בשיתוף בנק הפועלים
הנאצים שלחו אותה ואת בני משפחתה למחנה ההשמדה. הבריטים ארבו לספינת המעפילים בה עלתה לארץ, אבל חנה קישלוביץ, אישה מרשימה, צלולה, ומעוררת השראה, שרדה הכול כדי לספר. וגם היום, כשהיא כמעט בת 92, היא ממשיכה לנהל חיים עצמאיים ומלאים, לעבוד וליצור במסגרת עמותת קלי"ק, המפעילה מרכזי חברה ותעסוקה למען אזרחים ותיקים.
יהודיה במנזר
חנה נולדה ב-1925 בעיירה נוצרית אדוקה באזור בודפשט, הונגריה, בת לפרידה פיש ולישראל פרידמן. אביה היה הבעלים של חנות טקסטיל, ולזוג נולדו שבעה ילדים, כשחנה היא הבת השנייה.
בעיירה גרו רק קומץ משפחות יהודיות . הוריה היו יהודים דתיים אך הם נאלצו לשלוח אותה ואת אחותה ללימודים במנזר, שם למדו בנות העיירה. "כשהלכנו להירשם" נזכרת קישלוביץ "אימא אמרה לנזירות - 'בשבת אנחנו לא כותבים, ובחגים הגדולים שלנו – ראש השנה כיפורים ופסח, אנחנו לא מגיעים'. וכך היה".
התלמידות במנזר הציקו לך על רקע היותך יהודיה?
"למזלי לא. בית הספר היה ברמה גבוהה, ומאוד אהבתי ללכת לשם. הילדים קיבלו אותי יפה, והנזירות לא הפלו אותי לרעה. הן שאלו אותי מדי פעם אם אני מוכנה להתנצר ועניתי להן שאני רוצה לחיות כיהודיה עד יומי האחרון". אז היא עדיין לא ידעה את המחיר שתאלץ לשלם על אמונתה.
הכיבוש הנאצי במרץ 1944 הביא עמו את שואת יהודי הונגריה. את קישלוביץ ומשפחתה ריכזו בגטו דברצן, וכפו עליהם ללכת ברחובות עם טלאי צהוב. "ההונגרים קיללו אותנו ברחוב. כשהגעתי לארץ, ויכולתי ללכת כאן ברחובות, מבלי שיצעקו אחרי 'יהודיה מסריחה', זה היה התענוג שלי".
"את אבא לקחו מיד למחנה עבודה, ואותנו שלחו לגטו, שם גרנו בבית חרושת נטוש, על הרצפה, ביחד עם משפחות יהודיות מהסביבה. היה מסוכן לצאת לרחוב, האחים שלי חזרו הביתה מוכים. חיינו בפחד מתמיד, הסתגרנו בבית החרושת, והעסקנו את עצמו בקריאה ובעבודות יד".
כעבור חודש הגיע הטרנספר . "דחקו אותנו לקרונות של בהמות, בלי אוכל ומים". אחרי כמה ימי מסע , עצרה לפתע הרכבת. התברר כי הפרטיזנים הגיחו מהיער ופוצצו את המסילה. "כשפתחו את הקרונות, הזקנים והחולים נפלו מתים והאס אס לקחו אותנו ברגל, לוינה. חנה ואחיה גויסו לעבודות בנייה וביצורים, בעוד הפגזות בעלות הברית על וינה הולכות וגוברות. "את אימא לקחו לעבוד כמנקת רחובות. כשהגיע החורף, היא פינתה בידיים את השלג מהמדרכות והכבישים".
ריצת המוות
על אף שאפשר היה להריח את תבוסתה של גרמניה, הנאצים היו נחושים להמשיך בהשמדת היהודים. "אותנו לקחו לא לצעדת מוות, אלא לריצת מוות. הריצו אותנו כאילו אנחנו בהמות, וירו במקום במי שנשבר ונפל. "אני כבר הייתי כמעט בת עשרים, ורצתי כשלצידי אחותי בת השש".
ריצת המוות הובילה למחנה ההשמדה בעיירה האוסטרית מאוטהאוזן של גדות הדנובה. קישלוביץ פורצת בבכי כשהיא נזכרות במחזה המחריד שנגלה לעיניה "ראינו אנשים שהם עור עצמות. שלדי אדם מוטלים של מיטות קומות, גוססים ממחלות ורעב . אותי שלחו לעבוד במטבח המחנה, קילפתי שם ירקות. כל מה שקיבלנו לאכול היה כוס אחת של מרק ליום".
היא הצליחה לשרוד שם חודשיים, עד שהגיעו הכוחות האמריקאים. "את יום השחרור אי אפשר לתאר" היא נזכרת "מי שהיה מסוגל לזוז, יצא אל האמריקאים מהצריף . ידענו שזה סוף הסבל. היו שם צעקות התרגשות ובכי של שמחה. היו אנשים שהתפללו קדיש על המתים שלא זכו להגיע לרגע הזה".
הנס של משפחת פרידמן
בסופה של המלחמה, התברר כי למשפחת פרידמן קרה נס – תשע נפשות מהמשפחה הגרעינית ניצלו והתאחדו, "כולל אחותי הגדולה, שחזרה כשהיא חולה וקטועת רגל. שכנה אוסטרית נוצרייה מצאה אותה בשלולית דם לאחר שנפגעה מהפגזות המטוסים של בעלות הברית". הסבים הדודים ניספו כולם, יחד עם מאות אלפי יהודי הונגריה.
עם תום המלחמה לא תמו התלאות. המשפחה התגוררה במחנות מעבר, בגרמניה ובאיטליה. קישלוביץ ושניים מאחיה החליטו לעלות ראשונים לארץ על ספינת מעפילים של ארגון ההגנה. במשך ימים הפליגו כמאתיים פליטים "צפופים כמו סרדינים בקופסא " בספינת דייגים. התוכנית של אנשי ההגנה הייתה להגיע ב-1 בינואר, 1948, מיד בתום חגיגות ראש השנה האזרחית, בתקווה שהאנגלים החוגגים והלומי האלכוהול לא יבחינו בספינה.
"כיסו אותנו בברזנט, והתקרבנו לחופי נהריה. אבל האנגלים לא היו מספיק שיכורים, והאזעקה גילתה אותנו. ספינת המעפילים הגיעה כמעט עד לחוף, והתחילה לשקוע ולטבוע. קפצנו לים, ואני נצמדתי חזק לזרוע של איש מההגנה". האנגלים יצאו למצוד אחר המעפילים. "הסתתרתי בבית של משפחה בנהריה, וכשהאנגלים נכנסו, העמדתי פנים שאני גרה שם. עמדתי וכיבסתי. לא עלו עלי". מחייכת חנה בשובבות.
כמה חודשים אחר כך , עלו לארץ גם הוריה ושאר האחים. "אנחנו סיפור נדיר. כל המשפחה שלנו שרדה את השואה ונשארה בחיים. זכינו", אומרת קישלוביץ. להונגריה לא חזרה מאז. "לעולם לא אשכח את הרצח, הרשע, השוד והגזל שחווינו שם. אני אוהבת את ישראל. אין לי ארץ אחרת".
את שמואל בעלה המנוח היא הכירה בטבעון, אוד מוצל מתופת שכל משפחתו הושמדה באושוויץ. הם נישאו והביאו לעולם בת ובן – אביבה ומשה. חנה עבדה כסייעת בגן ילדים, שמואל כפועל בבתי הזיקוק בחיפה. חנה ושמואל חיו יחד באהבה במשך כ- 55 שנה. לפני שמונה שנים נפטר שמואל, בגיל 84, ממחלת כליות. "המוות של שמואל היה נוראי", מתכווצת קישלוביץ. "אחרי כל כך הרבה שנים, שמואל כבר הפך לבשר מבשרי. המצפון לא מניח לי - אולי יכולתי לעשות יותר כדי להציל אותו?".
היום היא חיה לבדה, ליד אביבה בתה בהוד השרון, כשהיא צלולה, מבשלת, מנקה ומנהלת משק בית עצמאי. "אבל את הפינות, נא לא לבדוק", היא מתבדחת.
מה אפשר לאחל לך ליום ההולדת ה-92?
"לטייל בארץ. יש לנו ארץ קטנה אבל יש בה הכול – הרים וים, מדבר ושלג. ואני רוצה שיהיה שקט במדינה שלנו. ושאנחנו לא נפסיק לשיר".
קישלוביץ עסוקה מבוקר ועד ערב: פעילה באופן יומיומי במרכז יום לקשישים "בית יקינטון" וב"קפה אירופה" - מועדון לניצולי שואה, שם היא משתתפת בחוגי העשרה כמו מוסיקה ומחשבים, התעמלות, הרצאות ומלאכת יד, וגם משחקת בתיאטרון. בשלוש השנים האחרונות קישלוביץ מגיעה באופן קבוע כדי ליצור עבודות בעמותת קלי"ק. היא אורזת ערכות ליצירה ומתנות לחגים, ומכינה בובות אקרילן לגני ילדים."זה מקום נהדר. היא פוסקת. "יש כאן אין סוף רעיונות ליצירה והאנשים מאוד מאוד נחמדים, אין מה לדבר".
בנוסף, היא משתתפת במכירת המוצרים בדוכנים של העמותה בקניונים ובירידים, ומקבלת שכר על העבודה שלה ביצירה ובמכירה. "הכסף שמרוויחים במרכז התעסוקה מאפשר לקשישים לשפר את מצבם הכלכלי ולהתפרנס בכבוד במסגרת תומכת שמתחשבת ביכולת שלהם", מסבירה ד"ר לינדה מוסק, מנכ"לית עמותת קלי"ק בהוד השרון. "וחנה היא מוכרת מצטיינת, המוכרת המובילה שלנו". את קישלוביץ תוכלו לפגוש מוכרת את העבודות אותן יצרה במסגרת יריד העמותות שיתקיים בשבוע הבא.
רוצים לקנות מתנה עם משמעות? מאות מוצרים נפלאים, פרי יצירתם של חברי עמותות ברחבי הארץ, מחכים לכם ביריד העמותות בתל אביב, שיתקיים בבנק הפועלים, רחוב יהודה הלוי 63, בתאריך 23.9 בין השעות 09:00-15:00 ובתאריך 24.9 בין השעות 20:30-23:00. כל הכנסות היריד הן קודש לעמותות. לפרויקט מתנה מכל הלב
הכתבה מוגשת בשיתוף בנק הפועלים
_______________________________________________________
זיו ודור בר-דוד נולדו כחלק משלישייה עם שיתוק מוחין. הקליקו על התמונה:
