הסבא היה נשוי לשתי נשים
במקביל - הנכד כתב על זה מחזות

יואב מיכאלי לקח כמה צעדים קדימה את המשפט השייקספירי "כל העולם במה": הוא כתב שלושה מחזות העוסקים בסיפור המשפחתי הפרטי שלו, וזה עשה לו טוב, וכאילו כדי לטשטש עוד יותר את הגבול בין החיים לבמה, נישא לשחקנית שגם עובדת איתו לפעמים, וגם הסיטואציה המורכבת הזו עברה בהצלחה את המבחנים הרבים שהמציאות העמידה בפניה.

"מהפעם הראשונה שכתבתי טקסט שהתבסס על הסיפור האישי שלי, הרגשתי את הכוח המטורף שיש לאמנות בריפוי ובהתמודדות עם החיים", הוא אומר. "עד אז הייתי סוג של במאי להשכיר, ופתאום הרגשתי שמצאתי את הכיוון שאני רוצה ללכת בו".

כיוון נוסף שמיכאלי הולך בו הוא דרום. לפני כעשר שנים החל ללמד בבית הספר למשחק גודמן שבבאר שבע, וב-2012 הקים יחד עם עידן אבישר תיאטרון פרינג' בבירת הנגב, שמעלה הפקות מקוריות לצד הצגות ומופעים מכל רחבי הארץ וכן מקיים אחת לשנה פסטיבל פרינג'. הפסטיבל האחרון, שנערך ביולי (ראו סרטון למעלה), נמשך שלושה ימים ואירח 69 הפקות מהארץ ומחו"ל שבהן השתתפו 240 אמנים, בהם שחקנים, פנטומימאים ואנשי קרקס מרומניה, מפולין ומגרמניה. "בכל שנה נביא עוד ועוד מופעים בינלאומיים", מבטיח מיכאלי. "המטרה שלי היא לשים את באר שבע על מפת הפרינג' העולמי".

פגשתי את אבא, מבחינתי הוא מת

המחזה הראשון שכתב על משפחתו, "הביגמיסט" (2007), עסק בסיפור של סבו, שהיה נשוי לשתי נשים במקביל, בארץ ובצרפת. תחילה נישא בארץ ישראל, בתחילת שנות ה-30, ואחרי שהביא לעולם שני ילדים, נסע ב-1938 ללמוד טקסטיל בפריז. שנה לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה, והוא נאלץ להישאר באירופה והצטרף למחתרת היהודית. "הוא קיבל משימה: לשמור על בתו של רב ראשי ממשפחת הרצוג", מספר נכדו. "בסוף המלחמה היא נכנסה להיריון, והם החליטו להתחתן. נולדו לו ממנה שתי בנות. היא ידעה שיש לו אישה בארץ, אבל סבתא שלי לא ידעה על האישה בצרפת".

ההצגה גוללה שני מפגשים - בין הסב לבין בת הרב בדירת מסתור בפריז, ובין הסב לאביו של מיכאלי בשנות ה-50. "אבא שלי, אורי, הגיע לחנות של אבא שלו בפריז, והוא קיבל אותו מאוד לא יפה. אחרי המפגש שלח אבי גלויה לאמו שבה כתב: 'פגשתי את אבא, מבחינתי הוא מת'".

לאורך השנים מיעט האב לדבר על המפגש עם אביו, אבל חידוש הקשר עם אחיותיו למחצה הפיח חיים בסיפור הישן. "חמש שנים לפני שנפטר, הוא מצא את האחיות שלו בצרפת; נוצר קשר ביניהם, ופתאום התחלנו לגלות את הצד השני של הסיפור. סבא שלי תמיד נחשב אצלנו לדמות עמומה ורעה, חרא כזה שעזב את המשפחה. פתאום, כששמענו עוד צדדים, נעשה לנו קשה לשפוט אותו. התברר שהוא היה איש שבור, והיה לו עצוב מאוד מהאופן שבו הדברים התגלגלו. פתאום אתה מבין כמה נוראית הייתה מלחמת העולם, לא רק במובן של הישרדות ומחנות השמדה, אלא מהבחינה הזו שהיא עשתה לאנשים דברים איומים ברמה האישית ואפילו הרסה משפחות".

אביו נפטר כמה חודשים אחרי שההצגה עלתה, אבל הספיק לראות אותה. "היה לו מאוד קשה", אומר מיכאלי. "ראיתי שהוא זז בכיסא. הרי המחזה מתאר את הפעם האחרונה שהוא נפגש עם אבא שלו, שאחריה הוא לא רצה לראות אותו יותר".

ההצגה השנייה, "פרינסס מרי 7", שהוצגה ב-2009 בפסטיבל פותחים במה של בית ליסין, עסקה בחזרתו של הסב לביתו בירושלים אחרי המלחמה. "שבע שנים סבתא שלי לא שמעה ממנו, ואז הוא חזר הביתה. אחרי כמה זמן הוא אמר לה שהוא טס לפריז בענייני עסקים, ואחרי שנסע, הגיעו בדואר מכתבים מאשתו השנייה. סבתי חשבה שאולי מדובר בענייני עבודה, אז היא הלכה לדוברת צרפתית שתרגמה לה את המכתבים, וככה היא הבינה את כל הסיפור. בעקבות זאת היא עלתה על האנייה הראשונה שיצאה לאירופה והתגרשה ממנו. מאז היא לא דיברה עליו יותר לעולם. פשוט מחקה אותו". 

ההצגה השלישית בטרילוגיה, "גורל הגר"א", עלתה באפריל האחרון בתיאטרון הפרינג' בבאר שבע. "היא מספרת על דוד שלי, אמנון, ששירת במחלקת הל"ה של הפלמ"ח ונהרג במלחמת העצמאות כשהיה בן 16. מבין ל"ה הגופות, 12 זוהו באמצעות טקס מיסטי שנקרא 'גורל הגר"א' ושנערך על ידי הרב אריה לוין: הוא פתח את התנ"ך באופן אקראי, ובכל פעם נעצר על פסוק שהכיל שם של אחד ההרוגים. ההצגה הוקדשה לאבא שלי, אחיו של אמנון, שהנצחת הל"ה הייתה חלק מרכזי בחייו".

החופש שבפריפריה

אשתו, השחקנית צהלה מיכאלי, מופיעה בעיקר בקבוצת התיאטרון הירושלמי, אבל לא רק שם. "היא משחקת הרבה גם אצלי", אומר מיכאלי. "השתתפה בהצגה 'הבן של היהודי האחרון', ועכשיו גם ב'ד"ר ברוך'. לא כולם יכולים לשלב בין העבודה לחיים האישיים, אבל אני פשוט אוהב אותה מאוד גם כשחקנית. היא שחקנית מעולה בלי קשר לזה שהיא אשתי".

לשניים תאומים, בן ויעל (12 וחצי), ובשש השנים האחרונות המשפחה מתגוררת בעומר. "בתחילת התקופה שלי כאן בכלל לא חשבנו לעבור דירה: נשארנו בתל אביב, וביליתי שעות על קו תל אביב-באר שבע, הרבה לפני שנפתח כביש 6. אחרי שהוקם תיאטרון הפרינג', עברנו לדרום".

התיאטרון ממוקם בעיר העתיקה, במבנה שהיה מיועד להריסה. על הרצפה מוצבים 70 כיסאות, והיא מתמזגת לבמה שגודלה שבעה מ"ר בלבד. "בגלל שהמקום כל כך קטן, יכולנו להמשיך לקיים הצגות גם במהלך צוק איתן: עמדנו ברף ההתכנסות המותרת בשעת חירום, כי יש פה פחות מ-100 מקומות. אמנם, באו מעט אנשים, אבל זו בהחלט הייתה חוויה. בכל פעם שהייתה אזעקה, רצנו למקלט השכונתי; השחקנים והצופים חיכו יחד כמה דקות, ואז חזרו פנימה, וההצגה המשיכה מהמקום שבו נעצרה".

אחת ההצגות שמועלות שם עכשיו היא "B-פולארי", שעליה זכה מיכאלי בפרס הבימוי בטקס קיפוד הזהב האחרון. ההצגה, שנוצרה בהשראת "רשימותיו של מטורף" מאת גוגול, ממחישה את החופש היצירתי המתאפשר בפריפריה של עולם התיאטרון. "בפרינג' מקבלים החלטות רדיקליות, ואז צריך להתחיל לחיות איתן", הוא מסביר. "בהצגה הזו, למשל, לא מדברים: זו הצגה שלמה בלי מילים. בנוסף, יש שימוש בבד רשת שיוצר מחיצה בין הבמה לקהל, ועליו מוקרן וידאו ארט. בהתחלה חששתי מזה, כי מהות התאטרון היא לגעת בצופים, אבל במהלך העבודה הבנתי שזה כלי אדיר".

______________________________________________________

המשורר מעין אבן, בן 22, מנסה להבין: "למה אני לא מתאבד". הקליקו על התמונה:

"הייתי רואה חלון ומת ליפול ממנו. כאילו שאיזה כוח יבוא וידחוף אותי". הקליקו על התמונה (צילום: ענבל מרמרי)