בדרך כלל אני נמצא על קו לונדון־אמסטרדם־ברצלונה, אבל בשנת 2007 נסעתי לשנה שלמה לבייג'ין כחלק מלימודי מינהל עסקים בינלאומי וסינית. זו הייתה שנה מיוחדת במינה. עד היום אני יכול לשיר שירים שלמים בסינית. בתום אותה שנה עמדתי לחזור הביתה, ללונדון, שם אני מתגורר בשנים האחרונות.
ב-17 בינואר 2008 עליתי עם ידידה על טיסה 038 במטוס בואינג 777 של חברת 'בריטיש אירווייס' מבייג'ין לנמל התעופה הית'רו בלונדון. במטוס היו כ-150 נוסעים. ישבתי, כמו תמיד, ליד החלון, כי כך אני אוהב.
הטיסה הארוכה עברה בסדר גמור, ללא שום הפרעות, אבל כשהתקרבנו להית'רו הסתכלתי על מסך הטלוויזיה שלפניי כדי לראות את מסלול המטוס כשהוא מתקרב ליעדו ולפתע שמתי לב שהוא חוזר ומסתובב כל הזמן סביב אותה נקודה. חשבתי שהעיכוב בנחיתה נובע אולי מהמתנה לאישור, אבל הזמן התארך עוד ועוד ואנחנו לא נחתנו.
אני זוכר שהסתכלתי החוצה מהחלון, היה אור יום מלא, ולפתע שמתי לב שאני בכלל לא רואה את המסלול. במקומו ראיתי רק דשא ירוק מסביב. באותו רגע הרגשתי חבטה אדירה והמטוס התחיל לרעוד בצורה מטורפת.
זו לא הייתה החבטה הרגילה שאנחנו מכירים כשהמטוס נוחת והגלגלים נפתחים, זו הייתה מכה אדירה. הכל רעד וחרק, מסכות החמצן התחילו ליפול מעל ראשינו, הדלתות של מדפי האחסון נפתחו ותיקים נפלו, מנורות התנפצו לרסיסים ובמטוס החלה היסטריה גדולה. אנשים צרחו בפחד אימים, וכמוהם גם אני. אף אחד לא הבין מה קורה. הרעידות של המטוס התחזקו, הרגשנו כאילו הוא לכוד בכיס אוויר אימתני, וכעבור זמן מה שמענו אותו נגרר במהירות גבוהה על הקרקע.
באותם רגעים קרה לי משהו מוזר מאוד. הרגשתי כאילו יצאתי מהגוף שלי והסתכלתי על עצמי מלמעלה. רק אחרי זמן רב הבנתי שמה שקרה לי באותו רגע היה מה שמכנים חוויה חוץ גופית. כל אותו זמן אף אחד לא דיבר איתנו ברמקול, לא הטייס ולא הדיילות. הנוסעים צעקו באימה שהם רוצים לצאת החוצה, הייתה פאניקה נוראית, אבל הדלתות נותרו סגורות. הפחד המזוויע שמחלחל לך באותו רגע למוח זה הפחד שאתה הולך להתפוצץ. המחשבה על אש שתפרוץ במטוס כשאנחנו לכודים בו, הייתה מבעיתה.
בשלב מסוים ראינו את הדיילות. הן ביקשו שנשב מיד במקומות ונישאר ב'ברייס פוזישן', שזו, בעצם, תנוחת התרסקות: מכסים את הפנים בידיים ומורידים את הראש לברכיים. לא הייתה לנו ברירה, חזרנו למקומות שלנו, רועדים מפחד, מתקפלים לתוך עצמנו, הראש נוגע בברכיים וכולנו בטוחים שאנחנו הולכים למות. כל הסרטים שאתה רואה על תאונות מטוס לא מכינים אותך לזוועה הזאת.
אחרי כמה דקות, שנראו כמו נצח, שמענו ברמקול שאנחנו יכולים לצאת. למזלי, היציאה הייתה קרובה למקומות שלנו בשורה 30, מהר מאד היינו בחוץ ולא נמחצנו בתור ההיסטרי לכיוון הפתח. בחוץ חיכו כבר הרבה כוחות הצלה.
רצנו החוצה, לא יודעים להיכן, לא מסתכלים אחורה. כשנכנסנו למתחם הנמל הלבישו עלינו ז'קטים צהובים ואנשי ביטחון והצלה התחילו לטפל בנו. ראיתי הרבה אנשים פצועים שוכבים על הרצפה ורק אחרי כן העזתי להסתכל החוצה, לראות מה קרה.
המחזה שנגלה לעיניי כמו נלקח מסרט פעולה. המטוס התרסק על המסלול, כשכנף אחת שלו שבורה לגמרי, ומאתיים מטר ממנו, נמצאים הגלגלים.
רוב הנוסעים במטוס היו סינים, והמשטרה ביקשה ממני עזרה בתרגום. אני ספגתי פגיעה קשה בצוואר, שאני סובל ממנה עד היום. נשלחנו לבית חולים, והוריי וחברתי לשעבר הוטסו עוד באותו יום כדי שיוכלו לשהות לצדי. התברר שאמא ראתה חדשות ומיד ידעה שהייתי במטוס הזה.
דוח החקירה קבע שהתרסקות מטוס הבואינג בשדה התעופה בלונדון נגרמה בגלל תקלה במנוע. מנועי המטוס חדלו לפעול בזמן הנחיתה ולא הגיבו לפעולת הטייסים להגביר את הדחף לפני ההגעה למסלול. מי שהציל את חיינו היה הטייס, ששנייה לפני ההתרסקות הרים את 'אף' המטוס חזק כלפי מעלה, ומנע אסון כבד. שלחתי לו מכתב והודיתי לו על שהציל את חיי ונודע לי שאחרי האירוע הזה הוא חדל לטוס.
עוד נודע לי כי המטוס פגע בדשא שלפני מסלול הנחיתה, החליק ונחת במרחק כמה מאות מטרים מהמסלול, סמוך מאוד לכביש מרכזי. אם היה נוחת על הכביש היה נגרם עוד אסון נורא".
השורה התחתונה:
"אפשר לומר שהסיוט הגדול ביותר, שכולם מפחדים מפניו, קרה לי ושרדתי אותו. רק אחרי שנה, אחרי הדרכה מיוחדת מטעם חברת התעופה, סיוטים, טיפולים פסיכולוגיים, פיזיותרפיה ופסיכיאטר, עליתי שוב על מטוס. עד היום, ברגע הנחיתה הלב שלי מחסיר פעימה. אם אתם שומעים מחיאות כפיים ושאגות שמחה - כנראה שזה אני. הרווחתי את זה די ביושר, לא?"
________________________________________________________
מה הסיפור שלכם?
אם גם לכם יש חוויה מיוחדת שעברתם, אירוע שאתם מתים לשתף בו אחרים, או משהו אישי ששמרתם בבטן ועכשיו אתם מוכנים לספר עליו- צלצלו אלינו ל: 03-6386951 או שלחו מייל: sipur@laisha.co.il
