המסורת היהודית רואה משמעות מיוחדת בקבורה בירושלים: מתים שייקברו בעיר יהיו הראשונים לקום לתחייה בבוא המשיח. המסורת הזו מתורגמת בימינו לסחורה בעלת ערך, שיש לה מחיר בשוק. מחסור גדל והולך בקרקע, יחד עם ביקוש אדיר של יהודים להיקבר בירושלים, הביא לפיתוח יצירתי של סוגי קבורה חדשים.
עכשיו, כמעט בהיחבא, מוקמים בבית העלמין הענקי בהר המנוחות מבנני קבורה חדשניים עם רשת מנהרות, שמתחברים לעיר קברים תת-קרקעית, "נקרופוליס", ראשונה מסוגה בעולם המודרני.
האיש הדומיננטי במהלך הוא חנניה שחור, דור שמיני למשפחת קברנים ומנהל החברה קדישא של קהילת ירושלים - ארגון הקבורה הגדול בבירת ישראל, שמחזיק ביותר ממחצית שטח הקברים בהר. שחור מספר כי בית הקברות גדל והתפשט לממדי ענק ללא תכנון מוקדם או היתרים, ורק ב-2012 אושרה תוכנית מסודרת להרחבתו (בתכנון האדריכל מריאן כהן ומשרד אדריכלי הנוף מילר-בלום).
התוכנית נועדה לבלום את ההתרחבות האקראית, תוך הסדרת הקבורה באזורים מובחנים: "קבורת שדה", כלומר קבורה אופקית בשטח ישר כנהוג בעבר, לעומת קבורה צפופה באמצעות מבנים רב-קומתיים. זאת, תוך קביעת כללי עיצוב ושיקום נופי - למשל, איך ייראו קירות התמך ואילו עצים יישתלו.
מי זכאי לקבורה חינם?
לפי ההסכם של החברה קדישא עם המוסד לביטוח לאומי, תושב ישראל זכאי לחלקת קבר בעיר מגוריו - ללא תשלום. אלא שהמחסור בחלקות קבר מוביל לכך, שהקבורה החינמית באזורי הביקוש נעשית בתוך כוך בקיר. מי שלא מעוניין להיקבר שם ורוצה להיטמן כמו פעם, בנפרד, צריך לשלם לחברה קדישא – וזהו עיקר ההכנסה של הארגון. שחור מסביר, מצדו, כי החברה קדישא של קהילת ירושלים מוציאה כ-50 מיליון שקל בשנה על הקמת תשתית בית הקברות ועל התחזוקה שלו.
בסוף שנות ה-90 התברר סופית שאזלו קרקעות הקבורה באזור ירושלים, ושמוכרחים למצוא שיטות חסכוניות בקרקע לאכלוס המתים שבדרך. לא מדובר בהמצאה חדשה, אלא בחידוש מסורת קדומה: קבורת סנהדרין (כוכים חצובים), קבורת מכפלה (שני נפטרים, גב אל גב), קבורה רמה (במבנה רב־קומות, ברצפת הבטון) וקבורת-על (שנעשית בדיעבד, כשבן משפחה מבקש להיקבר מעל קרובו שכבר קבור).
האדריכל הוותיק יחיאל קומט, שתכנן בתי מלון מפוארים כמו "הרודס" ו"הילטון מלכת שבא" באילת, נשאב בצורה אקראית לדבריו לתכנון בתי כנסת ומבני קבורה, ומאמין שיש דמיון מסוים בין כל הפרויקטים האלה. מדובר ב"יצירת אווירה שיש בה שאר רוח", כלשונו. בשיחה עם Xnet אומר קומט, כי המעבר של החברות קדישא לקבורה רוויה העמיד אותן באתגרים אדריכליים, כלכליים ופיזיים. "לבית העלמין מגיעים עם מצב רוח", מזכיר האדריכל. "תפקיד המבנים הוא לרומם את הרוח על ידי יצירת חללים ידידותיים לתהליך של קבורה וזיכרון".
המתחם שהוא תכנן בהר המנוחות, בעבור החברה קדישא של קהילת ירושלים, כולל שלושה מבנים פשוטים, שמוקמו על צלע ההר הפונה לשכונת הר נוף וליער ירושלים. בשונה ממבני קבורה רוויה ישנים בהר המנוחות ובבתי קברות אחרים, ניסה קומט להתחשב בטופוגרפיה ויצר מרפסות, או טראסות, שבהן אפשר גם לקבור באופן יחידני וגם בכוכים בקיר. עצי ברוש מצוי ושיחי רוזמרין יישתלו בשולי אזורי הקבורה וירככו במקצת את המונוליטיות המאיימת של המבנה.
מנהרות המתים
אך הפרויקט היותר מסקרן בהר המנוחות הוא יוזמה משותפת של החברה קדישא של קהילת ירושלים עם "מנהרות רולצור", חברה שהתמחתה בבנייה תת-קרקעית למערכת הביטחון. מדובר במיזם כלכלי לכל דבר, שמתנהל בשנתיים האחרונות בהיחבא בתקציב של כ-200 מיליון שקל, שבסיומו תושלם עיר מנהרות מתחת להר המנוחות.
המנהרות יוכלו להכיל 23,025 קברים, מהם יותר מ-10,000 בקבורה יחידנית. מדובר בצפיפות של 3,800 קברים לדונם – יותר מכפליים מההמלצה הנוכחית של מינהל התכנון, שמוסכמת נכון להיום על החברות קדישא. זה יוכל להספיק לכ-12 שנים, לנוכח מספר המתים הממוצע באזור ירושלים מדי שנה. את התכנון המפורט מוביל אדריכל צפריר גנני מ"פלג אדריכלים", בסיוע יועצי קרקע, גיאולוגיה, תאורה, אינסטלציה ואחרים.
בראש פתח המנהרה, שישמש ככניסה הראשית למנהרות, כבר ניצב שלט גדול המכריז: "מנהרות לקבורה יהודית - מחזירים עטרה ליושנה". חנניה שחור מזכיר, כי מדובר בחזרה למסורת של מערות הקבורה בהר הזיתים המתוארכות לימי בית ראשון. ההלכה היהודית קובעת שיש להרחיק את בית הקברות מתחום היישוב מרחק של חמישים אמה, בעיקר מפאת ריח רע וחשש ממחלות. לדברי שחור, השימוש העכשווי במנהרות בבטן ההר יהיה פתרון אופטימלי מבחינה הלכתית, משום שהוא מצמצם את פוטנציאל החיכוך בין החיים למרחב הטומאה של המתים.
יורדים בפיר 15 קומות למטה
במרכז קומפלקס המנהרות יוקם פיר בעומק 50 מטר, כמו בניין מגורים בן 15 קומות, שדרכו תתבצע הירידה ממפלס בית הקברות אל המנהרות בבטן האדמה. שלוש מעליות יעלו וירדו בפיר, שאורכו ורוחבו כ-25 מטר, ויוכלו להכיל יחד כ-90 איש (30 בכל מעלית). סביב הפיר, כמו כוורת דבורים, הקירות ישמשו לקבורה של אלפי המתים החדשים שיצטרפו למעגל. כניסה נוספת לרשת מנהרות הקבורה תיעשה דרך פתחים בתחתית ההר, שגובהם כ-15 מטרים – כמו בניין מגורים בן ארבע קומות. התנועה במנהרות תהיה רגלית, ורכבי גולף קטנים יובילו את המתקשים בהליכה.
מאחר שהפרויקט חייב להיות כלכלי, כלומר צפוף, מדובר בכוכים שנקדחים בסלע בכמה קומות, לגובה קירות הדופן. במנהרות הקצרות יותר תהיה גם קבורת שדה, היוקרתית יותר, שתעלה כמובן כסף. איך יראו פה משהו? אור שמש אמור לחדור דרך הפתחים בדופן ההר, אך תותקן גם מערכת תאורה ומיזוג בשליטה מרחוק, עם אפשרות להפעלה חסכונית באזורים ספציפיים (היכן שמתקיימת הלוויה, אזכרה או ביקור).
ביטוי לתפישת המוות ביהדות
המצרים הקדמונים הקדישו הרבה מחשבה ופרקטיקה בהכנות לחיים שלאחר המוות. הם האמינו שיש לשמר את הגופה בחניטה, הם הוציאו את האברים הפנימיים והטמינו אותם בכדים, ולצד הנפטר הניחו חפצים שישמשו אותו בהמשך.
לפי הבודהיזם, החיים והמוות הם חלק מרצף של מציאויות כחלקים מאותו שלם, ולא ניתן להפריד ביניהם. לא תיתכן לידה ללא מוות, כי שניהם - החיים והמוות - מהווים חלק ממעגל הסבל, "סמסארה" בבודהיזם. מרבית היפנים כיום הם חילונים, אך טקס הקבורה הנפוץ במדינה הוא בודהיסטי ושיטת הטיפול המקובלת בגופה (למעלה מ-90%) היא שריפה. את האפר שומרים בבית או קוברים באדמה.
בדת היהודית, הקדושה היא בראש ובראשונה קדושת החיים. המתים אינם משמשים נושא לפולחן ועל כן הם מורחקים ומנודים מן המציאות. קבורת המת נחשבת מצווה, בעוד ששריפת גופה נחשבת כביזיון של המת. עיר המתים התת-קרקעית בהר המנוחות תהיה מנותקת מהיום-יום ונסתרת מן העין, ובכך היא מבטאת באופן האולטימטיבי את תפישת המוות ביהדות.
מפתיע שזה מגיע דווקא מהחברה קדישא, אך בהקמתה של עיר המתים התת-קרקעית יש אקט חלוצי: הכרה מעשית בכך שהארץ מצטופפת והולכת, ושקבורה "קונבנציונלית" וזוללת שטח אינה יכולה להימשך.
מה הופך את בית הקברות הישן בקיבוץ גבעת ברנר לייחודי? לחצו על התמונה לכתבה:
