שבמסגרתה הכירה את בעלה הראשון - ישראלי שטייל כתרמילאי בברזיל. ב-1991 נישאה לו ועלתה לישראל, כאן ילדה בת בכורה ועבדה כרקדנית בלהקה ברזילאית. אחרי שנתיים נפרדו בני הזוג, וב-1999 היא הכירה את בעלה הנוכחי, המהנדס מיקי רטר, שאותו פגשה לראשונה כשמדד עניבות בחנות בגדים בדיזנגוף סנטר בתל אביב. "ראיתי שהוא מסתכל עליי, אבל הוא היה ממש ביישן: הסתכל ולא אמר כלום. אמרתי לו: 'אתה רוצה את המספר שלי, נכון?' לקחתי את כרטיס הביקור שלו, ואחרי יומיים התקשרתי אליו".
מהר מאוד עברו השניים לגור יחד והביאו לעולם בת משותפת, כיום בת 15. "מיקי ואני שונים, כי אני ברזילאית והוא ייקה, אבל הוא קיבל קצת מהברזילאיות שלי. הוא בעל מאוד מפרגן, בכלל לא קנאי ונותן לי המון חופש. הוא יודע שאני אישה מאוד תוססת אבל נאמנה, ועם פוקוס מוחלט על המשפחה".
כשכבר הגיעה אל המנוחה והנחלה, קיבלה מכה נוספת. "לפני שלוש שנים עמדתי במטבח ובישלתי עוף. זה היה יום של גשם, וברד כיסה את תל אביב. פתאום שמעתי קולות של פיצוץ. העמוד התומך בסלון קרס, ברזלים ואבנים עפו לכל פינה, והתקרה כמעט נפלה לי הראש. מהנדס שהגיע מהעירייה אמר שהוא אף לא פעם לא ראה תופעה כזאת. בן לילה הפכנו להומלסים, אבל הומלסים דה-לוקס: נדדנו בין דירות שכורות ובתי מלון. מאז אני מקדישה עשרה אחוזים מההכנסות שלי לחסרי בית בתל אביב" .
צפו בקליפ נוסף שלה, "ריקוד הבדידות":
שיר לחמאס
ההכנסות שלה מגיעות בעיקר ממוזיקה: רטר מופיעה עם הגיטריסט רון לאור במועדונים בארץ ובחו"ל וכותבת שירים שבאמצעותם היא מנסה להעביר מסר של אהבת חינם. את אותו מסר היא מנסה לשדר בדרכים נוספות: למשל, מופע חיבוקים בשינקין.
"העולם מלא בשנאת חינם", היא אומרת, "ואני החלטתי להראות את הצד האחר – איך אהבת חינם יכולה לרפא פצעים. בשינקין השמעתי מוזיקה ברזילאית שמחה וביקשתי חיבוק מהעוברים והשבים. אנשים היו בהלם, אבל שיתפו איתי פעולה – נתנו וקיבלו חיבוקים בשמחה וביקשו עוד ועוד. זה טען אותי באנרגיה מדהימה".
את אותו מסר היא מפיצה גם בהופעות ובהרצאות בחו"ל. באוניברסיטת טורינו שבאיטליה דיברה על מוזיקה ועל ישראל בפני קהל של נוצרים ומוסלמים. "ישבו שם ערבים שהסתכלו עליי בעוינות, והרגשתי התנגדות ואנטישמיות. אני חייכתי ודיברתי על ישראל ועל ברזיל: הסמבה והים התיכון התערבבו אצלי יחד. ההרצאה הסתיימה בשיר שלי שמדבר על שלום, וכולם, נוצרים ומוסלמים, קמו ומחאו כפיים. מוסלמיות עם רעלה הגיעו לעשות איתי סלפי. היה מהמם".
רטר גם מעצבת קשתות ססגוניות בעבודת יד, המיועדות "לנשים שרוצות לחגוג את הצבעוניות והשמחה של החיים כמוני", אבל הכל מתגמד בעיניה לעומת הניסיונות שלה להביא שלום ושלווה למזרח התיכון. באלבומה החדש יש אפילו שיר שמוקדש לחמאס: שיר אירוני על מציאות חיינו המדממת, שזכה לעיבוד שמח בסגנון שיר ילדים. "זהו שיר תקווה לשפיות", אומרת הזמרת. "למה הוא נשמע כמו שיר ילדים? כי הסכסוך הזה לפעמים הוא כל כך ילדותי".
______________________________________________________
גם למוזיקאי הזה יש סיפור חיים לא שגרתי. הקליקו על התמונה:
