הקריירה של הצלם גלעד סספורטה החלה במקום הכי רחוק מאופנה. בשנת 2003, בזמן לימודיו במחלקה לצילום בויצו חיפה, התפוצץ מחבל מתאבד בקו 37 בשדרות מוריה בעיר. סספורטה, אז סטודנט בשנה ב', הגיע לזירה תוך דקות ספורות וצילם את האוטובוס הבוער. ביום למחרת הוא התייצב בחדרו של איתן קירשטיין, אז עורך המקומון החיפאי "כלבו", והניח את התמונות המודפסות על שולחנו. "זה היה השער באותו שבוע", נזכר כעת סספורטה. "הגעתי למקום קצת לאחר צוותי ההצלה וחיפשתי ללכוד בתמונות את הפגיעה הפוטוגנית ביותר, את הכאב הפוטוגני, את האבסורד הגדול ביותר של המציאות".
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
תמונות הפיגוע מיקמו את סספורטה כצלם הבית של המקומון למשך שנתיים, אך רק מאוחר יותר, כשהחל לעבוד כאסיסטנט לצלמי האופנה אשל עזר ויניב אדרי, הבין שהתשוקה האמיתית שלו נמצאת בענף שאיתו הוא מנהל מאז יחסי אהבה-שנאה מורכבים. בשמונה השנים האחרונות מתחזק סספורטה, 38, קריירת צילום אופנה ענפה בפריז, אליה עזב לאחר שלוש שנות עבודה כצלם אופנה בישראל. החודש הוא מבקר בארץ, לאחר שעזב את פריז לקראת מעבר לניו יורק – שם הוא מתכוון להמשיך בקריירה כצלם אופנה.
בסמארטפון שלו הוא כבר מציג את מגוריו החדשים: קרוון רחב ידיים, שבו הוא מתכנן להתגורר בניו יורק. החיים כנווד אורבני אינם זרים לסספורטה, כפי שניתן ללמוד מהבלוג שלו, Baby you can drive my car, בו מצולמות דוגמניות בקרוון הנוסע מהפקה להפקה בצילומי חוץ. הבלוג הזה צפוי להפוך בקרוב לחברת חולצות טי עם משקיעים בארצות הברית, שמעוניינים להדפיס את התצלומים על חולצות. לדברי סספורטה, המיזם הזה יאפשר לו לחיות ברווחה כלכלית ולפנות מקום לעשייה אמנותית.
"אין לי מרפקים ולא הייתי שורד כצלם אופנה בישראל"
מי שעוקב אחר הקריירה של סספורטה מאז סיים את לימודיו בשנת 2005, הופתע בשנים האחרונות למצוא את שמו חתום על הפקות אופנה במגזינים נחשבים כמו "הרפר'ס בזאר ברזיל", Tank, ו-Jalouse המסחריים, לצד UmnO ו-160g העצמאיים. הסיבה לכך היא לא מחסור בכישרון, כמובן, אלא העובדה כי הקריירה שלו בישראל בשנים 2008-2005 דשדשה במקום. הוא צילם הפקות אופנה למוספים "סגנון" ו"סופשבוע" ולמגזינים "לאישה" ו-"360 מעלות", אך לא הצליח למנף את עצמו כצלם משפיע או להתברג בצילום קמפיינים מובילים.
"תעשיית האופנה בישראל בנויה על היכרות אישית בין עורכות האופנה לצלמים", הוא אומר. "אין לי מרפקים ולא הייתי שורד כצלם אופנה בישראל. אני חושב שאני רגיש מדי, ואולי אני לא מכיר מספיק את הקודים ההתנהגותיים בישראל כי רוב חיי לא גדלתי כאן. כדי לשרוד בשוק הישראלי אתה צריך להיות שילוב של צלם, אמן ותחמן. אם הייתי נשאר כאן, הייתי היום אמן שמוצג בגלריות או דוור בדואר".
סספורטה נולד בישראל, אבל בגיל חודש עזב עם הוריו לאבידג'אן, עיר הנמל המרכזית של חוף השנהב. כשהיה בן שמונה עברו לפריז, וכשהגיע לגיל התיכון חזרה המשפחה לישראל והשתקעה בחיפה. הצרפתית שבפיו, מציין סספורטה, אינה שפת אמו. "זו שפת הנני שגידלה אותי", הוא מחייך. בתום לימודי הצילום בחיפה פתח סטודיו במתחם נגה ביפו, אותו עזב שלוש שנים מאוחר יותר כשנסע לפריז, העיר בה החל המסע האישי שלו כצלם. באותה שנה גם הפך לאב לבנו היחיד רפאל, כיום בן שמונה, המתגורר עם אמו בפריז.
"באירופה שופטים את העבודה שלך על פי הוויז'ואל שאתה מביא. לא נכנסים לחיים שלך, את מי אתה מכיר, מי חבר שלך ועם מי אתה מבלה בערב. כדי לצלם לקונדה נאסט אתה צריך להיות צלם טוב. וזהו"
"עם בוק ישראלי אין לך מה לחפש בפריז"
הנחיתה בבירת האופנה האכזרית דרשה מסספורטה אורך רוח והרבה עבודה קשה. "עם בוק ישראלי אין לך מה לחפש בפריז", הוא אומר ישירות. "אתה נמדד על פי הדוגמניות שאיתן אתה עובד, האיכות והפרסום שלהן, והבגדים שאתה מצלם". במשך שנה הוא הרכיב ספר עבודות חדש, שכיום מכיל כמה מהדוגמניות המפורסמות ביותר בעולם: אנה אוורס (שנבחרה לדוגמנית המשפיעה ביותר לשנת 2015 על ידי האתר models.com), איזבלי פונטנה, דוגמנית ויקטוריה'ס סיקרט סינדי ברונה, אליני וובר ואחרות; לצד מספר ישראליות בולטות כמו עמית מכטינגר, נעם פרוסט ועדה זמורה. מי שהצטרפה לבוק שלו ביולי 2015 היתה הישראלית סופיה מצטנר, שעשתה אצל סספורטה את הטסט הראשון שלה בפריז.
"סופיה הגיעה אליי בדיוק לאחר המפגש עם ראף סימונס בחנות של דיור", מספר סספורטה, שעובד לא מעט עם הסוכנות הפריזאית של מצטנר, ויוה. "אני זוכר שבאמצע הצילומים מרגו גלפי, הבוקרית בסוכנות, מתקשרת נרגשת שזאת הפעם הראשונה שזה קורה לה בחיים, אבל ראף רוצה את סופי לקוטור. סופיה מגיעה לתעשיית האופנה בעידן שמעצבים וצלמים מחפשים יופי קולנועי. לסופיה, כמו גם לאנה אוורס, יש פנים מעט בסגנון בריז'יט בארדו. סופיה, בניגוד לאנה, מביאה איתה גוף גבעולי ומראה הרבה יותר רענן".
אבל מכישרון, כאמור, לא קונים במכולת וגם לא מצלמים לווג. פוליטיקה פנים-תעשייתית ואסטרטגיות שיווקיות עומדות בבסיס ההחלטות החשובות בקריירה של כל צלם, וסספורטה החל לנווט את דרכו בצעדים מדודים. "בתחילת הדרך הכרתי את אריק דבואה, סוכן של דוגמניות כמו כרמן קאס, שהקדיש לי זמן ובנה איתי אסטרטגיה: לא לצלם למגזינים מסחריים ובינוניים כמו ל'אופיסייל ומארי קלייר, זאת כדי להיכנס בעתיד למגזינים גדולים כמו ווג, נומרו והרפר'ס בזאר", מגלה סספורטה. "עדיף להתפרנס מצילום טסטים, לוק בוק למעצבים ומגזינים עצמאיים ואמנותיים, כדי לתת למגזינים הגדולים את התחושה שהם גילו אותך".
אפשר להתפרנס מזה?
"במגזינים מסחריים משלמים עוד פחות על הפקות אופנה. במגזין אמנותי משלמים 250-220 יורו לעמוד מודפס לא כולל חומרים, מול 200 יורו במגזין מסחרי. בטסטים אתה יכול לעשות בחודש טוב סכום של 5,000 יורו. צריך לזכור שזה מה שמביא לך את הפרסום הגדול ומכניס בוודאות עבודה. זה כרטיס הביקור הכי טוב שיש לך. הדוגמניות שאתה מצלם הופכות להיות השגרירות שלך בעולם. הכרטיסייה של הדוגמנית תלויה לקארין רויטפלד במשרד, וגם אם היא לא מכירה אותך – היא נחשפת לעבודה שלך".
אתה אומר שהעבודה בישראל מבוססת על קליקות. גם מגזינים בינלאומיים עובדים עם צלמים קבועים: ווג איטליה עם סטיבן מייזל, ווג בריטניה עם מריו טסטינו. איך אתה מסביר את היכולת שלך להתברג בפריז ולא בישראל?
"בעיניי, הרבה צלמים ישראלים הם לא מקוריים, הם משחזרים תחושה ודימויים של צלמים אחרים שהם אוהבים. אני חושב שמה שמייחד את הצילום שלי זה שבכל פריים יש משהו מעצמי, ושהוא לא מלוטש מדי. היום תעשיית האופנה מחפשת אמת, צילום לא מושלם במאה אחוז, משהו לא גמור, לכלוך, קמט"
"באירופה שופטים את העבודה שלך על פי הוויז'ואל שאתה מביא. לא נכנסים לחיים שלך, את מי אתה מכיר, מי חבר שלך ועם מי אתה מבלה בערב. כדי לצלם לקונדה נאסט (בית ההוצאה לאור של המגזינים ווג, W, וניטי פייר ואחרים, א"י) אתה צריך להיות צלם טוב. וזהו".
ועדיין, לא היית רוצה להיות חלק מקליקה? נניח, להיות חבר טוב של עמנואל אלט, עורכת ווג פריז.
"ברגע שאתה נכנס לתודעה כחבר טוב, זה יכול לפגוע בך ולחסל אותך. אני רוצה להתעסק בצילום עד יומי האחרון, ואם הדברים יהיו מהירים וחזקים מדי – זה עלול גם להיגמר ככה. אם אני אגדיר את עצמי כ'בסטי' של עמנואל אלט, עוד שלוש שנים יגיע 'בסטי' אחר. אני רוצה להגיע למקום שאני מצלם לווג פריז דרך הכישרון שלי בלבד. הרבה לא מבינים שתעשיית האופנה היא מאוד יפה אבל גם מאוד מסוכנת, כי יש בה תחלופה מהירה. לפעמים מהירה מדי. יש הרבה צלמים שהיו באופנה וכשהסגנון שלהם נעלם, הם נעלמו יחד איתו. ברגע שאתה הופך את עצמך לאייקון, כמו טרי ריצ'רדסון לדוגמה, אתה בסיכון גבוה. אם תראה את הבוק שלו היום, לא תמצא שם טוסיק או ציצי אחד, וגם לא את הצילום במצלמת פוקט שהיה מזוהה איתו. פשוט כי זה כבר לא 'נכון' ואף אחד לא מחפש את זה".
את מי מצלמי האופנה הישראלים אתה מעריך?
"יניב אדרי הוא היחיד שיש לו שפה משלו. הרבה דברים שהוא מצלם מגיעים מהזדמנויות שחולפות בחייו. הוא טס לשם, נסע לפה, והדרך שלו – פיזית, גיאוגרפית – יוצרת שפה. בעיניי, הרבה צלמים ישראלים הם לא מקוריים, הם משחזרים תחושה ודימויים של צלמים אחרים שהם אוהבים. אני חושב שמה שמייחד את הצילום שלי זה שבכל פריים יש משהו מעצמי, ושהוא לא מלוטש מדי. היום תעשיית האופנה מחפשת אמת, צילום לא מושלם במאה אחוז, משהו לא גמור, לכלוך, קמט. הסיבה לכך היא שהיום אפשר לתקן הכול במחשב לאחר הצילום, חוץ מדבר אחד: האמת שלך כצלם".
