"כשהייתי בן שתיים עשרה
הלכתי לפסיכולוג הראשון שלי
לגלות למה אני לא מתאבד
הוא לא ענה
אחריו היו עוד שלושה
כולם ישבו חיוורי פנים ולא מצאו
אבל היום התקשרה אליי מישהי
מקורס הכנה לפסיכומטרי
שאלה מה החלום שלי לעתיד
עניתי לגלות למה אני לא מתאבד
שאלה למה שתתאבד
עניתי כדי לפתור את הבעיה
שאלה מה הבעיה
לא מצאתי תשובה"
הטקסט הזה פותח את ספר השירים הראשון של מעין אבן, "למה אני לא מתאבד", שראה אור לפני שבועות אחדים. למעשה, זה לא בדיוק ספר; אבן גם לא מעוניין להגדיר את יצירותיו כשירים; והוא לא באמת רוצה להתאבד - וחוסר הבהירות הזה הוא רק סיבה אחת לעניין הרב שהוא הצליח לעורר בקרב חובבי השירה בארץ.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
הוא צעיר מאוד - רק בן 22 - וגר עדיין עם ההורים, אבל החוויות שעבר בחייו הקצרים מספקות לו די והותר חומרים ליצירה. חלקן קשורות למוות ולמחשבות אובדניות. "עד גיל 11 כל מה שעניין אותי היה תכנות, מסד נתונים וכל זה", הוא אומר, "ואז פתאום נפתח אצלי איזה צוהר והתחלתי לכתוב וללמוד תיאטרון. במקביל, התחלתי לחשוב על התאבדות. הייתי רואה חלון ומת ליפול ממנו. כאילו שאיזה כוח יבוא וידחוף אותי. או לקפוץ לכביש, או להיתקע בקיר. אבל זה היה נורא פאסיבי: לא באמת חשבתי פיזית להתאבד".
היית ילד בודד?
"היו לי, ועדיין יש לי, המון חרדות חברתיות. עם השנים גם הבנתי שאני לא קל לעיכול. מצד שני, תמיד יש סביבי אנשים, ותמיד אני במערכת זוגית ולא אוהב להיות לבד בבית. אני אמנם מלנכולי, אבל מתפקד. אני אומר: 'בא לי למות, החיים זבל', אבל זה ככה כבר עשר שנים".
אמו הפסיכולוגית ואביו הפסיכיאטר לא היו מודאגים, על אף שהוא חלק עימם את תחושותיו. "גם היום אני מאוד פתוח עם ההורים שלי. הם מעולם לא נלחצו ממני, אבל בגיל 12 הם לקחו אותי לפסיכולוג בפעם הראשונה, ועד היום עברתי חמישה מטפלים, בגישות שונות. כרגע אני בפסיכואנליזה".
"גם לי יש אל, והוא אני". צפו באבן קורא את שירו "אינרציה":
נפש זקנה בגוף של ילד בן 11
הוא גדל וגר בצפון הישן של תל אביב, שני מבין שלושה אחים, ולמד בתיכון לאמנויות על שם תלמה ילין בגבעתיים. את השירות הצבאי העביר במוקד פניות הציבור של צה"ל. כבר כשהחל לכתוב, בכיתה ה', היה ברור שאין קשר בין הנושאים שמעסיקים אותו לבין חייו הנוחים של ילד שמנת צפון-תל-אביבי.
"הסיפור הראשון שכתבתי היה על איש שבורח משד; השני היה על דרכים להתאבד; והשלישי עסק במישהו שקוראים לו 'שקוף' ושמחפש תרופה שתהפוך אותו לנראה. כתבתי את זה כי הייתי מאוהב אז אנושות במישהי שלא ראתה אותי בכלל. הסיפורים האלה מציגים את המוטיבים שאני מתעסק בהם: מרדף, רוע, חרדה, ההתבוננות החיצונית שלי בי וכמובן השאלה למה לחיות, למה לא להתאבד, ותחושה האפסות מול האישה הלא מושגת. באותו גיל גם כתבתי את השיר הראשון שלי, 'אני אשמור לך ריקוד בעולם הבא', העוסק בזִקנה".
איך הוריך הגיבו ליצירות האלה?
"על השיר אמי אמרה שקיים בתוכי צינור, שמתוכו מדברת נפש אחרת - זְקֵנה. סגנון הכתיבה אמנם התאים לגיל 11, אבל הרעיון היה מאד זקן, והיא לא הבינה מאיפה זה הגיע".
כשהיה בכיתה ז' התאהב אבן ביונה וולך ("גיל ההתבגרות מאוד טוטאלי, מתאים לסגנון של וולך") ובנתן זך. אחר כך, בכיתה י', נכנסו לרשימת הפייבוריטים שלו גם נתן אלתרמן, אברהם חלפי, וויליאם שייקספיר ומי שנשארה המשוררת האהובה עליו עד היום – רחל. באותה תקופה גם החל לפרסם את שיריו. "פרסמתי אותם במוספים ספרותיים ובמגזינים של שירה, אבל הבנתי שאני לא יכול להגיע ככה לקהל הרחב. אני מאד אוהב ומעריך שירה, אבל מבחינתם של אנשים רבים היא נמצאת במקום גבוה. אני החלטתי לפתח שפה מיוחדת ונגישה יותר, של קטעים, או כמו שאני קורא להם, 'הבהובים' – מונח שהגיע מהספר 'שתהיי לי הסכין' של דויד גרוסמן, שנכנס לי לעור. בספר יאיר מספר למרים על ההבהובים שלו - מחשבות קטנות החולפות בראשו".
את ההבהובים שלו מארבע השנים האחרונות קיבץ בספר דיגיטלי שהועלה לרשת, כשכל הבהוב מלווה באיור. בסך הכל נכללים בספר איורים של 50 אמנים שונים, ולפני מספר שבועות הם הוצגו בתערוכה שנערכה במתחם רביעיית פלורנטין בתל אביב, ושבמסגרתה גם נערך ערב של קריאת קטעים מהספר.
למה ספר דיגיטלי?
"יש המון סיבות, חלקן פוטוגניות וחלקן נובעות מחרדה. החלטתי שאני מספיק בשל להוציא ספר, אבל הבנתי שתהליך של חיזור אחרי הוצאה לאור הוא לא משהו שאני רוצה לקחת בו חלק. פחדתי שייגעו בסגנון שלי, ולא פחות מכך, פחדתי מדחייה. ואז אחי תום, שהוא מעצב גרפי, הציע לי ליצור ספר דיגיטלי, וזה נראה לי הכי הגיוני: הרי כמעט כל הטקסטים פורסמו בעבר בפייסבוק, ורובם נכתבו באמצעות אייפון ולא עם דף ועט, כך שזה באמת התאים לפלטפורמה ולתקופה. אני את התוכן שלי צורך דרך האייפון: כשאני בתחנת אוטובוס או בשירותים, אני לא שולף ספר – אני שולף אייפון. בנוסף, ספר דיגיטלי הוא חינמי, מה שהופך אותו לנגיש עבור כולם".
הפלטפורמה הדיגיטלית גם אפשרה לאבן להכניס לספרו אלמנט שלא קיים בספרים רגילים: תגיות – או "תגתוגים", בשפתו של אבן - כמו בכתבות באינטרנט. בהקלקה על המילים "געגוע", "סקס" או "ילדות" ניתן למצוא את כל הקטעים הרלוונטיים. "אחד הדברים שחסרים לי בספרי שירה הוא תוויות שעוזרות להבין על מה השיר", מסביר אבן. "יש משהו אירוני בכך שלוקחים טקסט ומדביקים עליו תגיות, אבל על הכל מסתכלים ככה היום, אז זה אירוני ופרקטי כאחד".
"חיפוש עצמי זה כאן". הקשיבו לאבן קורא את שירו "אם תלך למסע די אס אם":
כל מה שאני יודע זה להתגעגע
לאבן יש מעריצות רבות בנות 16 עד 18, והוא חושב שהסיבה ברורה לו: "מה שאני מפרסם לא מגיע מתוך צורך חושפני, כמו יומן. אני מנסה לדבר על דברים שהם מעבר לעצמי, שאנשים יכולים להתחבר אליהם, ומתברר שבנות בגיל ההתבגרות מאוד מתחברות לזה". אחת הבנות הללו מזהה אותו בבית הקפה התל-אביבי שבו אנחנו יושבים, ניגשת אליו ומבקשת לרכוש ספר. מתברר שעם כל היתרונות של העולם הדיגיטלי, אבן הדפיס גם כמה עשרות עותקים שאפשר להחזיק ביד עבור אותם אנשים שלא מוותרים על הנייר. אחרי שהנערה קונה את הספר, הוא מבקש ממנה לקרוא אותו מההתחלה ועד הסוף.
"מפתה ליהנות ממנו בנגיסה פה ושם, כי זו אסופה", הוא אומר, "אבל אני ממש אשמח שיקראו את כולו ברצף. בעיניי, השלם גדול מסך חלקיו, ואני חושב שאם קוראים ברצף, מגלים שהסיפור הוא לא על אישה, עיר, משאלת מוות או אובדנות, כמו שהוא על געגוע, שהוא הכאב של האובדן, ואני חושב שהקשר בין אובדן לאובדנות הוא מתבקש".
איך געגוע יכול להיות כל כך דומיננטי בגיל 22?
"אני חושב שגעגוע הוא לא תלוי גיל. אני מתחיל את האסופה בעניין של געגוע לילדות, כשאתה לא מבין עד כמה משאלות ליבך עומדות להתנפץ. אמא סיפרה לי שכשהייתי קטן והיינו בסיני, ראיתי גמל ורצתי אליו מיד, בלי לחשוב פעמיים, ואני חושב כמה חרדות היו מלוות אותי היום אם הייתי עושה כזה דבר. יש גם געגוע לאהובה, ובשלב מסוים אני כותב שהבנתי שאני לא מתאבד כי אני זקוק להווה כדי שאוכל להתגעגע אליו. כל מה שאני יודע זה להתגעגע. ויש כמובן את אובדן הפנטזיות – לחיות לנצח עם מי שאהבתי, להיות הכי טוב בעולם. זו אולי הברכה או הקללה שלי, שאני חווה את האובדן ביתר שאת. אני מרגיש ללא הרף שאני מאבד הכל. גם בזוגיות אני כל הזמן חרד ובטוח שעוד רגע היא תעזוב אותי".
הרצון למות עדיין קיים?
"עם הזמן למדתי שהרצון למות הוא הרצון לחיות. כל פעם שאני מבקש את נפשי למות, אני רוצה לחיות, וכתיבה היא אקט של רצון לחיות. מאז שגיליתי את זה, אני כותב מדי יום. יש כאן מהלך לוגי פשוט: אני לא מתאבד כי אני מפחד, והתשוקה היא תמיד גדולה מהפחד. התשוקה למוות לא מתממשת מפני שהתשוקה שלי לחיים גדולה יותר, כי הפנטזיה שלי לחיים אחרים, חיים יותר טובים מאלה, היא יותר גדולה מהמציאות הדלוחה".
_______________________________________________________
רוצים להכיר עוד משוררת צעירה ומסקרנת? הקליקו על התמונה:
