תצוגת הבוגרים של ויצו חיפה, שהתקיימה ביום שלישי בערב בהאנגר 11 בנמל תל אביב, שימשה גם השנה כיריית הפתיחה לשלוש התצוגות המרכזיות של המחלקות לאופנה בישראל. 21 בוגרים הביאו אל המסלול סיכום של ארבע שנים במחלקה, עם נושאים מגוונים שכללו דת ומיניות, המחול ה-soofi (המזוהה עם האסלאם) או נישואי ילדות בחברות מסורתיות, לצד חוויות אישיות, כמו התבגרות בצל פירוקה של ברית המועצות לשעבר או סיפורה האישי המסקרן של הסטודנטית פולין נהרא, בת למשפחת צד"לניקים שעקרה לישראל מדרום לבנון עם נסיגת צה"ל במאי 2000.
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
התצוגה נערכה בצל הפרידה מראש המחלקה רן שבני, שעוזב את התפקיד לאחר שמונה שנים (שתי קדנציות) אך ימשיך לפעול כמרצה במחלקה. בשיחה הבוקר הוא מספר כי לדעתו ההישג הגדול ביותר שלו כראש מחלקה הוא יצירת חיבור אישי בין הסטודנטים ובניית מערכת יחסים בלתי פורמלית – עניין שעליו יעידו המבקרים במחלקה בשנים האחרונות ואשר בלט גם בהתנהלות שלו עם הסטודנטים במהלך התצוגה. ברמה המקצועית, שבני פתח את המחלקה לשיתופי פעולה עם מחלקות נוספות בויצו, כמו פרויקט בנושא צל עם המחלקה לארכיטקטורה, ושליחת סטודנטים לתחרויות אופנה בחו"ל, דבר שלא היה חלק מהשגרה עד לכניסתו.
האם לדעתו הצליח לעמוד בתחרות מול המחלקות המבוססות של שנקר ובצלאל במהלך כהונתו? "אני מרגיש שהיום ויצו חיפה היא אופציה טובה עבור מי שרוצה ללמוד אופנה, ויש עלייה בכמות ובאיכות הנרשמים מדי שנה", אומר שבני. "אני חושב שהצלחתי להוביל אותה קדימה באמצעות החזון שלי, שכלל תוכנית לימודים רלוונטית ומחוברת למציאות, דגש על פיתוחי טקסטיל, ושילוב בוגרים שלנו בתעשיית האופנה הישראלית, בין אם כמעצבים ברשתות אופנה או כמעצבים עצמאיים".
עם זאת, מבין 21 הפרויקטים שעלו על המסלול, רק בודדים הציגו שפה מגובשת, חזון עיצובי או גזרות מעניינות, ואת רוח החדשנות והחתרנות שמצופה ממעצבים צעירים. במקרים רבים, פיתוחי הטקסטיל הייחודיים – שנכחו, למשל, בעבודות של ספיר סבג, כרמל ברק, ענת גולדשטיין וברטה נרינסקי – באו על חשבון פיתוח הגזרות או גיבוש מערכות לבוש מדויקות. במקרה אחר, של שני סטודנטים שהפליגו בזיכרונות אל פירוקה של ברית המועצות לשעבר, אחד הנושאים החמים והמדוברים היום באופנה הבינלאומית עם מעצבים כמו גושה רובצ'ינסקי ודמנה ווסאלייה – היה מאכזב לגלות כי האנרגיה שמובילה את הטרנד העולמי לא נמצאת על המסלול של ויצו חיפה.
שתי העבודות המגובשות ביותר היו שייכות לאלי עג'מי ולחן בלום, שהציגו, לטעמנו, שליטה מלאה בחיבור בין חומר, גזרה ותרגום נושא ההשראה שלהם למערכות לבוש אופנתיות.
אלי עג'מי
מה: הפרויקט "רק אלוהים ישפוט אותי", שהורכב משש מערכות לבוש אשר עוצבו בהשראת הרצח של הנערה שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים בשנה שעברה. "החיבור העמוק שלי לדת הוביל אותי להבנה שישנם נורמות וקודים התנהגותיים בעולם החרדי שלא ניתנים לשינוי, וכיוצר אני מביע מחאה נגדם", מסביר עג'מי. על המסלול הופיעו חיבורים ויזואליים ורעיוניים מסקרנים בין הטלית היהודית וסמלים המזוהים עם הקהילה החרדית, כמו מגבעת פדורה שחורה, לצד מעילים שחורים בגזרת אוברסייז שהזכירו מעט גם קימונו יפני, ובדים צבעוניים שיצר עג'מי בעצמו, אשר לדבריו, מציגים "צבעוניות עזה ש'מפריעה' למקצב של השחור-לבן". כלומר, אותו "אני" המבקש למרוד.
אהבנו: את היכולת לאגד יחד אמירה אישית ועיצובית לצד אג'נדה חברתית ודתית, במעטפת שלא משתלטת על הצופה במסרים דידקטיים. הגזרות המעניינות, שילובי הצבעים, החומרים, משחקי השקיפויות והמתח בין קודש לחול שאפף את הקולקציה, יצרו דריכות לאורך הצפייה בששת הדגמים. ולא פחות חשוב, זה נראה נפלא על המסלול.
חן בלום
מה: לפעמים הבגדים הכי יפים מגיעים מההשראות הכי עצובות וקשות לעיכול. "בוסר", הפרויקט של חן בלום, עוצב בהשראת נישואי ילדות, הקטיעה המוקדמת של הילדות והכפייה להתבגר. "הקולקציה מפגישה בין עולם הילדות המתאפיין ברוך, עיטוף ומוגנות, לבין ברוטאליות ואובדן השלמות והתום", אומרת בלום. שש מערכות הלבוש שיצרה הציגו שפה מינימליסטית אך עשירה בפרטים וניואנסים, הודות לטכניקות של שילובי בדים, משחקי שקיפויות וחומרים מגוונים כמו בדי אורגנזה ועור, שהגיעו לשיאם בשמלה יפהפייה עם ציור של פנים שלמות של ילדה-אישה.
אהבנו: בלום יצרה פרויקט אינטימי עם כמה רגעים יפים מאוד וחשיבה על המאקרו והמיקרו, כלומר – על התמונה הכוללת ועל הפרטים הקטנים שבכל דגם. הפרויקט אומנם לא חף מבעיות, למשל שמלה עם מפתח מוזר באזור הבטן, אך הוא הצליח לשמור על רמה גבוהה וסגנון אחיד.
