בתמונה שמופיעה למעלה נראה מ', בן 60, אחד מדיירי המעון בני שמחה שבפתח תקווה. מ', שפניו מטושטשות כדי שלא ניתן יהיה לזהותו, הוא בעל מוגבלות שכלית, אבל יש לו יכולת לתקשר עם סביבתו. מ' היה אחד הדיירים הראשונים שפגשה שירה כהנים-זולן (לצידו בתמונה), כשהחלה לפני שמונה חודשים לנהל את התוכנית "נעים בקהילה" של אקים (האגודה הלאומית לקימום אנשים עם מוגבלות שכלית בישראל). במסגרת התוכנית, שקיימת כבר מספר שנים, יוצאים דיירי המעונות שנמצאים בחסות אקים לפעילויות מחוץ לבניין. המילה "נעים" שמופיעה בשמה היא בעלת משמעות כפולה, שמעידה שהדיירים גם מפרים את הסטטיות שמאפיינת את רוב חייהם ויוצאים לנוע מעט, וגם עוברים חוויות נעימות בקהילה שבה הם חיים.
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
המעון שבו מ' גר הוא אחד המוסדות לדיור חוץ-ביתי הקיימים בישראל, ובהם חיים אלפי אנשים בעלי מוגבלויות, ביניהם אוטיסטים, בעלי מוגבלות נפשית ובעלי מוגבלות שכלית. לרבים מהדיירים יש קרובי משפחה הדואגים לשלומם, מגיעים לבקרם ויוצאים עימם לטיולים ולפעילויות שונות מחוץ למעון, אולם יש גם דיירים שאנשי הצוות הם היחידים שמקיימים קשר איתם. דיירים אלה חיים בחסות עמותות ותאגידי אפוטרופסות, שאחראים לצרכיהם הבסיסיים אבל לא תמיד מסוגלים לספק צרכים אחרים כמו קשר אנושי או טיול קצר באוויר הפתוח. כך נוצר מצב שהאנשים הללו מעבירים את חייהם בין קירות המעון וכמעט לא יוצאים ממנו. למענם פועלת התוכנית שזולן-כהנים עומדת בראשה.
"זה המעט שאפשר לעשות בשביל אותם אנשים שאין להם בני משפחה שידאגו להם", היא אומרת. "האנשים האלה הם שווי ערך לכל אדם אחר בחברה, אז אם אני וכל אדם אחר יכולים לקום ולצאת מהבית, למה שלהם לא תהיה יכולת לצאת החוצה?"
אז עכשיו הם יוצאים, וכהנים-זולן בטוחה שהם גם נהנים מהיציאות הללו, גם אם אין להם יכולת לומר זאת במפורש. "באחת היציאות שלי עם מ', טיילנו במדרחוב בפתח תקווה", היא מספרת. "כשראינו חנות נעליים, אמרתי לו בצחוק: 'אם אתה רוצה לשמח אותי, זה הדבר שתביא לי – נעליים'. בפעם הבאה שיצאנו לטיול, הוא הצביע על חנות נעליים, וזה היה מאוד מרגש. כל פעם מחדש אני רואה שהפעילות הזו היא נקודת אור בחויי האנשים האלה".
מקום שבו אפשר לתת ולעזור
כהנים-זולן (35) באה מרקע מקצועי שונה מזה של רוב עמיתיה באקים ובעמותות אחרות. "התחלתי את דרכי בעולם הפרסום ועבדתי שבע שנים בתחום", היא מספרת. "לא סבלתי שם; הרגשתי שאני טובה במה שאני עושה, אבל ידעתי שאני לא מחוברת למקום האמיתי שבו אני רוצה ליצור ושממנו אני מקבלת סיפוק. הרגשתי שאני רוצה להיות במקום שבו אוכל לתת ולעזור לאנשים שזקוקים לעזרה".
הרצון הזה, לדבריה, קשור לעובדה שהיא גדלה בקריית שמונה וגרה בה עד אחרי שהשתחררה מהצבא. "כל מי ששומע קריית שמונה, אומר: 'אוי ואבוי, גדלת בצל הקטיושות'. זה נכון, אבל לא הייתי מחליפה את הילדות הזו בעד שום הון שבעולם. אני מי שאני בגלל שגדלתי שם". שם, היא אומרת, עברה חוויות שלא הייתה עוברת במקום אחר; שם גם נחשפה לעבודתה של אמה, נורית כהנים, כמורה לחינוך מיוחד. "אמא שלי היא אישה מאוד מכילה ומיוחדת. התלמידים שלה היו מגיעים אלינו הביתה, ואני חוויתי אותם יום-יום בתור ילדה. אני חושבת שמשם הגיע הרצון העז שלי לעשות משהו דומה ולעזור לזולת".
עבודתה בפרסום הייתה המשך טבעי ללימודי תואר ראשון בתקשורת ותואר שני במינהל עסקים. היא החלה כתקציבאית במשרד ולאחר מכן עבדה כמנהלת מותג בחברה גדולה. אחרי נישואיה לערן, העוסק בהשקעות, והולדת בנם הראשון אופיר (ארבע וחצי) הרגישה שהיא מוכרחת לעשות שינוי בחייה המקצועיים. "אחרי הלידה חזרתי לעבודה והבנתי שאני לא באמת שם. האמהוּת עוררה בי רצון עז לממש את עצמי, לא רק למעני אלא גם בגלל הדוגמה שאני משמשת לדור הבא שלי. היה לי חשוב להראות להם שאתה צריך ויכול להגשים את עצמך. גם היה לי חשוב שתהיה להם אמא מאושרת".
היא עזבה את מקום עבודתה והחלה לחפש מקום שיאפשר לה לעסוק בנתינה לזולת. התהליך נמשך שלוש שנים, שבמהלכן שלחה קורות חיים ליותר מ-70 עמותות ("לא ויתרתי. אמרתי שגם אם אשמע 'לא' אלף פעמים, בסוף יגיע 'כן'") וגם ילדה את בנה השני, איתי (שנתיים). "החיפוש הזה לא היה פשוט נפשית", היא נזכרת, "אבל הייתה לי תמיכה מערן ומההורים שלי. זה לא מובן מאליו שהם קיבלו את העובדה שאני לא עובדת שלוש שנים ורק מחפשת מה אני רוצה לעשות".
החיפוש בא לסיומו כשהתקבלה לעבודה בעמותת אקים. "כל המועמדים מלבדי הגיעו עם רקע בתחום: אמרתי לעצמי שכנראה לא אקבל את זה, אבל גם חשבתי שאין לי מה להפסיד, אז נתתי כל מה שהיה לי. הייתי אני, וכשנשאלתי למה כדאי לבחור בי ולא במישהו אחר, עניתי שאולי אין לי את הרקע והניסיון, אבל יש לי מוטיבציה וצורך פנימי לעשות את העבודה. היום אני קמה כל בוקר עם חיוך. אני מאושרת להגיע לעבודה שלי".
הכירו את אקים:
שפת הגוף משתנה
מעון בני שמחה בפתח תקווה. מרבית הדיירים נמצאים בחדר היצירה, עסוקים במלאכת יד, ומ' מחכה בכניסה לבניין עם שני דיירים נוספים. השלושה מתכוננים ליציאה לקניון במסגרת "נעים בקהילה", ועל פניהם ניכרת התרגשות. הם עושים את זה פעמיים בשבוע: מטיילים במדרחוב, מבקרים בקניון, שותים קפה ועוגה.
כהנים-זולן מסבירה שהדיירים המשתתפים בתוכנית הם אלה שזכאים לקצבת ניידוּת מהביטוח הלאומי. "כדי לצאת מהמעון, צריך כסף. יש הוצאות על הסעות ועל הכשרת מלווים. הקצבה ניתנת רק למי שלא עבר את גיל הפרישה ושלא מסוגל ללכת או לעמוד בכוחות עצמו. מי שלא מקבל אותה, יוצא לעיתים לטיול סביב המעון בעזרת מתנדבים. יש גם דיירים שלא רואים כלל את העולם שבחוץ, ולכן חשוב לנו להתאמץ ולהוציא קצבת ניידות לכל אחד ואחת".
יש גם מקרים שבהם ניתנת קצבת ניידות, אך קיימות מגבלות אחרות המקשות על הוצאת הדייר לפעילות. "באחד המעונות בחיפה גר דייר מבוגר, שבגלל מצבו הגופני חייב לשכב במיטה, ובכל זאת הוצאנו אותו. זה היה מאוד קשה מבחינה לוגיסטית: המיטה לא נכנסה לרכב ההסעות, והיינו צריכים למצוא מקומות שאפשר לנוע בהם בצורה נוחה יחסית. לא ויתרתי, ובסופו של דבר לקחנו אותו לגנים הבהאיים. זה אולי נראה מעט, אבל זה הרבה מאוד בשביל אדם כזה: בכל פעם שהוא יוצא, שפת הגוף שלו משתנה: הוא מחייך, הוא לא שוכב חסר תגובה. זה המון מבחינתי".
כששלושת הדיירים מפתח תקווה מגיעים עם מלוויהם לבית קפה בעיר ומתיישבים בו, מספר אנשים קמים ממקומם ומתרחקים. כהנים-זולן כבר יודעת שיש אנשים שנרתעים מהדיירים, אבל לדבריה, יש גם כאלה שמגיבים בצורה חיובית. "היו מקרים שאנשים ניגשו אלינו וביקשו להתנדב כמלווים. בפעם הראשונה שיצאתי עם דיירים, הלכנו לאכול גלידה מתחת לבית שלי. הבן שלי היה שם, אז אמרתי לו: 'בוא תכיר חברים של אמא'; הוא תיקשר איתם בלי פחד ורתיעה, ואחר כך אמר שהיה לו כיף עם החברים שלי. זו הייתה חוויה מכוננת מבחינתי. זו הגישה שהייתי רוצה לראות בחברה שלנו כלפי אוכלוסיות שונות, שאין בהם משהו לא בסדר אלא משהו אחר. ילדים יודעים לתת, כי אין להם פחד ורתיעה, וזה מה שהייתי רוצה שיקרה גם אצלנו, הבוגרים".
______________________________________________________
הקליקו על התמונה ותגיעו לסיפור דומה - תומי יואל-פינקוביץ' פרשה ממשחק כדי לטפל בילדים אוטיסטים:
