רוצים להציב גבולות לילדים?
קודם כל, כדאי שתקשיבו להם

הוא רצה ללמד בשיעור, אבל גל ורון רצו לשחק ולהרעיש בכיתה. מי אמר שהרצון שלו חשוב יותר? המורה שרון כהן מנסה להקשיב לתלמידים ולומד דבר חשוב על גבולות

שרון כהןפורסם: 18.04.16 08:11
"בזכות ילדים כמו גל ורון, אני לומד להפנים מהם באמת גבולות. כל הסיפור זה להבין שכמו לי, גם לילד יש רצון שמבקש להיות" (צילום: ענבל מרמרי)
"בזכות ילדים כמו גל ורון, אני לומד להפנים מהם באמת גבולות. כל הסיפור זה להבין שכמו לי, גם לילד יש רצון שמבקש להיות" (צילום: ענבל מרמרי)
כיתה ג'. מפגש שני שלי עם הכיתה. אחרי כמה דקות מתחילת השיעור, היועצת נכנסת עם שני ילדים שבחרו להמשיך את ההפסקה. שפת הגוף והגבות שלה מציירים נזיפה. שפת הגוף והגבות שלהם מציירים שיגרה. הם כבר רגילים לאנרגיה הזאת שמופנית אליהם מדי פעם. הרי הם "הבעייתיים".

 

גבולות מתוך דיאלוג

"אתה צריך שאני אשאר ואעזור לך עם המשמעת שלהם?".

"לא, תודה". אני מחייך חיוך שמודה על הכוונה הטובה ויודע שהולך להיות מעניין היום. גל ורון מתיישבים זה ליד זה וממשיכים את העניין שהיה ביניהם בהפסקה. הם מציצים לראות אותי, לראות איך המבוגר הזה יגיב.

 

הבנתי שהיום גל ורון הולכים להעביר לי שיעור נוסף בנושא "גבולות" וכשאני אומר גבולות, אני מתכוון למשהו אחר ממה שרובנו מכירים. גבולות מהסוג הישן והשכיח = לכפות על הילד את רצון המבוגר, ע"י איום או ענישה. גבולות בהגדרה החדשה שהגדרתי לעצמי = זיהוי והתייחסות לרצונות שונים.

 

מהו גבול בעיניי? לראות את הרצון שלו ולעזור לו לראות את הרצון שלי וכששנינו מודעים זה לרצונו של זה - מתחיל דיאלוג. השיעור הקודם היה מצחיק, מפתיע, מלמד. הרצון של שאר הכיתה מכוון לאותו מקום כמו הרצון שלי - להמשיך במה שהתחלנו בשבוע שעבר. הרצון של גל ורון מכוון למקום אחר - להמשיך להתעסק במשהו שכביכול לא קשור לשיעור. הם ממשיכים לצחקק ביניהם וגוררים את תשומת הלב של כל הכיתה אליהם.

 

"היי, רון!"

"מה? מה עשיתי? זה לא אני דיברתי. זה הוא מדבר איתי", מדהים בכל פעם מחדש לשמוע את התגובות של הילדים - שהמבוגרים מקבעים אותם כ"מופרעים" - לפנייה אליהם. זה כאילו שיש בתוכם מערכת משפט-עצמי שחושדת, מאשימה, גוזרת גזר דין ומצפה לענישה - בו זמנית.

 

"אני מבין שהרצון שלך זה להמשיך לשבת ליד גל".

"כן, מה? מה כבר עשיתי?"

"אוקי ואתה מבין שהרצון שלי זה להתחיל בשיעור?"

"כן, תתחיל. מה אתה רוצה ממני?"

"אני לא יכול להתחיל, כי הדיבור ביניכם מקשה על ההקשבה והריכוז שלי ושל שאר הילדים שרוצים להקשיב".

"טוב טוב, אני אהיה בשקט".

 

הוא באמת התכוון לזה באותה שנייה שהוא אמר את זה, אבל זה מתנגש עם הרצון שלו להמשיך לדבר עם החבר ובעיקר להמשיך להרגיש שהרצון שלו לא נמחק על ידי המבוגר הזה שקוראים לו המורה. הם ניסו להחזיק כמה שניות של הקשבה, אבל אחרי כמה שניות שוב - צחוקים קולניים והתעסקות עם משהו מתחת לשולחן. האגו שלי מתחיל להבעיר את הכספית במעלה מד-חום העצבים שלי. אני מזהה את התחממות האגו ונושם נשימות לצינון הבערה.

 

"אוקי, הבנתי. אני רואה את הרצון שלכם לצחוק ולהיות יחד ואני מנסה לתת לרצון הזה להיות. אבל, זה מתנגש עם הרצון של שאר הילדים ושלי להמשיך בשיעור. אני נותן לכם עוד צ'אנס. אם לא תעמדו בו, מישהו מכם יצטרך לעבור מקום". כתבתי על הלוח "צ'אנס... צ'א-נס" והוספתי בטון מרכך איום: "אולי יצ'א-נס ובכל זאת כן נצליח".

 

"לא, לא, לא רוצה. אני רוצה לשבת לידו!" הם אולי שמעו את משחק המילים, אבל הפחד מהפירוד היה גדול מכדי שהם ישועשעו.

"מעולה. הרצון שלך מאוד ברור לי. אני שומע ורואה אותו - אתה רוצה להמשיך לשבת ליד החבר שלך. את הרצון שלי אתה רואה?"

"טוב טוב, אני אהיה בשקט".

 

סולם האגו שלי

אחרי כמה שניות שוב צחוקים רמים שמפריעים לקשב של שאר הכיתה ושוב התעסקות עם משהו מתחת לשולחן. תמיד במצבים האלה אני חווה דיסוננס פנימי. מצד אחד אני שמח שהם שמחים, צוחקים ומפתחים קשר חברי, שנותן לכל אחד מהם תחושת שייכות ייחודית להם. מצד שני, אני מזהה את הקושי של הכיתה ושלי ליהנות ממה שיש למפגש להציע. הדיסוננס הזה מבלבל אותי בכל פעם מחדש.

 

"תקשיב!" אני עובר שוב למוֹד תקיף, מזכיר לעצמי שכעס הוא אמצעי להעברת מסר שעד כה לא עבר מספיק ברור. "עוד פעם אחת שהשמחה שלכם תפריע לכיתה להיות קשובים, מישהו מכם יעבור מקום, ברור? אתה עכשיו מזהה כמה הרצון שלי גדול? אתם לא חייבים להקשיב לתכנים של השיעור. אי אפשר להכריח אף אחד להקשיב, אבל אני כן דורש שלא תפריעו לאחרים להקשיב. כמו שלכם יש רצון, גם לשאר הכיתה יש. וגם לי. ברור?"

 

קלטתי איך אני מטפס על עץ, באמצעות סולם האגו. שאלתי אם זה ברור להם, אבל לי היה עוד יותר ברור שזה לא באמת יעזור. כל עוד הם חווים אותי ככופה רצוני עליהם, הם ימשיכו להילחם עד שאכיר בכך שגם להם יש רצון ואכבד את זה.

 

השיעור המשיך. הראיתי איזו טכניקה מגניבה של ריבועי קסם מילוליים שהתחלנו בשבוע שעבר. הכיתה מופתעת, נרגשת, צוחקת, יוצרת. גל ורון ממשיכים את ההתעסקות ביניהם, אך משתדלים להיות פחות קולניים. בתוכי אני עושה עבודה של ראיית ההשתדלות שלהם כסוג של צעד אחד לכיווני, כמו שאני השתדלתי לבוא צעד אחד לכיוונם.

 

אחרי כמה דקות של הסבר ודוגמאות, נתתי לכיתה משימה, תוך עבודה בקבוצות קטנות, כדי שיוכלו להתאמן על היצירתיות שלהם. ישבתי בצד והתבוננתי. גל ורון לא השתתפו במשחק הזה. כשכל הכיתה צללה לתוך שצף קצף של עשייה שמחה וקולנית, הם קמו מהכיסאות והתחילו במשחק משלהם. גיליתי מה העסיק אותם מתחת לשולחן. זו הייתה ג'ולה. אחד זרק אותה באוויר, שניהם עצמו עיניים וספרו עד עשר ואז פותחים עיניים ומתחרים מי מוצא את הג'ולה ראשון. משחק מעולה. בחיים לא ראיתי כזה. בזמן שהעיניים עצומות, הם מקשיבים לקפיצות של הג'ולה על הריצפה וככה מכוונים את עצמם למירוץ בעקבותיה. הם שיחקו ואני הבטתי בהם. מוודא שעיקרון אחד פשוט מתקיים, שאף אחד אחר לא נפגע.

 

צהלת המשחק שלהם התמזגה בדיבור וקולות הצחוק של שאר הילדים שעבדו בקבוצות. ראיתי איך מדי פעם כמה מהילדים מסתכלים עלי במבט בודק, מבררים איך אני מגיב ל"הפרעה" הזאת. זה לא שהמשחק הזה הפריע להם. הם הסתקרנו לראות איך "המורה" מגיב לזה. הבנתי את המבט של אלה שבדקו והחזרתי להם חיוך מבין, שמאשר שהכל בסדר.

 

ראיתי את הרצונות שלכם

אחרי שנגמר זמן התרגיל שנתתי לכיתה, שיתפתי את כולם בגילוי שלי. "ראיתי איך כולכם עבדתם בשמחה וצהלה וראיתי גם אתכם, גל ורון. ראיתי ששיחקתם משחק מגניב. התבוננתי בכם ולמדתי את החוקים שלו ואני מתכוון לשחק אותו עם הבת שלי בבית". התכוונתי לזה לגמרי. העיניים שלהם נפערו. מחוייכים, נבוכים, מופתעים.

 

"אמרתי לכם קודם. לכם יש רצון להיות יחד. ראיתי אותו ולא רציתי לפגוע בו. כשהתבוננתי בכם, נהניתי מאוד לראות את השמחה והיצירתיות שלכם. ראיתי שהשתדלתם מאוד לזרוק את הג'ולה לצדדים, ככה שזה לא יפגע במישהו. הצחוק שלכם התמזג עם צחוקי השמחה של הילדים שעבדו בקבוצות. השמחה שלכם שמחה גם אותי. מי קבע שריבועי הקסם שאני מציע כתרגיל, חשובים ומלמדים יותר מהמשחק שיצרתם? לזה התכוונתי כשאמרתי 'לראות רצונות'. אני ראיתי את הרצון שלכם, אתם ראיתם את שלי ושל שאר הילדים וככה כולנו מבסוטים".

 

"זה אני המצאתי את המשחק הזה".

"לא נכון. גם אני המצאתי אותו! תגיד, אתה באמת תלמד את הבת שלך את המשחק?" פתאום מה שנתפס כסוג של הפרעה עליה עלולים לקבל עונש, הפך להישג עליו מקבלים מבט של "סחתן".

 

מניסיון של שנים, אני יודע שאירוע כזה קטן משריש שורש במודעות שלהם. ככל שמשקים יותר את שורש המודעות הזאת, נוצרת שפה ברורה יותר של הקשבה לרצונות. זה לוקח זמן. זמן הוא האדמה של חקלאי החינוך.

 

במפגש הבא, השלישי שלנו, הם שוב באו עם הג'ולה בכיס. פחות מסתירים אותה ויותר מכבדים את רצון הסובבים אותם. הם שיחקו בה כששאר הילדים עבדו בקבוצות. ראיתי שהם משתדלים לא להפריע לשאר הילדים. במפגש הרביעי, גל לא הגיע ורון נשאר לבד. ראיתי שקשה לו. גל הוא החבר הקרוב היחיד שלו. הוא לא שיחק עם הג'ולה. כשכתבתי חידות על הלוח, הוא הצביע פעם אחת וענה ובפעילות הקבוצתית הוא הצטרף לכמה חברים ועבד איתם ובסוף הצעתי שהוא זה שיקריא כמה דוגמאות כנציג הקבוצה.

 

במפגש החמישי, שניהם היו. שניהם רצו להשתתף בשיעור. שניהם עבדו בקבוצות. הרצון שלהם הסתנכרן עם הרצון שלי ושל שאר הכיתה. אני לא יודע מה קרה לג'ולה. אולי היא אבדה במהלך השבוע, אולי סתם כבר לא היה בה צורך יותר.

 

בזכות ילדים כמו גל ורון, אני לומד להפנים מהם באמת גבולות. כל הסיפור זה להבין שכמו לי, גם לילד יש רצון שמבקש להיות. לכבד את הרצון שלו זה ללמד אותו, באמצעות מודלינג, לכבד רצון של מישהו אחר לידו. כמו שלא הג'ולה הייתה העניין, גם לא הפטפוט או ההתעקשות שלהם היא העניין. זה תמיד צורך מאוד פשוט ושורשי שיש בכולנו - "תראו אותי. גם אני ורצוני פה".

 

גל ורון, כמו הרבה ילדים עם מבנה אישיותי שלא מסוגל לקבל מרות, מפרשים את כפיית הרצון של המבוגר כמחיקת הרצון שלהם, מחיקת האני שלהם. הם לא עושים בכוונה. זו מלחמת ההישרדות שלהם. מלחמת העצמאות על העצמי. אגב, רוב הילדים שכן מקבלים מרות - רצון של אחר שנכפה עליהם באופן ישיר כמו ענישה או פרס - גדלים להיות אנשים מרצים ועל זה בפוסט אחר.

 

כשאני רואה את הרצון של הילד, אני לא צריך לנצח אותו עם רצוני, אלא לנצח על רצונו ועל רצוני. מנצח תזמורת דואג שכל כלי הנגינה ימצאו את מקומם בהרמוניה. לכל אגו כלי הנגינה שלו ולמורה יש משימה לא פשוטה, לפתח כישורים של מאסטרו שמנצח בהרמוניה על הכל.

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
me אני?
נשוי לקרן, אבא לעוללים, מורה לילדים ונוער. לומד אותי איתם ומלמד אותם איתי. לא מאמין בתעודה. רק בתהודה שמהדהדת פנימה לתוך הלב. בתעודה שלי תמצאו שני תארים בכלכלה, אבל בתהודה שלי כתוב: "מלמד M.A ש-B.A לי". מרצה ומעביר סדנאות להורים ומורים שרוצים, כמוני, ללמוד איך להגדיל את האהבה בבית ובכיתה. מטפל משפחתי וזוגי.
אני מאמין שלכל אדם יש יעוד. היעוד שלי הוא לעזור לאנשים בכל גיל, להיטיב את הקשר עם עצמם ועם הסובבים, על ידי שינוי תודעתי פשוט אך שורשי, באמצעות אמנות ייחודית ויוצאת דופן - אמנות המילה.