שלושה שבועות אחרי שחזר הביתה ממבצע צוק איתן, יניב סוויסה לא הצליח לישון בלילות. במהלך המבצע, שבו השתתף כחייל מילואים של גולני, עזר לחיילים שנפצעו בתקרית הנגמ"ש בעזה, וכשהשתחר ופשט מדים, פשוט לא הצליח לעשות עם עצמו כלום. בשפה פסיכולוגית קוראים לזה הפרעת דחק פוסט-טראומתית (PTSD).
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
"אם הייתי לוקח כדור שינה, הייתי ישן", הוא אומר, "אבל בלי כדור הייתי נרדם לשעה וחולם 2,000 חלומות שעושים רע. לא הייתי רואה אנשים או תמונות של אנשים: זה היה מתח לא מוסבר. גם לא עבדתי ולא רציתי לפגוש אף אחד באותה תקופה. היה קיץ, ואני מת על ים וגלישה, אבל לא עשיתי כלום. התחלתי טיפול אצל פסיכיאטר דרך משרד הביטחון, והוא אמר לי שאני חייב למצוא לעצמי פרויקט. 'תמיד היית איש של פרויקטים', הוא אמר. היה ברור שזה יהיה קשור לצבא, אז החלטתי שאני נכנס לפרויקט של עזרה לחיילים".
והוא נכנס. בהתחלה לבד, ועם הזמן נוצר המיזם "לוחמים למען צה"ל", שבו משתתפים כיום עשרות אנשים שמסייעים לו.
והיום אתה ישן?
"לא בדיוק. תמיד יש מתח, אבל אני יותר רגוע. כל פעם שאני עם החיילים, הגוף שלי רפוי, ויש לי חיוך עצום על הפנים".
כתבה בחדשות ערוץ 2 על אסון הנגמ"ש במבצע צוק איתן:
התאהבתי בעם שלנו מחדש
ה-PTSD התחיל הרבה לפני צוק איתן. סוויסה (37), תושב כפר אביב שליד יבנה, רווק, הספיק לשרת בלבנון לפני הנסיגה, ושם החלו הבעיות. "היו לי עשרה חברים שנהרגו שם", הוא אומר. "אחד ההרוגים היה חבר בשם אייל. זה קרה ביום ההולדת שלו. הרצועה של הנשק שלי הייתה עליו, ואמרתי לו בצחוק: 'תגיד להורים שלך שאם אתה מת, הרצועה חוזרת אליי'. הומור שחור מחזיק אותך כשאתה שם, וחוזר אליך בהפוכה אם קורה משהו. והפעם זה קרה".
בגיל 26 אובחן כהלום קרב. האירועים בצוק איתן החזירו אותו לטראומות לבנון.
אתה שמח שיצאנו מלבנון?
"תראה, לקחו לנו עשרה חברים. היה מיותר שהיינו שם, והיציאה שלנו משם הייתה בעייתית. אני כל הזמן חושב שאם היינו יוצאים קודם, עשרת החברים עוד היו איתנו. אני זוכר ששמענו בקשר ששלושה חברים עלו על מטען, ואז עוד אחד, ואז עוד שניים, וכל פעם שמישהו נהרג, זה נורא עצוב, ואתה חושב על המשפחה שלו".
פחדת כשהיית שם?
"איזה פחדתי? הייתי בן 18, כל החיים ראיתי 'רמבו', והמחבל נראה לי כמו דמות מקרטון. אין פחד. היה כיף להיות שם. כשאתה ילד, אתה חי מהסיסמאות. אתה מת שתגיע היתקלות".
המורעלות הזו גם גרמה לו לרצות לעזור לחיילים. "לפני צוק איתן, כשהיו הפצצות על הדרום, לא הזמינו אותי למילואים, אז הרגשתי שאני חייב לתרום איכשהו לתושבי הדרום והרמתי עמוד בפייסבוק, 'מחבקים את תושבי הדרום'. הייתי איש של חיי לילה, עם ניסיון של הרבה שנים בארגון מסיבות, אז נעזרתי באנשים שהכרתי כדי להרים תרומות ולארגן מאפים ומשקאות. אירגנו המון אנשים, הייתה היענות מטורפת; קבענו להיפגש בגני התערוכה ולנסוע לדרום, ואז, במין חוק מרפי כזה, קיבלתי זימון למילואים. במהלך השירות הבנתי שהרעיון שלי היה טיפה בים, כי כל המדינה התגייסה למען החיילים. שפים הביאו אוכל, מכולות של ציוד הגיעו. זה חימם לי את הלב בטירוף והתאהבתי מחדש בעם שלנו.
"כשנגמר צוק איתן, התחלתי את פרויקט 'לוחמים למען צה"ל'. ההתחלה הייתה אולי קצת מטופשת: הייתי הולך לסופרמרקט גדול, קונה חטיפים ב-1,000 שקל מכיסי, מעמיס רכב ונוסע לאיו"ש, לחלק לחיילים. נהייתי כמו הדודות של האגודה למען החייל, שפינקו חיילים. היום אין אותן, אז רציתי להחזיר עטרה ליושנה".
ככה הוא פעל במשך כמה שבועות. בהמשך פתח עמוד בפייסבוק, והצטרפו אליו עוד ועוד אנשים, "ופתאום יש 500 אנשים, ו-1,000, ואנשים פרטיים מתחילים להגיד לי שהם אירגנו שקי תרומות ומבקשים שאבוא לקחת אותם, אז הייתי נוסע עד קריית שמונה כדי להגיע למשפחה שאירגנה שתי שקיות בסך הכול - אבל הם עבדו בשביל זה ולא יכולתי שלא לשתף פעולה. אחר כך הייתי מביא את זה לחיילים, מצלם אותם ומבקש שיגידו תודה למשפחה. זה חימם את הלב למשפחות, וככה הצטרפה עוד משפחה ועוד משפחה, ופתאום יש 5,000 איש בעמוד, ואנשים מציעים לי לבוא לשוק ולקחת ארגזים שלמים של אוכל, וחנויות סלולר תורמות ציוד לטלפונים".
עם הזמן תפסה הפעילות שלו כיוון נוסף. "כשהייתי מגיע ליחידה, הייתי אומר לחיילים: 'אם אתם צריכים משהו - כל דבר – תגידו לי'. התחילו להגיע אליי הודעות מחיילים שצריכים עזרה אישית, ואנשים שעובדים איתי ניסו לסייע. למשל, אם חייל בודד ביקש שיובילו לו מכונת כביסה לבית בקריית מלאכי, אני בדקתי אם אני מכיר מישהו מהאזור עם רכב הובלה".
בינואר האחרון רשם סוויסה את הארגון שלו כעמותה. המתנדבים שלה הם לוחמים פעילים במילואים, הלומי קרב, נכי צה"ל, בני משפחות שכולות, בני נוער, "ועוד אזרחים טובים, שבלעדיהם היה קשה מאוד להמשיך בפעילות", הוא אומר. "החלטתי להירשם כעמותה כדי שאוכל לבקש כסף. אנחנו צריכים כסף לדלק, לרכבים ולמכולות שאני רוצה לשלוח לאזורים רחוקים. למשל, אני רוצה לשלוח מכולה לאילת ולהעמיד לידה מישהי שתהיה אחראית ותדאג לחיילים, כי קשה לי לנסוע לשם בעצמי. עכשיו אני מחפש מישהו שיעזור לי לגייס כסף. אם אתה מכיר מישהו, תגיד לי".
כובעים כמו בפלמ"ח
לסיפור היפה הזה יש גם צד כועס: סוויסה מספר שלא פעם הוא מביא לחיילים ציוד שלא הוא אמור לספק.
"כל המערכת של צה"ל מתנהלת בצורה כלכלית לא נכונה", הוא אומר. "משהו שם מאוד לא הגיוני. זה גוף שמקבל מיליארדים, אבל אף פעם לא מסתדר, תמיד הוא בחוסר, וכשאתה מגיע למילואים ומדבר עם חיילים סדירים, אתה מגלה שהכסף לא מגיע לאן שצריך. חיילים נקרעים, עושים עבודה סיזיפית שאף מטכ"ליסט לא יסכים לעשות, ולא מקבלים כלום. בבסיס של חיל האוויר יש אוכל מדהים, אבל בבסיס מקביל של גולני תראה דברים מביכים. למה אין אוכל טוב לכל החיילים? ולמה מגיעים למצב שלחיילים בחורף אין כפפות נורמליות? למה רק כובעי צמר כמו שחילקו בפלמ"ח? למה אני מגיע לעמדה בצפון בחורף, בקור של אפס מעלות, ורואה חיילים שאין להם חם-צוואר, שזה משהו שעולה עשרה שקלים? אז אני מארגן להם את זה, והם בוכים מהתרגשות.
"והעם לא עוזר. חייל כותב בפייסבוק שהוא בקרוואן קרוע, בלי מזגן, וכל גאוני המקלדת מגיבים: 'חייל בכיין! מה אתה צריך מזגן?' אבל אנחנו ב-2016, ואין סיבה שלא יהיה מזגן לחיילים. יש לנו מטוסים ולוויינים מעולים, אבל צריך לדאוג גם לילדים האלה".
צד בעייתי נוסף שסוויסה מצביע עליו הוא חוסר נכונות של אמנים מצד שמאל של המפה הפוליטית להצטרף לפעילותו. הוא עצמו נמצא בצד הימני, ושם הוא מצא בן ברית בדמותו של הצל ("היו קצינים שנלחצו כשהבאתי אותו ואמרו שהוא מסית, אבל החיילים היו מאושרים"); אבל בקצה השני התגלו בעיות. לדבריו, אמן מפורסם שידוע כשמאלני ושקיבל ממנו פנייה לנסוע איתו לאחד הבסיסים, התעלם ממנו. "הוא לא ענה לי להודעות, למרות ששלחתי לו המון", אומר סוויסה. "אני אמנם ימני, אבל הפעילות שלי לא פוליטית ואני אשמח לכל מי שירצה לבוא. בדוגרי, ימין ושמאל זה חרטא. זה נהיה כלי של הממשלות שנועד לגרום לנו לצאת אחד נגד השני, וצריך להפסיק עם זה. הלוואי שתחזור הרוח של מפא"י. הלוואי שתהיה ציונית אמיתית.
"הרי ברגע האמת, כשצריך להתגייס, אין שמאל וימין: מגיעים אנשים מכל הצבעים והמינים. יש בזה משהו עצוב: ברגעים הכי קשים שלנו אנחנו נהדרים, אבל שנייה אחרי שהכול נגמר, אנחנו זורקים אחד על השני את כל המילים הקשות. אנחנו כלים בידיים של מישהו אחר. הרי כל המלחמות האלה הן משחקים של מנהיגים".
ועל אף שככה אתה מרגיש, אתה לא בא לחיילים ואומר להם שלא כדאי להם לחיות כאן, אלא בא ועושה בשבילם.
"לא בא לי שילד ישתחרר מהצבא וייסע להודו כדי להיות דולפין, כי אף אחד לא מבין מה הוא עובר. מישהו צריך לבוא אליו, לחבק אותו ולהגיד לו: 'אני מבין אותך. תנשום, אח שלי. זה לא מובן מאליו מה שאתה עושה כאן'. הבמבה שאני מביא לו היא רק סימבולית; מה שחשוב זה העניין שיש מישהו שדואג לו ונותן לו חיבוק. זה נותן לו אוויר, דלק להמשיך".
ומה זה נותן לך?
"אותי זה ממלא. אני מדבר על זה, והעור שלי מצטמרר. אני מרגיש פתאום כמו בן אדם מבוגר שדואג לאחים קטנים, לא חברים. זה האוויר לנשימה שלי".
גם הבחור הזה לחם בעזה. הקליקו על התמונה ותגלו מה קרה איתו מאז:
