מייקי גלאס, המתופף של להקת לילי פרנקו, חושב בגדול. "בקליפ לשיר 'כביש 666', מתוך האלבום השלישי שלנו, תהיה סבתא שרוכבת על אופנוע כבד", הוא קובע. "זה מה שאני רוצה לפחות. עדיין לא הגענו להסכמה בעניין הזה, אבל אם זה תלוי בי, הסבתא תהיה עם משקפי שמש, ובמושב לידה אני רוצה שיהיה חתול. זה יהיה קשה לאללה: נצטרך לאלף את החתול שיישב שם. נשים לו נקניק או משהו".
>> בואו להיות חברים של Xnet בפייסבוק
הרעיון לקליפ אולי נשמע מוזר (לכל היותר, הוא נשמע כמו פרודיה על "כביש החוף" של סטטיק ובן-אל תבורי), אבל מבחינת גלאס מדובר בהצעה לגיטימית לגמרי ואף מעשית, ויש לו סיבה לחוש ביטחון: להקת לילי פרנקו, שמייצרת רוק עברי בועט על הטווח שבין האפל לביזארי, מבססת את מעמדה בסצינת המוזיקה הישראלית וגורפת מחמאות, ואילו גלאס עצמו קיבל לאחרונה מחמאה מיוחדת, כשנכנס לרשימת הרווקים הנחשקים ביותר בתל אביב.
איך זה מרגיש לך?
"אני לא מרגיש שזה עניין בשבילי. זה סתם נחמד. הייתה מישהי שניסתה להתחיל איתי בפייסבוק בעקבות זה, אבל לא קרה עם זה כלום".
הכירו את להקת לילי פרנקו:
ד"ש למורה לספרות
גלאס אמנם רק בן 23, אבל מאחוריו יש כבר ניסיון מוזיקלי עשיר. את האהבה לתופים גילה בבית הספר היסודי, ולבמה הנחשבת של הבארבי עלה כבר בגיל 15, כשהופיע עם קאברים במופעים של להקות מתחילות. כיום הוא מופיע שם עם חומרים מקוריים, הן במסגרת להקת לילי פרנקו והן עם שני הרכבים אינסטרומנטליים שבהם הוא נוטל חלק.
בלילי פרנקו חברים גם עירא נוסבאום (שירה וגיטרה) ודרור תשובה (בס); הם נקראים על שם המורה לספרות שלהם מתיכון עירוני א' בתל אביב וחולקים יחד אהבה לא רק למוזיקה אלא גם לקולנוע ולשפה העברית. "לא מזמן חיממנו את פורטיס בבארבי ודיברנו איתו לפני ההופעה", מספר גלאס. "הייתה בין כולנו הסכמה שהעברית חשובה, ושצריך לתחזק ולשמר אותה גם דרך האמנות והיצירה".
למראה הלוק של גלאס - שכולל בעת הראיון גופייה, מכנסי סקיני ונעלי אוקספורד - קשה לדמיין שלפני כמה שנים הוא שקל כ-100 ק"ג. "מכיתה ג' הייתי שמן", הוא אומר, "ובגלל זה תמיד הייתי שוער כשהיינו משחקים כדורגל. דווקא הייתי אחלה שוער. למשקל השיא הגעתי לפני הגיוס. עבדתי אז בפיצרייה, אכלתי מלא פיצות ונהייתי ממש שמן. לא היה אכפת לי מזה, עד שהגעתי לשלב שבו זה התחיל להפריע לי. בשנים האחרונות אני מתאמן שלוש-ארבע פעמים בשבוע, וזה עוזר לי להתרכז, מסדר לי את הראש, משחרר לחץ שיש על הגוף ועל הנפש. גם ניסיתי לעשות יוגה, אבל אני נורא לא גמיש. אמנם הרוחניקיות הייתה נחמדה, אבל הרגשתי קצת דביל".
כשהצו הראשון הגיע לתיבת הדואר שלו, העריך גלאס שיהיה עליו להניח את מקלות התיפוף ולהתחיל לאחוז בנשק, אבל בצבא חשבו אחרת. "בראיון האישי לא הייתי צבאי בשום צורה, וזו כנראה הייתה ההתרשמות ממני. אחר כך התברר לי שיש לי סעיף נפשי, לכן פסלו אותי מלשרת ביחידה קרבית. בדיעבד זה היה סבבה, כי אם הייתי קרבי, היה לי הרבה יותר מסובך לעשות את כל מה שעשיתי באותה תקופה. אבל הייתי בעיתון 'במחנה' ויכולתי להמשיך לעשות מוזיקה".
הכול מנומנם פה
להקת לילי פרנקו מופיעה לא מעט, אבל זה לא מספיק. "להקה כמו שלנו צריכה מנהל ממש טוב כדי להיות רווחית", אומר גלאס, "וכל עוד אין לנו מנהל, זה לא כלכלי. קליפ, למשל, זה עניין של תקציב. אם אין לך תקציב, אתה צריך שיהיה לך סיפור מספיק טוב שיעבוד גם בחינם. הקליפ האחרון שהוצאנו, 'השמש והחום', צולם בתקציב של 400 שקל. רואים בו את עירא הולך בתחנה המרכזית בתל אביב, וכל פעם יורים לו בראש ויורד לו דם. את היריות הוספנו בעריכה, והדם הוא צבע אדום מעורבב בקפה שחור שהוא מרח על עצמו. סתם שכונה. אבל התסריט היה טוב, וזה הספיק".
גלאס מעיד שהקהל של הלהקה הוא בעיקר תל-אביבי, והסיבה לכך, לדעתו, נעוצה בעובדה שרוב הישראלים אינם מתפנים לצרוך תרבות. "האדם הממוצע בישראל עסוק בדאגות סביב שני נושאים: המצב הביטחוני והמצב הכלכלי. אנשים רצים כל היום כדי לחיות בכבוד, ולא מגיעים לחוות תרבות ברמה של ללכת להצגה או להופעה. נוצר אצלם חוסר סבלנות לתרבות. הכול מנומנם פה. אנשים מנמנמים על החיים שלהם, וכל מה שהם רוצים זה לישון שנ"צ. אין משהו שמנענע את המערכת וגורם לאמנים חדשים וטובים לפרוץ. לקהל הישראלי אין בעיה עם העובדה ששומעים את אותם אמנים כבר 20 שנה. יש את האמנים הקבועים, שהם קיימים, שהם שם כדי להישאר, וזו התרבות. אבל בעיניי התרבות נמצאת מעבר למקום הזה, במה שלא קורה במיינסטרים, וחבל שלא מתייחסים לזה".
הקליקו על התמונה ותכירו עוד אמן חדש, מתחום המחול:
