מוכן להתחתן עם ישראלית, "בתנאי שהיא תסכים לבוא איתי לדרום סודן"

העברית שלו משובחת, חפה מכל מבטא זר, החניכים שלו בצופים מתייחסים אליו בהערצה, ובסצינת הפנויים-פנויות התל-אביבית הוא רווק מבוקש, כזה שבחורות מחזרות אחריו וסלקטוריות קשוחות במועדונים קולטות אותו מסוף התור ומאפשרות לו לעקוף את כולם ולהיכנס מיד.

ולמרות זאת, עמנואל לאם (22) לא מרגיש ישראלי: יש לו ביקורת רבה על המדינה שבה הוא חי בתשע השנים האחרונות ושמעניקה לו אישורי שהייה, כשעיקר כעסו יוצא על היחס שלה לאוכלוסיית הפליטים. זו הסיבה שלמרות קליטתו המוצלחת, הוא לא רואה את עתידו כאן.

היית מתחתן עם בחורה ישראלית?

"בטח. הייתי מתחתן עם פולנייה או מרוקאית. אבל היא צריכה להסכים לבוא איתי לדרום סודן".

לאם במדי הצופים. "החניכים עשו לי הפתעה ביום ההולדת. ממש התרגשתי"(צילום: מתוך אלבום פרטי)

כמעט התעלפתי

לאם עזב את דרום סודן ב-2007 עם אמו, אחיו ואחותו. אביו נשאר בבית, והקשר עימו נותק מאז. "בהתחלה גרנו במצרים כמה חודשים, ואחר כך עברנו לישראל", הוא מספר. "את ליל המעבר אני זוכר במדויק. הבדואי שהדריך אותנו עזב לפני שהגענו לגבול, מה שלא קורה בדרך כלל, ואנחנו המשכנו ללכת לבד. כשמצאנו פרצה בגדר, אמא והאחים שלי עברו לפניי, ובדיוק כשהייתי באמצע המעבר, המשטרה המצרית הגיעה, ואני נכנסתי ללחץ ומיהרתי לעבור לצד השני. עד היום יש לי צלקת ברגל, כי נפצעתי בזמן שעברתי. בשלב ההוא הגיעו חיילים ישראלים שקיללו את המצרים בערבית. ראיתי מלא נקודות אדומות של קרני לייזר מכוונות אליי, ומישהו ירה באוויר. כמעט התעלפתי. אמא שלי נכנסה לפאניקה והתחילה לבכות".

לדבריו, אחרי שההמולה שככה, נתנו להם החיילים מים ושתייה חמה, ואחר כך הגיע אוטובוס שלקח אותם לבסיס צבאי ומשם למתקן הכליאה בקציעות, שם שהו מספר חודשים. "היה שם נחמד בסך הכל. יש אמנם ספירות שלוש פעמים ביום, וישנים על מיטות שדה, אבל גם יש לך זמן להתאושש ולנוח מכל מה שעברת קודם. לא צריך לעבוד, לא דואגים לשום דבר, אין סמים לידך".

ומקציעות הגעתם לתל אביב?

"ללוינסקי, לא לתל אביב", הוא מקפיד לתקן. "אלה שני מקומות שונים לגמרי. אחרי כמה חודשים בקציעות הודיעו לנו שאנחנו נוסעים 'לעיר'. כל מי שיצא לעיר, עשו לכבודו חגיגות, אמרו לו שמעכשיו יהיו לו חיים טובים. אנחנו הגענו באמצע הלילה לגינת לוינסקי, ליד המשטרה; הורידו אותנו, ולא ידענו לאן ללכת. היינו הומלסים לכמה שעות. במקרה אמא שלי פגשה ברחוב אישה מהשבט שלה בדרום סודן, שהסכימה שנבוא אליה".

הדירה הראשונה שאליה עבר עם משפחתו, ברחוב לבנדה, כמה דקות הליכה מהתחנה המרכזית, הפכה לימים לדירת הרווקים שבה הוא מתגורר כיום בגפו. זוהי דירת חדר, שמהחלון שלה ניתן לראות את נתיבי איילון, ובכניסה יש שלד של מיטת יחיד, שהוסב למתקן נעליים. "כשגרנו בדירה כמשפחה, לא היה פה כמעט כלום", הוא אומר.

ב-18 החודשים הראשונים לשהותם בארץ עבדה אמו במקומות שונים, אבל הוא ואחיו היו בלי מסגרת. בשלב מסוים פגשו אותו בגינת לוינסקי מדריכים משבט איתן של תנועת הצופים, שחניכיו הם ילדי פליטים ועובדים זרים, והציעו לו להצטרף. לאם נענה להצעה, ולימים הפך לבוגר הראשון של השבט שהפך לרכז קהילה. "היום החניכים מגיעים אליי הביתה לשחק בפלייסטיישן", הוא אומר. "הם יודעים שהבית שלי פתוח. לפני חודש, ביום ההולדת שלי, הם דפקו לי בדלת עם פיצות ועוגה ועשו לי הפתעה. ממש התרגשתי". 

הכירו את שבט איתן:

במקביל לעבודתו בצופים הוא משלים בגרויות. "למדתי בתיכון מפתן אלון מכיתה י', הייתי הפליט הראשון בבית הספר הזה, ומה התלמידים לא ניסו עליי: כתבו על הקיר 'סודנים הביתה', הלכו איתי מכות. אבל המורים היו טובים. בית הספר והצופים לא יודעים את זה, אבל הם עשו עליי תהליך משותף בלי להיות מודעים אחד לשני: בצופים קבלתי את הערכים, ובבית הספר את המשמעת. ולמרות שהייתי בבית ספר, אני עדיין צריך להשלים כמעט את כל הבגרויות. יהיו לי יותר מ-20 מבחנים. אני מקווה לסיים אותם תוך שנה וחצי, מקסימום שנתיים". 

"בצופים קיבלתי את הערכים, ובבית הספר את המשמעת"(צילום: מתוך אלבום פרטי)

שיילחמו עם אגרופים, לא עם נשק

בנוסף ללימודים ולעבודה בצופים, הוא עוסק מדי פעם בדוגמנות ומנסה להשתלב בתעשיית הבידור. "כבר הייתי ניצב ב'ארץ נהדרת', ב'אנחנו במפה' ובגרסה האמריקאית לסדרה 'החממה'. עכשיו התקשרו אליי מ'האח הגדול' ושאלו אם אני רוצה להשתתף בעונה הבאה, אבל אני לא בטוח שזה המקום הנכון להעביר את המסר שלי".

ההופעה הנאה מקנה לו עוד יתרונות. "בכניסה למסיבות הסלקטורית קולטת אותי לפעמים מסוף התור וקוראת לי להיכנס. יש רגע קצת מביך כשהמאבטח מבקש ממני תעודת זהות, ואני מסביר לו שאין לי תעודת זהות, אלא אישור שהייה".

את האישור הוא צריך לחדש אחת למספר חודשים, ובכך הוא מבטיח לעצמו עוד כמה חודשי מחייה חוקיים בישראל. הנוהל הזה מעורר בו כעס גדול. "זו אחת הסיבות לכך שאני לא מגדיר את עצמי כישראלי", הוא אומר. "אני גם לא מרגיש שהממשלה מתייחסת אלינו כמו לבני אדם. לא יכול להיות שאני נמצא פה כמעט עשר שנים ולא יודע מה קורה איתי מחר. לא יכול להיות שחברים שלי נמצאים פה כבר שנים, ויום אחד לוקחים אותם למתקן חולות שליד כלא קציעות. זה לא הגיוני.

"כשהייתי יותר צעיר, רציתי להתגייס לצה"ל, לתרום למדינה, אבל זו הייתה התלהבות של ילד. הרבה בוגרים של שבט הצופים מתגייסים לצה"ל, וגם אני ניסיתי בזמנו, אבל לא קיבלו אותי. היום, אם חניך ישאל אותי מה דעתי, אני אגיד לו שלא כדאי להתגייס. אי אפשר לרצות שיהיה שלום וללכת לצבא. שיילחמו עם אגרופים, לא עם נשק".

לאחרונה נאלץ לצאת להילחם על כבודו – בלי נשק – בעקבות הפגנה נגדו שערכה קבוצת פעילים חברתיים בדרום תל אביב ליד שבט הצופים. "עמנואל, אתה מגדל פושעים", הם צעקו לעברו, והוא לא נשאר חייב. "שיפסיקו להציק לילדים קטנים", הוא אומר. "יש כאן אנשים שחושבים שבאנו לדרום תל אביב כי רצינו, אבל זה לא נכון. המדינה שמה אותנו כאן כמו שהיא שמה את ההודים בירוחם. לא הכרנו את העיר הזאת בכלל. אני לא מבין את אלה שיוצאים נגדנו. לנו יש בעיה, להם יש בעיה, אז למה שלא נעבוד יחד כדי שמישהו גדול יותר מכולנו יפתור אותה?

"האנשים האלה מחפשים פרובוקציות, רוצים להוציא אותנו רע, אבל אני לא נותן להם את המקום הזה כי אני מאמין בכבוד. כשאני רואה אותם ברחוב, אני לוחץ להם את היד. אני יודע שהם לא אוהבים אותי, גם אני לא אוהב אותם, אבל זו דרך החיים שלי. גם לאקסיות שלי אני אומר שלום מתוך כבוד".

המפגינים נגדו אולי ישמחו לדעת – בשעה שחניכיו בוודאי יצטערו – שהוא לא מתכוון להישאר כאן יותר מדי זמן. "אני רוצה לחזור לדרום סודן ולהיות איש חינוך, ללמד את הדור הבא איך לשמור על המדינה שלו", אומר לאם. "ברגע שארגיש שיש לי מספיק כלים, אחזור לשם, ולא משנה אם המצב שם טוב או רע. במשפחה שלי מתנגדים, חושבים שאני משוגע, אבל בסופו של דבר דרום סודן היא הבית שלי - לא ישראל. עם כל הכבוד, השהות בישראל היא זמנית מבחינתי".

______________________________________________________

גם היא לא מרגישה ישראלית. הקליקו על התמונה:

"זו לא התרבות שלי. באתי ממקום שונה". הקליקו על התמונה (צילום: גיל נחושתן)