משפחה

    סיפורה של מרגלית: "לא אשאיר אחריי ילדים. מי יזכור שהייתי כאן?"

    מגיל 16 חיה מרגלית בביה"ח למצורעים ואת כל כספי הביטוח הלאומי שלה השקיעה בדבר אחד: כתיבת ספר תורה. "רוצה שיישאר אחריי משהו מלבד גרביים בלויים"

    מלי גריןפורסם: 02.10.16 11:33
    "מרגלית קיבלה את הדין באהבה". חדר שינה בבית החולים הנסן (צילום: איל תגר)
    "מרגלית קיבלה את הדין באהבה". חדר שינה בבית החולים הנסן (צילום: איל תגר)

    אני חייבת לשתף אתכם בסיפור שבעיני חובה לספר בערב ראש השנה. כשראיינתי לפני המון שנים את אפרים הולצברג (בנו של שמחה הולצברג, אבי הפצועים) לא ידעתי שאשדך בין הבן שלו לאחותי (הם נשואים היום באושר פלוס בנות מהממות). אבל לא על השידוך הזה הסיפור שלי.

     

    אנחנו אולי שכחנו או בכלל לא יודעים, אבל בירושלים, עד שנת 2000, פעל בית החולים הנסן למצורעים. האנשים ששכנו שם בילו במקום הזה את מיטב שנותיהם, עד יום מותם. זה היה הבית שלהם כל חייהם. למשל, חי שם ילד בן 8 שנדבק בצרעת, הופרד ממשפחתו, גדל בין קירות בית החולים ואף הזדקן במקום הזה ונפטר בו.

     

    אפרים הולצברג מתנדב בבית החולים
      אפרים הולצברג מתנדב בבית החולים
       

       

      נערה יתומה מגיעה לבדה לארץ

      גם מרגלית, האישה עליה אני רוצה לספר לכם, בילתה שם כמעט כל חייה, אבל לפי הסיפור שסיפר לי הולצברג היא היתה שם בטעות. טעות טראגית נוראית. מגיע לה שבערב ראש השנה, כשעם ישראל חוגג את יום הדין, נזכור אותה - את האישה שרק קומץ אנשים ליוו אל קברה. היא לא השאירה מאחוריה אף אחד ושום דבר, רק ספר תורה. "בואו להתפלל עם ספר התורה של מרגלית", אפרים הולצברג מחזיק בידו את הספר ודמעות זולגות מעיניו. "אישה מופלאה עומדת מאחורי ספר התורה הזה".

       

      זהו סיפורה של מרגלית, נערה יתומה בת שש עשרה, שעלתה מתימן בעליית 'מרבד הקסמים', כשבידה רק ספר תורה קטן שעבר במשפחתה מדור לדור. כאשר נגעו גלגלי המטוס בארץ הקודש ופקידי הסוכנות מיינו את העולים החדשים מתימן, לקחו ממרגלית את ספר התורה "למשמרת" ואותה לקחו לבדיקה רפואית גורלית.

       

      "נכון. הגרביים שלי קרועים ואין לי כסף לחדשים, אבל את הרי יודעת שאני אישה ערירית וכי מה רצית שאשאיר אחרי - זוג גרביים מפואר? אני משאירה אחרי ספר תורה. זה הילדים שלי"

      מרגלית סיפרה להולצברג כי סבלה כנראה מאלרגיה, שתפסה אותה במהלך הטיסה. בארץ חששו מאוד ממחלות שיגיעו חלילה על ידי העולים החדשים ולכן מיהרו לשלוח אותה לבדיקה רפואית. אפרים ממשיך לספר את סיפורה של מרגלית והדמעות שלי ממשיכות לזלוג. "הדבר הכי נורא שיכול לקרות לבן אדם קרה למרגלית, דבר שישנה את חייה או ליתר דיוק יקח אותם ממנה וספר התורה הקטן שבידה יהפוך לעוד שני ספרי תורה, אבל בל נקדים את המאוחר", הרב הולצברג מוחה דמעה מעינו.

       

      הרופאים קבעו שמרגלית חולה בצרעת ושלחו אותה לבית החולים למצורעים בטלביה. עולה חדשה, מנותקת מבני משפחתה - מרגלית הצעירה נשלחת אל גורלה האכזר - לחיות לעד בתוך המבנה הזה. חלפו מספר שבועות עד שהאמת התגלתה. האבחון היה שגוי, כך מספר לי הולצברג. שום צרעת לא היתה שם, רק טעות. טעות שמרגלית טוענת כי לקחה ממנה את כל חייה. בימים בהם שהתה בבית החולים למצורעים היא נדבקה בצרעת ואז כבר לא יכלו לשחרר אותה.

       

      לשבת איתם ולשיר איתם

      "ואת יודעת מי היה הנחמה שלה ושל המצורעים האחרים ששהו במקום, כולל הילד בן השמונה?" שואל אותי הרב הולצברג וממהר לענות. רבי אריה לווין. מי לא שמע על הצדיק הזה? כן, רבי אריה לוין זצ"ל, הצדיק הירושלמי, היה היהודי היחיד שהעז לבקר בבית החולים הנוראי זה במשך שנים רבות. הוא לא פחד להידבק. הוא היה בא לבקר את האומללים שם, לחזק אותם, לדבר איתם, לשבת איתם, לשמוע אותם ולשיר איתם.

       

      הרב הולצברג נזכר כי לפני מספר שנים הוא הגיע לבקר את החולים המבוגרים ואת מרגלית. לשאלתי איך לא פחד, הוא מיהר לענות: אם ר' אריה לוין לא פחד, מי אני שאפחד?

       

      "מרגלית סיפרה לי בעצבות כי לפני עשרות שנים חשבו לחתן אותה עם חולה אחר, מבוגר ממנה, משה בן יצחק (ז"ל), אבל השידוך לא יצא לפועל ומרגלית, שהבינה שהיא לעולם לא תתחתן ולעולם לא תזכה לגדל ילדים או לחוות אימהות וחיים נורמליים, החליטה שהיא רוצה להשאיר אחריה זכר - שמישהו יזכור כי פעם הייתה נערה צעירה שעלתה לארץ ישראל עם חלומות וספר תורה קטן בידה והחלום התחלף בחלום בלהות וגורלה נגזר והיא קיבלה עליה עול מלכות שמיים למרות הכל.

       

      הנערה מרגלית, שהפכה לאישה, חסכה פרוטה לפרוטה מכספי הביטוח הלאומי וחיפשה סופר סת"ם שיבצע את המלאכה ויכין עבורה ספר תורה. לאחר בירורים ומאמצים רבים, היא הצליחה למצוא סופר תימני שכתב עבורה ספר תורה, לאחר חודשים של עבודה מאומצת. ספר התורה הוכנס אחר כבוד לקרוואן בקרית ארבע היא חברון. היא אמנם לא יכלה להשתתף בשמחה, אבל קיבלה דיווח על הטקס וכולה אושר, רסיסי שמחה בחייה העלובים.

       

      כאן, באמצע הריאיון, שנינו פורצים בבכי, כי כשאני שומעת מה עלה בגורל ספר התורה, לא נותר אלא לתת לדמעות לזלוג. שריפה פרצה בקרוואן בית הכנסת. ספר התורה של מרגלית נשרף, אותיותיו פרחו לשמים ומרגלית נותרה כאובה והמומה. כנראה שהכאב והעצב, הצער והתקווה שנגוזה פגעו בנפש ואחר כך בגוף, כי מצבה הרפואי של מרגלית החל להידרדר.

       

      כאן היא חיה 50 שנה. מתוך תיק תיעוד בית החולים למצורעים הנסן בירושלים (באדיבות אדריכל  דוד קרויאנקר)
        כאן היא חיה 50 שנה. מתוך תיק תיעוד בית החולים למצורעים הנסן בירושלים(באדיבות אדריכל דוד קרויאנקר)

         

        ספר שיהיה לי כילד

        המחלה הקשה הלמה בה בחזקה. אצבעות ידיה ורגליה נפגעו ממחלת 'הנסן' (צרעת) ובמוחה התגלה גידול. מרגלית החליטה שהיא לא מוותרת. דווקא כשמצבה הרפואי הידרדר היא לא תצא מהעולם מבלי להשאיר אחריה זכר.

         

        "אני כותבת ספר תורה נוסף", הודיעה לכולם. "ספר שיהיה לי כילד". מרגלית פנתה לביטוח הלאומי וביקשה מהם הלוואה. היא התחננה והם שאלו אותה: "כיצד תחזירי?" היא השיבה: "שעבדו את כל תקבולי הביטוח הלאומי שלי עד סוף ימיי", היא התחייבה להם. בקשתה כנראה נגעה ללבם, כי הם הסכימו והעבירו לה את הכסף. שוב היא פנתה לסופר סת"ם וספר תורה שני יצא לדרך. לשמחת לבה של מרגלית, הידיעה שספר התורה נכתב נתנה לה חיוּת.

         

        מה היתה גדולה ההתרגשות ביום הכנסת ספר התורה, שנכנס אחר כבוד גדול לבית הכנסת באחד הישובים שליד ירושלים. הרב הולצברג שביקר אותה באופן קבוע מדי יום שישי, נזכר בשיחה שהיה עד לה, שהתרחשה בין מרגלית לאחת האחיות במקום: "מרגלושה, איזה שטות עשית שוויתרת על כל כספך בשביל ספר תורה. כעת את גורבת גרביים קרועים ואין לך אפשרות לקנות חדשים".

         

        מרגלית חייכה, הסתכלה על הגרביים שלה והשיבה לאחות: "נכון. הגרביים שלי קרועים ואין לי כסף לחדשים, אבל את הרי יודעת שאני אישה ערירית וכי מה רצית שאשאיר אחרי - זוג גרביים מפואר? אני משאירה אחרי ספר תורה. זה הילדים שלי".

         

        חמישים שנה

        מי שמכיר את ההיסטוריה, יודע שהגיע היום ובית החולים הנסן שהיה מיועד למצורעים נסגר ומה עלה בגורלה של מרגלית? היא הועברה לבית אבות בעיר ירושלים. בהמשך עקב זיהום אושפזה ב'שערי צדק' למספר שבועות ומצבה התדרדר.

         

        "הודעה קצרה ובלתי ברורה בטלפון הבהירה לי כי הגיעה העת לברך ברכת 'ברוך דיין האמת', נזכר הרב הולצברג. הוא ידע שמגיעה לה הלוויה אמיתית של צדיקה. היות שמרגלית היתה ערירית, ביקשתי להכריז ברמקול על 'מת מצוה', בתקווה שהציבור יגיע. מי שמועה שמע ובא? רק שלושה חסידי גור צדיקים שמעו את הכרוז המכריז "מת מצוה" ובאו לבית ההספד, עדיין בבגדי השבת המבריקים והספודיק לראשם ונשארו עד סתימת הגולל.

         

        חמישים שנה שהתה מרגלית, לגמרי בטעות לפי סיפורו של הולצברג, בבית החולים הנסן למצורעים. חמישים שנה בהם ויתרה על הכל רק כדי לכתוב ספר תורה שיהיה לה כילד. היום מוציאים אותו בכל שנה מארון הקודש - ספר שמסתיר בתוכו סיפור מופלא.

         

        "אנשי 'חברא קדישא' ביקשוני להספיד", הוא משחזר. עמדתי נרגש ואמרתי: "בורא עולם, למרגלית הצדיקה לא היו אף פעם שום טענות אליך על מר גורלה וקיבלה את הדין באהבה. כך אתה, בורא עולם, שלא תהיינה לך טענות על בניך, בזכות מרגלית הצדקת שמסכת יסוריה תמה ואשר ביסוריה הנוראים הגנה בוודאי על הדור. תאמר לצרותינו די".  

         

        • לאחר פרסום הכתבה הגיעה אלינו פניה מהאחות רות וכסלר, אשר עבדה בבית החולים הנסן למצורעים ב-12 שנותיו האחרונות וטיפלה במרגלית. היא ביקשה להבהיר כי על פי ידיעתה לא היה במקרה של מרגלית אבחון שגוי.

         

         

         
        הצג:
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
        סופרת ועיתונאית, נשואה פלוס אחד עשר, מחברת הספר "אמא. קום" והספר החדש: "חיפשתי אותך" ומעבירה הרצאות בנושא "אמהות-קריירה ומה שביניהם". לאתר הבית של מלי גרין.