השטיח האדום בפסטיבל קאן האחרון צפוי היה להפוך לאחד מרגעי השיא של מעצבת שמלות הכלה והערב הישראלית, גליה להב. שמלת הערב שעוצבה במיוחד עבור השחקנית שרון סטון, יו"ר ערב הגאלה למלחמה באיידס amfAR, כבר היתה מוכנה, אך ברגע האחרון התברר שבית האופנה הצרפתי כריסטיאן דיור מנהל משא ומתן עם נציגי השחקנית, כדי שתלבש שמלה של המותג במקום.
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
"למזלנו, היא ביטלה בסופו של דבר את הגעתה לקאן", אומר בחיוך מנצח עידן להב, בנה של המעצבת ומי שאחראי על ניהול המותג בחו"ל וברשתות החברתיות. "זה מנגנון מסובך ואנחנו בשלבי למידה. אם אנחנו מפסידים סלבריטי למותגים אחרים, זה רק בגלל כסף שבתי אופנה גדולים משלמים לכוכבות - המון כסף. זה כבר לא סוד, אלא דבר ידוע לכולם. אנחנו אף פעם לא שילמנו. מי שרוצה מוזמנת לקחת שמלה וללבוש. אנחנו עוד לא בקנה מידה של חברות כמו טום פורד, בלמן או דיור, שמשקיעות תקציבים גדולים ומקושרות לסטייליסטים החשובים. אנחנו מפסידים הזדמנויות בגלל זה".
השנים האחרונות היו טובות למעצבי שמלות הכלה והערב הישראלים בעולם, שהצליחו לתקוע יתד על השטיחים האדומים. ביונסה בשמלות של ענבל דרור, ליידי גאגא וקים קרדשיאן באלון ליבנה, ג'ניפר לופז בשמלה של עידן כהן, וגליה להב החתומה על שמלות של ידועניות רבות, ביניהן סרינה וויליאמס, מישל רודריגז, אנג'לה בסט, ג'וליאנה רנסיק, מייגן טריינור, סיארה וג'ניפר לופז, שהופיעה השנה בשמלה של להב על שער מגזין People הספרדי לרגל סיבוב ההופעות שלה בווגאס.
"זה היה פרויקט מגניב", אומר להב הבן על החיבור עם ג'יי לו. "מגזין People פנה לרוב זנגרדי, הסטייליסט האישי של לופז, עם דרישה לשמלה בהירה, לא כלתית מדי, ושתיראה הוט קוטור. זנגרדי חיפש את השמלה בשלושה שואורומים שונים בלוס אנג'לס, ובחר אותנו. זה היה תהליך פשוט מאוד, והלוואי שכך זה היה קורה כל הזמן. לרוב הדרישות הן לשמלות בהתאמה אישית, ואנחנו הולכים ורוכשים בדים חדשים ומכינים את השמלה מאפס".
זה מה שקרה גם בטקס הבילבורד האחרון, בו הלבישה להב את המנחה סיארה בשמלת ערב שחורה וחושפנית. הקשר שנוצר עם זנגרדי בשנה החולפת סייע להם גם כאן, מכיוון שגם כאן הוא הופקד על הסטיילינג של הזמרת האמריקאית בת ה-30. "התמודדנו על השמלה השישית בטקס", מודה להב הבן. "קיבלנו מפרט מאוד מדויק של איזה צבע וגזרה מחפשים, ושרון (סבר, מעצב החברה לצד גליה להב בעשרים שנים האחרונות, א"י) היה איתם במשא ומתן ארוך, שבמהלכו המלצנו על מספר דגמים ספציפיים".
אבל גם כשבידיהם רשימת סלבס בינלאומיים ארוכה, לבני משפחת להב נותר עדיין חלום אחד קטן: להלביש את בר רפאלי, וידועניות ישראליות נוספות שמעדיפות, לדבריהם, ללבוש רוברטו קוואלי מאשר "מייד אין איזראל". "הייתי רוצה לראות כוכבות ישראליות לובשת אותנו, אבל בישראל בכלל, אנשים לא מתלבשים", אומרת גליה להב. "אתה הולך להבימה, לאופרה הישראלית, מעטות הנשים שלובשות שמלת ערב. יש לנו לקוחות מאוסטריה שרוכשות שמלות במיוחד לאופרה שם, וכאן זה לא קורה". וסבר מוסיף: "באופן אירוני, בחו"ל הכוכבות לובשות אותנו ובישראל הן לא רוצות. למה? את זה צריך לשאול אותן".
מאשדוד לניו יורק, מבית ספר יסודי לבית אופנה בינלאומי
קשה להאמין, אבל הרבה לפני שגליה להב, 68, עמלה על התאמת שמלות לג'ניפר לופז, היא האירה את עיני התלמידים עם לוח ירוק וגירים, כמורה למלאכה בבית ספר יסודי באשדוד, עיר מגוריה לשעבר (שהפכה זה מכבר למעין בירת מעצבי שמלות הכלה, עם קריירות מפוארות של ענבל דרור וברטה שצמחו בה).
רק בגיל 36, עם לידתו של בן הזקונים עידן, החליטה להב לפנות לקריירה שנייה כמעצבת אופנה, ומזה 20 שנה היא מעצבת שמלות כלה וערב. "גדלתי בבית ציוני. אבא שלי היה אסיר ציון ברוסיה ועלינו לארץ בשנת 1957", היא מספרת בראיון ל-Xnet. "אמא שלי עבדה כמנהלת חשבונות, אבל אחרי שעות העבודה היתה מתיישבת על מכונת התפירה ותופרת למשפחה וללקוחות פרטיים. אופנה תמיד היתה בבית, אבל כשהייתי צריכה להחליט בין לימודי אופנה בשנקר לבין תעודת הוראה, נרשמתי להוראה. אבא שלי אמר לי, 'מה תלכי ללמוד אופנה, איזה כסף תביאי הביתה?' באותן שנים הוראה היתה מקצוע מכובד".
עם המעבר לאופנה עזבה משפחת להב את הבית באשדוד, ועברה לתל אביב. להב פתחה סטודיו לעיצוב סריגים לצד שמלות ערב, ובהמשך החלה בעיצוב שמלות כלה ללקוחות פרטיות. מאוחר יותר פתחה סלון רחב ידיים בצפון דיזנגוף, שלאחרונה נסגר לטובת בית אופנה בן ארבע קומות ברחוב הרצל, ובו מתפרה, משרדים ואולם תצוגה המנוהלים על ידי אסנת מלכין, בתה של להב. חנות נוספת שלה באשדוד מנוהלת על ידי בנה השני, רן להב, כשעל העסק המשפחתי מנהלת ביד רמה האם, שגם מחזיקה, לדבריה, בשליטה של 100 אחוז במותג, ללא שותפים עסקיים. "הילדים עוד לא קיבלו אחוזים. לא בגלל שאני רוצה לשלוט, אלא כי יש עדיין החלטות שאני רוצה להחליט בעצמי", היא אומרת.
"עידן היה רק בן חודשיים כשהחלטתי שאני מקדישה את חיי לעסק, אבל הייתי מוכנה לשלם את המחיר הזה, והמחיר הוא שאת הילדים שלי גידלה אופר. אם זה היה שווה את זה? לא הייתי חוזרת אחורה ומשנה את ההחלטה שלקחתי. הגשמה עצמית שווה כל דבר. מה עדיף, שאהיה אימא ורעיה מתוסכלת בבית?"
על אף שנדמה כאילו כל בני המשפחה עובדים בעסק, להב מספרת כי המעבר ממשרת מורה לאשת עסקים שעובדת סביב השעון, היה כרוך בוויתור על חיי המשפחה. "יש לזה מחיר. זה הרבה שעות עבודה ולהיות מחוץ לבית ימים שלמים", היא אומרת. "עידן היה רק בן חודשיים כשהחלטתי שאני מקדישה את חיי לעסק, אבל הייתי מוכנה לשלם את המחיר הזה, והמחיר הוא שאת הילדים שלי גידלה אופר. אם זה היה שווה את זה? לא הייתי חוזרת אחורה ומשנה את ההחלטה שלקחתי. הגשמה עצמית שווה כל דבר. מה עדיף, שאהיה אימא ורעיה מתוסכלת בבית? למזלי בעלי תמך בכל החלטה שלי, והילדים תמכו בי. כשהייתי מגיעה לאסיפות הורים הייתי חוששת, אבל המורות הרגיעו אותי ואמרו, הלוואי וכל הילדים היו כמו הילדים שלך".
"אנחנו פתחנו את הדלת למעצבי שמלות כלה ישראלים בעולם"
השינוי הגדול בבית האופנה התקיים לפני עשור, אז החלה להב לגשש את דרכה מעבר לים, אולם רק ב-2012 הבשילה הפריצה. סרטון מתצוגה של להב הוקרן בערוץ האופנה בטלוויזיה, והפניות מרחבי העולם החלו זורמות אל עמוד הפייסבוק ואתר החברה. "הבאנו שמלות כלה שונות, סקסיות, עם גב פתוח וגזרות צמודות", אומרת להב. "עד אז השמלות הבולטות היו דגמים מסורתיים של ורה וונג ואוסקר דה לה רנטה", מוסיפה מלכין. "נהייתה מגמה של בגדים חשופים יותר, בעקבות קים קרדשיאן וכוכבות אחרות ששינו את המפה. הבאנו מוצר סקסי וכלתי שטרם נראה כמותו".
הימים היו ימי פריחתם של מעצבי שמלות הכלה הישראלים בניו יורק, ומעצבים כמו פנינה טורנה, מירה צבילינגר, ליהי הוד, ענבל דרור, ברטה, ואלון ליבנה כיכבו ברשימת החובה של כל בוטיק כלות ניו יורקי, וזכו לשלל כתבות מפרגנות בעיתונות הבינלאומית. כשהיא נשאלת האם הצלחתה בעולם קשורה לגל התקשורתי שקיבלה החבורה הישראלית כקבוצה, להב דווקא מבקשת לבדל עצמה מהשאר.
"כשאנחנו התחלנו היו רק פנינה טורנה וענבל דרור. אנחנו פתחנו את הדלת לכל היתר", היא אומרת נחרצות, "אבל יש מקום לכולם, העולם גדול ופתוח". "לא מדברים עלינו כמותג ישראלי, אלא כמותג בינלאומי", מוסיפה הבת. "אנחנו לא מרגישים חלק מקבוצת המעצבים שציינת, כי בניגוד אליהם, אנחנו ואלון ליבנה היחידים שעושים גם ערב".
בשנים האחרונות מציגה להב בקביעות בשבוע האופנה לכלות בניו יורק שתי קולקציות נפרדות: קו ראשון של שמלות בהתאמה אישית, שנמכרות מסביב לעולם במחירים זהים של בין 8,000 ל-20,000 דולר, והקו המשני Gala עם שמלות כלה הנמכרות על פי מידות, במחירים של 8,000-4,000 דולר. השמלות של גליה להב נמכרות ב-40 נקודות מכירה בעולם: מיפן ואוסטרליה, ועד מוסקבה ולונדון, ובהן גם שתי חנויות של גליה להב, בהמבורג ולוס אנג'לס. אבל אם תשאלו את להב מה החלום הגדול שלה, היא בכלל תדבר על הקמת בית אופנה שיכלול גם בגדים "רדי טו וור" – כזה שיביא אותה לשבוע האופנה המרכזי של ניו יורק או פריז. "החלום שלי זה להציג בשבוע האופנה של ניו יורק ובשבוע האופנה של הכלות", אומרת להב. "אנחנו כרגע מכוונים לשם, ואני מקווה שבאוקטובר כבר תהיה לנו קולקציה ראשונה מוכנה".
מה שמעכב את האספירציות של להב להשתלט על עולם האופנה, זו בעיקר מדינת ישראל, שהרגה את תעשיית הטקסטיל המקומית, ולא מייצרת דור חדש של אנשי מקצוע בתחומי האופנה. אחת הסיבות לכך היא סגירתם של בתי ספר מקצועיים רבים בישראל. "אי אפשר להתפתח בקנה מידה גדול עם ייצור ישראלי", אומרת להב. "המדינה לא עושה דבר כדי לסייע לתעשיית האופנה. אנחנו מותג שמייצר הכול בישראל, וזה מקשה עלינו. לממשלה לא אכפת שלא תייצר כאן. אנחנו מאוד משתדלים לייצר כאן, אבל לא נצליח לעשות כאן הכול. יתרה מזאת, בעוד 10 שנים לא יהיו כאן תופרות ברמה גבוהה. זה דור הולך ונכחד. אחרי הדור של התופרות שהגיעו מרוסיה, לא יקום כאן דור חדש. המדינה תגיע למצב שכל הייצור שלה יהיה בחו"ל. צריך להחזיר את המגמות המקצועיות. לא כל תלמיד מתאים ל-5 יח"ל מתמטיקה".
