"יש לך מזל בחיים", אמר הרב, ואחרי מספר שעות היא ניצלה מפיגוע טרור

"נולדתי רגע לאחר קום המדינה, בבוקר ה־2 ביוני 1948, בת בכורה להוריי, פורתונה ומוני. ביום לידתי אבא הסיע את אמא לבית החולים הדסה בתל אביב, ולאחר הלידה עוד הספיק לראות את שתינו. לאחר מכן הוא נסע לבית בחולון להביא לאמא בגדים. כשהיה בדרכו חזרה, החלה הפגזה מאסיבית על תל אביב. עשרות פצועים והרוגים הובלו לבית החולים הדסה, ואבא נשלח למקלט של בית החולים ויצא משם רק בשעות אחר הצהריים. רק אז התברר לו שאמא סבלה מדימום לאחר הלידה, ולא היה מי שיעזור לה. כשאבא הגיע לחדרה, אמרו לו: 'אנחנו משתתפים בצערך'.

 "לא זכיתי להכיר את אמא שלי. נשארו לי ממנה כמזכרת רק המכתבים שכתבה במהלך ההיריון, שבהם תיארה כמה מאושרת היא, עד כמה היא מחכה לי. לפני שהרתה אותי הייתה לה הפלה, וזו הייתה משאת נפשה שתיוולד לה תינוקת. לאחר שהיא נפטרה קראו לי על שמה - מזל. סבתא שלי, אמא של אבא, הייתה מי שגידלה אותי.

"כשהייתי בת 27 התחתנתי עם אהובי, חיים. לפני החתונה עליתי לראשונה בחיי לקבר של אמא, השארתי לה הזמנה וסיפרתי לה שאני מתחתנת. החתונה התקיימה ב־5 במארס 1975 בבית כנסת בתל אביב. במהלך החופה אמר לנו הרב, שלא הכיר אותנו בכלל: 'לָך יש חיים במזל, ולְךָ, חיים, מעתה יש מזל בחיים'. לאחר החופה נסענו לבית סבתי בחולון, ספרנו את הצ'קים, ולאחר מכן הזמנו מונית ונסענו לחגוג את ליל הכלולות שלנו במלון שרתון בתל אביב.

חיים ומזל חצב בחתונתם. מימין: הרב. "כנראה שהוא צדק"

"נסענו במונית לאורך הטיילת של תל אביב, ואני נמנמתי. פתאום התעוררתי מרעש של יריות והבנתי שיורים עלינו. שאלתי את חיים בבהלה: 'מה זה?' והוא השיב שזה בטח משהו פלילי, חיסולים של העולם התחתון. הגענו למלון, ובחדר חיכו לנו יין ומגש גבינות. פתחנו את הרדיו כדי לשמוע מוזיקה רומנטית, ולפתע הודיע הקריין שיש מהומות וחילופי אש במלון סבוי, ממש כמה מטרים מאיתנו. חיים, שעבד אז כעיתונאי ב'העולם הזה', רצה לרוץ מיד לסקר את האירוע. אמרתי לו: 'היום אתה לא עיתונאי. תשאיר את העבודה למישהו אחר. היום אתה בתפקיד החתן, ואני לא מוותרת עליך'. התעקשתי שנכבה את הרדיו.

"רק בבוקר הבנו שנקלענו למתקפה של מחבלים, שבה נהרגו שמונה אזרחים‏ ושלושה חיילים, ושמי שפתחו באש לעבר המונית שבה נסענו היו המחבלים. בהמשך נודעה המתקפה הזו כפעולת הטרור הראשונה של ארגון הפת"ח שבוצעה באמצעות חדירה דרך הים. הבנתי מיד שניצלנו בנס, כי המחבלים היו קרובים אלינו מאוד ויכלו לפגוע בנו בקלות. פתאום, המשפט שאמר לנו הרב בחופה קיבל משמעות מצמררת. 41 שנה חלפו מאז, והמשפט של הרב הולך איתנו לאורך כל החיים.

הפיגוע במלון סבוי בתל אביב (החל מדקה 3:31):

"הפעם השנייה שבה הבנתי את המשמעות של המשפט הייתה אחרי שהבת הבכורה שלנו נולדה. נסענו להתארח אצל קרובים בירושלים, ובבוקר טיילנו ליד מלון אינטרקונטיננטל על הר הזיתים. אני וגיסתי רצינו שהילדים יצטלמו עם הגמלים שהיו במקום. הילדים נבהלו והתחילו לצרוח, אבל שתינו לא ויתרנו. פתאום פח האשפה באתר, שהיה במרחק של חצי מטר מאיתנו, התרומם לגובה שלושה מטרים באוויר. אני נשכבתי על הבת שלי, וגיסתי נשכבה על הבן שלה, ומול העיניים שלנו נפל מטר של אבנים מתנפצות. התברר שמחבל הטמין מטען בפח האשפה. במזל לא קרה לנו כלום.

"בפעם הבאה זה קרה ביום שבת, 11 במארס 1978. חיים נסע לתל אביב וראה כמות אדירה של כלי רכב עוקפים מימין ומשמאל את הרכב שבו נסע. הוא הבין שמשהו קורה, עצר את הרכב והחליט לעצור גם את תנועת הרכבים שהיו מאחוריו. חצי שעה לאחר מכן הודיעו ברדיו שמחבלים השתלטו על אוטובוס של אגד בכביש החוף. בפיגוע הזה, שנודע כ'אוטובוס הדמים', נרצחו 35 איש. שוב היה לנו מזל".

שורה תחתונה:

"החיים הם לא דבר מובן מאליו. היום אני מבינה שיש הילה ששומרת עלינו לאורך כל הדרך. בכל פעם אני כמעט נוגעת במוות, ונשארת בחיים. כנראה שהרב צדק, וגם לי וגם לחיים יש מזל בחיים".

______________________________________________________

"כל הסרטים שאתה רואה על תאונות מטוס לא מכינים אותך לזוועה הזאת". הקליקו על התמונה:

יוסי ברזילי שרד התרסקות מטוס. הקליקו על תמונתו (צילום: עדי אדר)