אני פייטר, אני ווינר: הנער ממכסיקו שלחם בעזה רוצה להיות אלוף עולם

אלן סומורט הוא לוחם בכל רמ"ח אבריו. הוא נלחם כדי לעלות לארץ; לאחר מכן נאבק בקשיי הקליטה; אחר כך היה נחוש להיכנס לעזה במבצע צוק איתן ולהילחם במחבלים; וכיום הוא נלחם על מנת להעניק לישראל מקום של כבוד בספורט העולמי. זמן קצר לאחר עלייתו לישראל ערך היכרות עם מזרן הג'יו-ג'יטסו, ומאז הוא מסרב לרדת ממנו: המזרן הזה מביא אותו לתחרויות בינלאומיות יוקרתיות, שבהן הוא מייצג את מדינת ישראל בכבוד וקוטף מדליה אחר מדליה.

הג'יו-ג'יטסו הוא אומנות לחימה עתיקה, שהראשונים שהשתמשו בה היו הסמוראים ושהיוותה מקור לאומנויות לחימה אחרות, בהן ג'ודו. סומורט (24) הכיר אותה בכפר הנוער סילבר שליד אשקלון, שם למד. הוא בלט מיד בכישרונו, ובמיוחד בנחישותו, ובתמיכת צוות המדריכים החל להתאמן באופן סדיר, להשתתף בתחרויות ובעיקר לנצח בהן.

ההישגים שלו מרשימים, והוא גאה לפרט אותם. "זכיתי באליפות ישראל. ניצחתי בתחרויות בפריז ובאמסטרדם. השגתי מקום רביעי באליפות אירופה. הגעתי למקום שביעי באליפות העולם שנערכה בתאילנד ב-2014. אני מרגיש שאני חי בשני עולמות: מצד אחד, יש לי הצלחה ענקית, אני בנבחרת ישראל, יש לי הצלחות בטופ העולמי ושאיפות להיות מספר אחת בעולם; מצד שני, יש לי קושי להתקיים מבחינה כלכלית, כי אף אחד לא עומד מאחוריי. אני מאמין שעם ההכוונה הנכונה, מקום ראשון בעולם הוא יעד ריאלי לחלוטין, ואני מתכוון לכבוש אותו".

על המזרן. "מצד אחד, הצלחה ענקית. מצד שני, קושי להתקיים מבחינה כלכלית"

ללכת ברחוב בלי לפחד

הוא הגיע לישראל לפני תשע שנים, נער בן 15, בן לאב בלגי ולאמא מכסיקנית שגדל במכסיקו וקיבל חינוך יהודי וציוני. "אני זוכר תמונה שראיתי בסיור עם הכיתה שלי במוזיאון השואה במכסיקו סיטי", הוא אומר, "תמונה שבה רואים עשרות יהודים כנועים מובלים אל המוות, כשמולם מספר קטן של חיילים נאצים חמושים. אני זוכר שלא הבנתי למה היהודים לא נלחמים בכל כוחם; הרי היה להם יתרון מספרי משמעותי מול אותם חיילים. ככה התחיל הקשר שלי למדינת ישראל. משם התחלתי להתעניין ולשאול שאלות על השואה ועל המדינה".

הסקרנות והעניין שלו הובילו להשתלבות בפעילות של הסוכנות היהודית במכסיקו. בעקבותיו החלו גם אחיו מישל, הגדול ממנו בשנה, ואחותו סטפני, הצעירה ממנו בשנה, להתעניין בנושא. בשלב הבא החליטה משפחת סומורט לסגור את העסק שלה, לארוז את חפציה ולעלות על מטוס לנתב"ג. "אחי ואני כבר היינו רשומים בתוכנית 'נעל"ה – נוער עולה לפני הורים'", מספר אלן סומורט, "אבל הוריי החליטו שהמשפחה לא תפוצל, ובחרו לעלות איתנו".

המשפחה הגיעה למרכז קליטה באשדוד; האב החל לעבוד כנהג משאית, האם מצאה עבודה בסופרמרקט. את הבית המרווח במכסיקו החליף חדר אחד קטן שבו הצטופפו חמש נפשות במצב תברואתי ירוד וללא מיזוג. היתרון שהתגלה למשפחה הוא שאפשר להסתובב ברחובות ללא חשש. "בחודש הראשון לא יצאנו ממרכז הקליטה, כי חשבנו שכמו במכסיקו סיטי, גם כאן זו סכנת חיים", הוא נזכר. "כשראיתי ילדים בחוץ, חשבתי שהם הלכו לאיבוד. גם כשכבר יצאנו לרחוב אחר הצהריים, לא עצרנו לרגע: תמיד מיהרנו ללכת, כי פחדנו. לאט-לאט הבנו שאנחנו במקום אחר, שבו הולכים ברחוב בבטחה".

למרות המצב הכלכלי הרעוע עשו ההורים הכול כדי ששלושת ילדיהם יקבלו חינוך ראוי: היה להם חשוב שהילדים ילמדו בבית ספר שיאפשר להם להיות אנשים משכילים ולהתקדם בחברה הישראלית. "לכפר הנוער סילבר הגענו אחרי בדיקות רבות של ההורים שלנו על בתי ספר באזור", מספר סומורט. "בהתחלה לא רצינו להגיע לשם וההורים הכריחו אותנו, כי הם ראו את ההזדמנויות שיש במקום הזה. בדיעבד, הם מאוד צדקו. מהרגע שנכנסנו לכפר, לא רצינו לעזוב. להורים היה קשה שאנחנו חוזרים הביתה רק פעם בשבועיים, אבל היינו מאושרים שם".

על דוכן המנצחים בתחרות בלונדון. "אין לי סיכוי למצוא חסות לבד"

חייב להצטרף לצוות שלי

בכפר הנוער סילבר, שיחגוג בקיץ 60 שנה להיווסדו, מתורגלים היטב בקליטת עולים חדשים. השנה, למשל, מתחנכים שם כ-100 תלמידי נעל"ה, בעיקר מחבר המדינות. בני הנוער מגיעים בדרך כלל בלי לדעת עברית ועושים בכפר את צעדיהם הראשונים לקראת השתלבות בחברה הישראלית. "בכל מקום במדינה אפשר לראות את הבוגרים שלנו מצליחים, כל אחד בתחומו", אומר המנהל, הח"כ לשעבר שמעון סלומון. "המשותף לכולם הוא החינוך, הערכים והכלים שהם רכשו בתקופת שהותם בכפר". המקום הותיר את חותמו גם על סומורט, שזוכר אותו לטובה. "קיבלנו שם מה שכל עולה, ובכלל כל נער, יכול לחלום עליו: צוות מדריכים מסור, אולפן ללימוד עברית, עזרה בבית ספר, עבודה במשק החקלאי, שיעורי תגבור, חוגי ספורט, נגינה, הכנה לצבא. הכפר בנה אותי וגרם לי להיות מי שאני היום". 

על מזרן הג'יו-ג'יטסו באולם הספורט שבכפר, אליו נחשף במסגרת חוג של אחר הצהריים, מצא מפלט מהקשיים שלו ושל משפחתו בארץ. ולמרות הצלחתו בתחום, הוא התעקש להגשים את החלום שהחל לרקום עוד במהלך הביקור במוזיאון השואה במכסיקו סיטי ולשרת כלוחם בצה"ל. הוא התגייס לפלוגת החבלה וההנדסה של גבעתי, ובמהלך שירותו נקלע להיתקלות עם מחבלים על גבול רצועת עזה, שבעקבותיה יצא צה"ל למבצע עמוד ענן בנובמבר 2012.

"היינו שלושה ג'יפים בסיור על הגדר, ופתאום טיל נגד טנקים חדר לג'יפ בו נסעתי. למזלנו, הטיל נכנס מצד אחד של הרכב ויצא מהצד האחר בלי להתפוצץ. שלושה חברים שלי נפצעו קשה. אני ישבתי מאחורי הנהג, ובמזל לא נפגעתי. השבנו אש לעבר מקור הירי תוך כדי טיפול בחברים שנפצעו, ולשמחתי, כולם היום בחיים".

כחודש לאחר שחרורו חזר לצבא כדי להשתתף במבצע צוק איתן. "מכיוון שהייתי עולה חדש, השתחררתי חודש לפני כל הצוות שלי כי עשיתי קורס הכנה לאזרחות המיועד לעולים. כשהחברים שלי הוקפצו למבצע, הייתי היחיד שלא קראו לו, ולא הבנתי למה. הגעתי לבסיס מיוזמתי והתייצבתי במשרד של המג"ד. בהתחלה לא היה לו זמן להתייחס אליי; הוא הרי היה לפני כניסה עם הגדוד שלו לעזה, אז לקחתי שק שינה וישנתי מחוץ למשרד. כשהוא ראה אותי, אמרתי לו שאני לא חוזר הביתה, שאני רוצה להצטרף לצוות שלי. אני חושב שבתוך כל הלחץ הוא קצת התרגש לראות עולה חדש נלחם כדי להיות עם הצוות שלו. בסוף הוא נתן לי ציוד מתאים ואישור להצטרף".

לאחר צוק איתן חזר למזרן הג'יו-ג'יטסו ולתוכנית קפדנית שכוללת שמונה אימונים בשבוע עם המאמן האישי אריאל אברג'יל, תזונה מבוקרת ושינה נכונה. "לצערי הרב, אני לא מצליח לעמוד בתכנית האימונים שלי", הוא אומר. "אני עובד כראש משמרת בתחום האבטחה וחייב להיות תמיד מרוכז. אין שם מקום לטעויות. כשאני מסיים משמרת ומגיע הביתה בערב, אני מיד הולך להתאמן, אחר כך ישן קצת, ובשתיים בלילה יוצא שוב למשמרת בוקר בעבודה, ממנה אני חוזר בערב, וככה כל יום".

בתוך כל הקושי הוא מצליח מדי פעם להרים את הראש. כל מדליה שהוא מקבל גורמת לו לגאווה גדולה. גאווה נוספת מעוררת בו אשתו אילנה, אף שהוא כמעט לא רואה אותה. "היא סטודנטית, ואנחנו בקושי מתראים, אבל מתמודדים עם זה".

בצבא. "אני חושב שהמג"ד קצת התרגש כשהוא ראה אותי"

ניצחתי את הנציג הירדני

בתוך כל הלחצים והמתחים יש מדי פעם רגעים שבהם הוא נזכר למה פנה לתחום הזה מלכתחילה. רגע כזה חווה באליפות העולם בתאילנד, כשהנציג העיראקי סירב לשחק מולו.

"לא רוצה? לא צריך", אומר סומורט. "את הנקמה שלי קיבלתי ברבע הגמר, שם התמודדתי מול הנציג הירדני, מתמודד מאוד מוכר שניצח בכמה תחרויות בינלאומיות. השמועה שהוא מתמודד מול הישראלי פשטה מיד, והקרב הפך מהר מאוד לנקודת שיא בתחרות. כל המשלחות מהעולם הערבי - אבו דאבי, ערב הסעודית וכו' - התגודדו סביבו. בי תמכו מתמודדים יהודים מכל העולם וגם משלחות פרו-ישראליות כמו המשלחת הספרדית. היה קרב צמוד, ובסוף ניצחתי".

עכשיו הוא רוצה להמשיך לנצח, אבל התנאים בלתי אפשריים מבחינתו. בהיעדר תמיכה מתאימה מהמדינה, הוא מנסה לפנות למקורות מימון פרטיים. "הצלחתי להגיע למקום שביעי בעולם למרות התנאים הקשים", הוא אומר. "אין לי ספק שאם יהיה גורם שייתן לי חסות ויאפשר לי להתרכז בספורט, אוכל להגיע הרבה יותר רחוק. אני עולה חדש, בלי אמצעים ובלי קשרים, ולבד אין לי שום סיכוי למצוא חסות; לכן אני קורא לעזרה. אני מקווה שמישהו שאכפת לו מרמת הספורט הישראלי יתעורר ויחליט לקחת אותי תחת חסותו. אני מבטיח לעשות הכול כדי לא לאכזב אותו".