פעם מנחה בערוץ הילדים, כיום מדריכה של ילדים אוטיסטים

היא הייתה דוגמנית, שחקנית, מגישת טלוויזיה. היו לה חיים שרבים חולמים עליהם, אבל הכול השתנה בעקבות חלום אמיתי שפקד אותה. "חלמתי שיש לי כמה חדרי טיפול", היא נזכרת. "בחדר אחד היו בעלי חיים, ובחדר אחר הטיפול היה באמצעות תנועה. בעצם, חלמתי שאני לוקחת את כל הכישרונות שלי למטרה טיפולית". תומי יואל-פינקוביץ' אכן לקחה את כל הכישרונות שלה והלכה איתם לכיוונים שונים לגמרי: בלי במות, בלי מסכים, בלי מחיאות כפיים.

הצעד הראשון היה לימודים לתואר ראשון במדעי ההתנהגות במכללת עמק יזרעאל. בהמשך היא התבססה כמטפלת, בדיוק כמו בחלום שחלמה, וכיום היא עובדת עם ילדים אוטיסטים בשיטה ייחודית. מעסקי הבידור פרשה לחלוטין, והקשר היחיד שנשאר לה איתם הוא באמצעות בעלה, הבמאי רוני פינקוביץ'. כשהיא מגיעה לתיאטרון, היא יושבת בקהל, ואין לה שום רצון לעלות לבמה.

"אחרי שנולדו לי הבנות, משהו בי התחיל להיפרד מתחום המשחק", היא מסבירה. "אני מעריכה שאם לא הייתי מממשת את החלום להיות שחקנית, הייתי נשארת עם תחושה של פספוס, של 'יכולתי להיות'. אז אני הייתי, אבל הרגשתי שלא בשביל זה אני פה. גם הרגשתי שזה מפנה את המבט שלי פנימה במובן לא טוב, שזה מצמצם אותי. הלכתי למקום אחר".

יואל-פינקוביץ' בתחילת דרכה כשחקנית. "הרגשתי שזה מצמצם אותי"(צילום: שאול גולן)

לא הייתי טלוויזיונית

תומי יואל-פינקוביץ' (47) נולדה בתל אביב בשם תמי יואל ושינתה את שמה בתקופת הצבא, כששירתה כמאבחנת פסיכוטכנית עם עוד חמש בנות ששמן היה תמי. "עד אז מאוד אהבתי את השם הזה, ובצבא קצתי בו. אני חושבת שגם היה לי רצון לעשות שינוי", היא אומרת. בילדותה חלמה להיות וטרינרית והתנדבה במשך שש שנים בעמותת צער בעלי חיים. המפגש עם תחום המשחק גרם לה לשנות את תוכניותיה. הכול התחיל מפגישה מקרית עם המלהקת לבנה חכים, שהזמינה אותה לאודישן לסרט. האודישן הוביל לעוד אחד, ויואל מצאה עצמה בתוך קריירת משחק מצליחה וזוהרת.

"הוקסמתי וסוחררתי מהעולם הזה", היא מספרת. "בבית הספר תמיד אהבתי לשחק ולשיר, וגם הייתי טיפוס מאוד אמנותי. אחרי שנכנסתי לתחום, החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות, והלכתי ללמוד בבית צבי". בבית הספר למשחק הכירה את הבמאי רוני פינקוביץ',

שהיה אז בתחילת דרכו. הם נישאו כשהיא הייתה בת 24 והוא בן 28. שנתיים לאחר מכן הביאו לעולם את הראשונה מבין שלוש בנותיהם. באותה תקופה החלה יואל-פינקוביץ' להרגיש שמשהו בחייה לא נכון. "כשהפכתי לאמא, מאוד השתניתי. גם סדרי העדיפויות שלי השתנו. לא התאים לי לצאת להצגה אחר הצהריים, כשהילדה רק חוזרת מהגן, ולחזור הביתה כשהיא כבר ישנה".

למרות זאת, הקריירה נמשכה במרץ. היא שיחקה בסדרת הטלוויזיה "שלום סומסום", בסרטים "ללקק ת'תות" ו"רכבת העמק" ובהצגות תיאטרון וכן הייתה מנחה בערוץ הילדים במשך תקופה קצרה. "אני זוכרת את הריב הראשון והיחידי שהיה לי שם עם ההנהלה. אירחנו בתוכנית ילדים נכים והייתי צריכה לראיין אותם. הצגתי לאחד מהם שאלה, ובאוזנייה אמרו לי מחדר הבקרה: 'תעצרי אותו, אין זמן'. אני התעלמתי, כי הילד דיבר, ואז התחילו לצעוק עליי באוזנייה, ואני המשכתי להתעלם. לא יכולתי לחתוך את הילד הזה. והכול בשידור חי.

"אחרי חודשיים בערוץ פיטרו אותי. כנראה שלא הייתי טלוויזיונית: הייתי מופנמת מדי, רגישה. אני לא יודעת למה לקחו אותי בכלל. אבל אני לא מתביישת בשום דבר שעשיתי; גם לא גאה בשום דבר. אני מאוד שמחה ולא מתחרטת על כלום. למדתי בתקופה הזו הרבה על עצמי ועל בני אדם בכלל".

יואל-פינקוביץ' בערוץ הילדים, בין עודד מנשה, איתי שגב ועינת ארליך:

ועם אורי בנאי בשיר מתוך הסרט "ללקק ת'תות":

כל יום יש רגעים מרגשים

בגיל 30 הייתה יואל-פינקוביץ' אם לשתי בנות ובעלת ניסיון משחק של שבע שנים. באותה תקופה נבחר בעלה למנהל האמנותי של תיאטרון חיפה, והמשפחה עברה לגור בעיר. "בשנה הראשונה שלנו שם מאוד חיפשתי את עצמי", נזכרת יואל-פינקוביץ'. "רציתי לשחק בתיאטרון, אבל לא רציתי שמישהו אחר יטפל לי בילדות". באותה שנה פקד אותה החלום ההוא על חדרי הטיפול, והיא התחילה ללמוד. במהלך הלימודים במכללת עמק יזרעאל התמנתה לעוזרת המחקר של פרופ' עמוס רולידר, שהיה ראש החוג למדעי ההתנהגות, והחלה לעבוד איתו על תוכנית למניעת הצקות בבתי ספר. "הייתי שואלת אותו שאלות ועושה לו חקירות שתי וערב. למדתי ממנו המון".

המפגש הראשון שלה עם אוטיזם היה בקורס הסמכה לניתוח התנהגות יישומית (ABA) - שיטת טיפול לשינוי התנהגות שמתבצעת באמצעות לימוד ההתנהגות הרצויה דרך חיזוקים חיוביים או שליליים. היא נרשמה לקורס עשרה חודשים אחרי שנולדה בתה השלישית, וכעבור חודש התחילה לעבוד באלוטף, מרכז טיפול לילדים אוטיסטים בבית החולים אסף הרופא. "ראיתי ילדים כלואים בתוך עצמם", היא נזכרת. "אמרתי לעצמי שאני צריכה למצוא דרך להגיד להם: 'תסמכו עלינו. תראו את עצמכם, תסכימו לצאת החוצה'".

כיום היא עובדת באופן עצמאי. בשיטת הטיפול שלה היא משלבת עקרונות רבים מתורת האנתרופוסופיה, שאותה היא לומדת בשש השנים האחרונות. היא גם הייתה פעילה בבית הספר האנתרופוסופי אורים שבכפר הירוק, שם עמדה מאחורי יוזמה לשלב שישה ילדים אוטיסטים בכיתה רגילה. הילדים הללו הם היום בני 18 ו-19, ומורתם לשעבר ממשיכה להיות בקשר איתם ולעקוב אחר התקדמותם. חלקם לומדים כיום הקלדה באופק - בית ספר בהרצליה לחינוך מיוחד למתבגרים על הרצף האוטיסטי, שם מדריכה יואל-פינקוביץ' את צוות המטפלים.

בעבודתה עם הילדים האוטיסטים היא מתמודדת עם דילמות רבות. "אני יכולה לבנות תוכנית נפלאה למשפחה, והילד או הילדה האוטיסטים ילמדו לחקות התנהגות נורמטיבית - להתקלח, להתלבש - אבל האם האני שלהם יבוא לידי ביטוי? אם מאמנים את הגוף שוב ושוב, אפשר להגיע להישגים, אבל אם לא נדאג לעקוף את החסימה שיש לאוטיסטים וליצור איתם ערוץ תקשורת אמיתי, הלמידה תהפוך לאילוף. במקרה כזה, הכלי הזה ממית את האני של האדם. אני אומרת למטופל: 'אני רואה אותך, אתה שם, ואני לוקחת על עצמי הכול כדי שתבוא לידי ביטוי. יחד נלמד איך הופכים את הגוף שלך לכלי שמשרת אותך בעולם ולא מכשיל".

יש רגעים בטיפול שבהם את חשה תסכול?

"זה קורה כשאני מרגישה שלא הייתי מספיק ממוקדת ורגישה עם המטופל ולא ראיתי אותו מספיק טוב. כשאני לא רואה אותו, יש בהכרח פגיעה. לפעמים אני חווה מזה כאב גדול, ואז אני אומרת לעצמי: תזכרי שאת יודעת, ושגם המטופל יודע, שאת לטובתו. פוטנציאל הפגיעה קיים כל הזמן. אולי הוא אפילו נמצא שם כדי להזכיר לי שאני אנושית, ולמנוע ממני לחטוא בחטא הגאווה".

יש גם רגעים שבהם את מרגישה שהצלחת להגיע לפריצת דרך?

"אני אף פעם לא מרגישה 'הצלחתי': אני מרגישה 'הצלחנו'. אני מרגישה את זה הרבה פעמים, אבל יודעת שזה זמני. זה קורה כשאני מרגישה טוב בנוגע לשיחה שניהלנו, כשאני מרגישה שהייתי מדויקת מספיק ושיתפתי באופן שכנראה איפשר גם למטופל לשתף. כל יום יש רגעים מרגשים. זו עבודה מאוד מתגמלת".