אדריכלות

    זאהה חדיד לא תשמע את הביקורת על היהלום החדש שלה באנטוורפן

    כשהאדריכלית הנודעת מתה השנה, היא השאירה שלל פרויקטים לא גמורים. הראשון בהם - בניין הנמל בעיר הבלגית - נחנך השבוע ומעורר סערה: תעוזה או בוז לעבר?

    הילה שמר

    |

    27.09.16 | 14:50

    בניין מטה הנמל באנטוורפן, בתכנון זאהה חדיד. חמישה אדריכלים התמודדו על הפרויקט, שבו נדרשו להרכיב תוספת עכשווית לתחנת כיבוי אש היסטורית במתחם הנמל  (צילום: רויטרס)
    בניין מטה הנמל באנטוורפן, בתכנון זאהה חדיד. חמישה אדריכלים התמודדו על הפרויקט, שבו נדרשו להרכיב תוספת עכשווית לתחנת כיבוי אש היסטורית במתחם הנמל (צילום: רויטרס)
    חדיד לא ניסתה לטשטש את ההרכבה, להיפך: יהלום הזכוכית העצום מרחף מעל הבניין הישן מבלי לגעת בו (צילום: רויטרס)
    חדיד לא ניסתה לטשטש את ההרכבה, להיפך: יהלום הזכוכית העצום מרחף מעל הבניין הישן מבלי לגעת בו (צילום: רויטרס)
    עיר היהלומים והנמל, שהיא המנוע הכלכלי של בלגיה, ביקשה אייקון בדומה לערים רבות בעולם ששכרו את שירותיה של זאהה חדיד (צילום: רויטרס)
    עיר היהלומים והנמל, שהיא המנוע הכלכלי של בלגיה, ביקשה אייקון בדומה לערים רבות בעולם ששכרו את שירותיה של זאהה חדיד (צילום: רויטרס)
    וכמו שקרה בפרויקטים קודמים של האדריכלית הנודעת עוד בחייה, אנשי המקצוע והקהל הרחב כבר חלוקים בין התפעלות לסלידה (צילום: רויטרס)
    וכמו שקרה בפרויקטים קודמים של האדריכלית הנודעת עוד בחייה, אנשי המקצוע והקהל הרחב כבר חלוקים בין התפעלות לסלידה (צילום: רויטרס)

    כשזה מגיע לאדריכלות, חיי נצח הם מושג חמקמק. כדי להאריך אותם עד אין קץ בבניין מסוים, עד כמה מותר לפגוע באיכות החיים שלו ושל סביבתו? האשה הדומיננטית בענף הזה ושוברת המוסכמות הסדרתית, זאהה חדיד, מספקת – גם אחרי מותה – תשובה נחרצת לשאלה הזו: האייקון החדש מבית היוצר שלה לא משאיר סיכוי למבנה ההיסטורי שעליו הוא רוכב, והתגובות המיידיות שנכתבות באתרי האדריכלות בעולם אינן חיוביות בהכרח. בניגוד לכל הפעמים שבהן חדיד נתקלה בביקורת עוינת, וכאלו היו לא מעט, עכשיו היא כבר לא יכולה להגיב.

     

    חונכים את הבניין החדש באנטוורפן:

     

     

    השבוע נחנכה, אחרי יותר מעשור של תכנון ובנייה, תוספת ראוותנית לתחנת כיבוי האש ההיסטורית בנמל של אנטוורפן, אחד הגדולים והעמוסים בעולם. זהו הבניין הראשון שיוצא ממשרדה הנודע של האדריכלית העיראקית-בריטית זוכת פרס פריצקר, אחרי מותה במארס השנה. חדיד זכתה בתחרות סגורה שיזמה המחלקה לאדריכלות של הממשלה הפלמית, בשיתוף רשויות הנמל והעיר, במטרה להשמיש את המבנה הנטוש ולהגדיל את שטחו. כל חמש החלופות המתחרות הציעו להרכיב את התוספת על גבי הבניין ההיסטורי, אך ההצעה של חדיד – לדבריו של נשיא הנמל, מארק ואן פיל – הייתה המבריקה ביותר.

     

    משולשים מרובי-מישורים משקפים את העיר האפורה, הנהר והנמל (צילום: רויטרס)
      משולשים מרובי-מישורים משקפים את העיר האפורה, הנהר והנמל(צילום: רויטרס)

       

      מבריקה, תרתי משמע. עיר היהלומים האפורה מתהדרת בתכשיט חדש, שאמנם מזכיר יהלום מלוטש. חזיתות הזכוכית מחולקות למשולשים מרובי-מישורים, שמשקפים את השמיים האפורים ואת מי נהר הסחלדה שחוצה את העיר, מול קו הרקיע המתועש בין עגורנים, מנופים ומכולות. וכמו יהלומים, מבנים היסטוריים באירופה השמרנית אמורים להישאר לנצח. לפתע, השמשתו של מבנה נטוש כפודיום לתכשיט החדש של עיר היהלומים, מעוררת דיון ער על האופן שבו מכניסים אדריכלות עכשווית לאירופה השמורה היטב.

       

      התבדלותה של התוספת מסגנון הבנייה המיושן, מבלי לנסות ולהיטמע בו, מציתה באתרי האדריכלות העולמיים את ויכוח השימור, שתקף גם בישראל: "רענון" של מבנים ישנים באמצעות אדריכלות נוצצת, שלא בהכרח דואגת לשמור על המקור – אך לפחות דואגת לשמור את המבנה בחיים במקום להכחידו.

       

      חרטום צר שמזכיר ספינה

       

      לאחר השיפוץ והתוספת, זה יהיה בניין המטה החדש של הנמל העצום. לראשונה, כל 500 עובדי המטה יעבדו יחד. בעוד שהמבנה ההיסטורי השתרע על פני כ-6,600 מטרים רבועים, התוספת מכפילה את גודלו עם כ-6,200 מ"ר נוספים. גובה התוספת לבדה הוא כ-21 מטר, נמוך בכחמישה מטר מגובה הבניין ההיסטורי, ויחד הוא מתנשא לגובה של כ-46 מטר. אורך התוספת הוא כ-111 מטר, כמעט כפליים יותר מהמבנה הישן, והיא מסתיימת בחרטום צר שמזכיר ספינה – ולא במקרה, כמובן.

       

      התוספת, שמכפילה את שטחו של הבניין המקורי, אינה מחוברת אליו (צילום: רויטרס)
        התוספת, שמכפילה את שטחו של הבניין המקורי, אינה מחוברת אליו(צילום: רויטרס)

         

        אז חדיד שילבה כאן מוטיבים מעולם הספנות והנמלים, אך היא לא שכחה את המאפיין השני של אנטוורפן: בורסת היהלומים המקומית משתרעת על פני בלוק שלם, המלים "מזל וברכה" שבהם היהלומנים היהודים חותמים עסקה הפכו למטבע לשון של הענף העולמי כולו, ובכיכר המלכה אסטריד נמצא מוזיאון היהלומים, שאוצר - תחת אבטחה כבדה - אוסף מנקר עיניים. מאז המשבר הכלכלי שהיכה בעולם הפיננסי ב-2008, מתקשה תעשיית היהלומים להתאושש, ובתוספת הרגולציות החמורות שנאכפות על התעשייה באירופה, נדדו עסקי היהלומים אל מקורות כריית היהלומים באפריקה ובהודו. המבנה החדש הוא הצהרת הון מחודשת, שתובעת מחדש את מקומה של אנטוורפן בתעשיית היהלומים העולמית ומציגה טביעת רגל פיזית.

         

        אף ששימור המבנה והתוספת יצאו לדרך והסתיימו כפרויקט אחד, לא כך התנהל התכנון. השוני החומרי והסגנוני בין הגוף הישן לגוף החדש הוא כה גדול, עד שקשה היה לחבר אותם לגוף אחד, והיה צורך בניתוק פיזי. ואמנם, התוספת צפה מעל גג המבנה הישן, ובמרווח שנוצר ביניהם ניתן להבחין באופק שמיים דק. המרווח מאפשר לצופים ליהנות מאתנחתא בין סיומו של המבנה ההיסטורי, שמתאפיין בסימטריה חמורת סבר, לבין תחילתו של האובייקט האבסטרקטי והמסוגנן כדרכה של חדיד.

         

        בירת היהלומים תובעת מחדש את מקומה, שנדחק לטובת אפריקה והודו (צילום: רויטרס)
          בירת היהלומים תובעת מחדש את מקומה, שנדחק לטובת אפריקה והודו(צילום: רויטרס)

           

          אמת, האובייקט החדש מאופק מעט ביחס למבנים נודעים של חדיד – כמו מוזיאון MAXXI ברומא, בית האופרה בגואנגז'ו ומטה יצרנית הרכב BMW בלייפציג – אבל הוא לא פחות רדיקלי מהם. חלליו הפנימיים מאופיינים בפלטה מונוכרומטית, שמתחילה בלבן בוהק, עוברת במתכות כסופות ומתהדרת בשחור בולעני. האלמנטים הפנימיים נפגשים בשלל זוויות, רק לא בזווית קונבנציונלית של 90 מעלות: פינות התעגלו לשלל קימורים, ופסי תאורה מלווים את החללים הארוכים להדגשת המראה "הדינמי".

           

           

          כדי להושיב את התוספת על תחנת כיבוי האש מבלי לפגום בחזית המבנה לשימור, התוספת ננעצה ברגל שנטועה בחצר הפנימית של הפרויקט ההיסטורי, כשהיא שולחת רגל נוספת לעבר הנהר – מקור התפתחותה הכלכלית של העיר הגדולה בפלנדריה. שתי הרגליים הן העוגן הקונסטרוקטיבי של אוניית הזכוכית, אך משמשות גם כמערך התנועה של המבנה: הרגל הפנימית מקשרת בין הגוף ההיסטורי לגוף החדש, והרגל החיצונית מקשרת בין משטח הנמל לקומות החדשות.

           

          רגל נשלחת קדימה, אל הנהר, ומחברת בין הנמל לקומות החדשות (צילום: רויטרס)
            רגל נשלחת קדימה, אל הנהר, ומחברת בין הנמל לקומות החדשות(צילום: רויטרס)

             

            החצר ההיסטורית נעטפה בקירוי זכוכית, כדי להפוך למבואה ואזור קבלה משותף. מכאן יוכלו המבקרים להיכנס לחדר הקריאה והספרייה הציבוריים, שתוכננן בתוך אולם הכבאים המשוחזר. בהתאם לדרישות הנמל, המבנה מכיל חדרי ישיבות חדשים, אודיטוריום עם 90 מושבים ומסעדה, ששולבו בקומות העליונות של המבנה ההיסטורי ובקומות התחתונות של התוספת. בשאר הקומות תוכננו חללי עבודה בתכנית פתוחה וחופשית (open space). כחלק מהיעדים האקולוגיים שהוגדרו בתחרות, מערכת של שימור אנרגיה נחפרה בעומק של כ-80 מטר ומשתמשת במי הנהר לקירור ולחימום המבנה, וגלאי תנועה יחסכו חשמל, תאורה ומים כאשר חללים מסוימים אינם בשימוש.

             

            צילום אוויר של הבניין במהלך הבנייה ממחיש את נוכחותו במרחב:

             

             

            חדיד, שהלכה לעולמה במפתיע, השאירה 36 פרויקטים לא גמורים ב-21 מדינות. משרד ZHA בראשותה עבר להובלתו של פטריק שומאכר, שותפה הוותיק, ולצוות הזוטר שעובד תחתיו. חדיד הייתה אדריכלית רדיקלית ואוונגרדית, שעשייתה התאפיינה בחד-פעמיות, ושם גם הורגש כוחה לשנות מקום לבלי הכר. זהו האוקסימורון הבולט של הפרויקט הנוכחי: תפארתו המחודשת של הבניין הישן נשארת בצלו של ענן זכוכית. תוך שהוא דואג להמשך קיומו של מבנה היסטורי משמעותי, כך הוא גם פוגע בו. בונה מורשת - ומוחק אותה בו בזמן.

             

             

             

             

             
            הצג:
            כל התגובות לכתבה "זאהה חדיד לא תשמע את הביקורת על היהלום החדש שלה באנטוורפן"
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד