שיחה למנהלת: "הצילו! הבן שלי מפחד שמתארגן נגדו חרם"

אמא התקשרה למנהלת. "הבן שלי מפחד מילד אחר בכיתה, שאמר שיארגן נגדו חרם. אני ממש מבקשת שאף אחד לא ידע שהתקשרתי. הבן שלי מאוד מפחד שהוא יפגע בו". המנהלת התלבטה איך לגעת בזה, מבלי לגעת במילה "חרם" באופן ישיר; מבלי לשפוט את המצב, כשאנחנו עדיין לא רואים את כל התמונה ובפרט, כשלא רואים את השורש.

פחד שהופך לאט לאט לסקרנות

אני מכיר את שני הילדים. אני פוגש אותם שעה בשבוע, בשנה השניה. מכיר את דן, ה"חשוד" בארגון החרם, ילד רגיש שמחזיק סביבו קליפה של קשיחות, קליפה ששומרת עליו מפני פגיעה; ילד שחשוב לו מאוד להיות מקובל, להיות משמעותי; ילד שמשקיע הרבה מאמץ בלהיות חלק מהחבר'ה ה"חזקים".

מכיר גם את גיא, הילד שאמו התקשרה. גם הוא מאוד רגיש וגם לו יש קליפה, דומה אבל אחרת. הוא מאוד רוצה להיות אהוב ומקובל, אבל הדרך שלו להתקרב היא על ידי קרב עם הסובבים. זהו מאבק שהנשק שלו היא שנינות עם קוצים ציניים. אני יודע שהוא מאוד רוצה להיות משמעותי ואהוב, אבל בתוכו הוא לא מאמין שהוא יכול להיות אהוב, אז נשאר לו רק להיות משמעותי.

הצעתי להם שנדבר שלושתנו. הם היססו. גיא יותר. הם הסכימו אחרי שהבטחתי שבכל רגע שמישהו ירצה, נפסיק את השיחה. וכמובן, אין בה שום חיפוש אשמים או חלילה רצון להעניש. ראיתי איך הפחד מפנה קצת מקום לסקרנות. הלכנו לשבת באחת הכיתות שהיתה ריקה.

"בשבוע שעבר גיא הציג את הפרויקט שלו לכיתה. דן, אני זוכר אותך מבקש לצאת החוצה ולא להשתתף. כששאלתי אותך למה, אמרת ש'סתם' וכבר אז הרגשתי שאולי זה קשור למשהו שקורה ביניכם. זה מתווסף לי לעוד כל מיני נקודות קטנות שהופכות לתמונה מטושטשת. מאוד אשמח שתעזרו לי לראות את התמונה באופן ברור יותר. וגם, יש לי תחושה שאם אתם תראו את כל התמונה, תרגישו אחרת ביניכם ועל הדרך גם תקבלו מתנה לחיים - היכולת לשנות הרגשה באמצעות שינוי נקודת מבט".

"אף אחד לא רוצה להיות חבר שלו"

הם הקשיבו. הרגשתי שדן היה פתוח יותר להקשיב. גיא היה קצת יותר סגור. נראה לי שהוא פחד שמא השיחה היא על ה"חרם" עליו הוא סיפר לאמו בבית. "דן, אתה מרגיש שיש ביניכם איזה מתח בזמן האחרון?"

"שום מתח. אני פשוט לא רוצה להיות חבר שלו. הוא מעצבן את כל הכיתה. כל הזמן מתחכם. כל הזמן מדבר שטויות ומפריע וכל הזמן אנחנו מבקשים שהוא יפסיק והוא לא מפסיק. עושה בכוונה דווקא להרגיז. ולא רק אני חושב ככה. כולם חושבים ככה בכיתה. אף אחד לא רוצה להיות חבר שלו".

כשמקשיבים ל"תוקפן", לזה שחשוד בתכנון חרם, אפשר לשמוע שהוא מרגיש המותקף. מבחינתו הוא הקורבן שרק מגן על עצמו.

"גיא, אתה מרגיש שיש ביניכם מתח?" הוא משך בכתף בשלילה ושתק, שתיקה שצעקה: "מתח, מתח גדול!"
"גיא, מה אתה מרגיש כשאתה שומע את דן?"
"כלום. לא מרגיש כלום. הם רוצים שאני אשתנה ואני לא מוכן להשתנות בשביל אף אחד!"
גם פה, אפשר לשמוע איך מי שנתפס בעיני עצמו כקורבן, משתמש באינטונציה של תוקפן כדי לשמור על עצמו.

הרגשתי שאני עומד בצומת טי. זה לא זורם קדימה. תקוע. אני חייב לפנות לכיוון אחר. יכולתי לפנות לכיוון של כפיית דעתי ודרישה "לחשוף" את האמת ושיפסיקו עם זה ושיעשו שולם, אחרת יהיה פה עונש וכולי... דבר שהיה חוסם את הדרך אליהם ואת הדרך שלהם זה לזה. בחרתי בכיוון אחר.

בעבר דיברנו הרבה על זה שמתחת לכל "התנהגות שלילית", מסתתר צורך רגשי ומתחת לצורך הרגשי מסתתרת בקשה שלא יודעת להאמר. הם מכירים את זה טוב ומכירים גם את מטאפורת "הוילון" - שמאחורי כל ילד שפוגע יש וילון ומאחורי הוילון יש סיפור ואם נכיר את הסיפור, נבין יותר למה הוא התנהג באופן "שלילי" ואפילו בחלק מהמקרים נחמול עליו, כי נבין מהסיפור שבעצם ההתנהגות הפוגענית שלו נבעה מכאב שהוא לא ידע להביע אותו אחרת.

"אני מבין מה מעצבן אותי שגיא עושה"

"אני רוצה לספר לכם סיפור. רוצים לשמוע?" הם הסכימו מיד כמובן. סיפור מבחינתם כרגע הוא סוג של מפלט רגעי מהמבוכה של להתעסק עם הסיפור שלהם. "כשהייתי בגילכם, בגיל 10-11 בערך, גרתי בבניין בו היו לי עוד שלושה חברים - ירון, עופר ורונן. היינו נפגשים כמעט כל יום למטה בחצר או באחד הבתים. יום אחד דיברתי עם עופר ורונן ואמרתי להם שירון מלכלך עליהם מאחורי הגב. אמרתי להם שירון קנה 'אטארי' והוא לא מגלה כי הוא מפחד שנהרוס לו את המשחק. אמרתי כל מיני דברים כדי לגרום להם להפסיק להיות חברים של ירון. אני זוכר שכשהלכתי הביתה שכבתי במיטה וחשבתי על הסיבה, למה עשיתי את זה, ואז קלטתי שעשיתי את זה כי אני מקנא. אני מקנא שעופר ורונן אוהבים את ירון יותר מאשר אותי. קלטתי שהם כל הזמן נמצאים אצלו והרבה פעמים אני מחפש אותם למטה ומתברר שהם היו אצלו ולא קראו לי. הבנתי שרציתי לפגוע בירון כי בגללו הרגשתי את כאב הקנאה".

"ומה עשית?"
"כלום. לא היה לי אומץ להגיד להם את האמת".
היה שקט אחרי שסיימתי לספר. הרגשתי איך גלגלי הלב שלהם עובדים, מנסים לתת לתובנה הזאת צורה שתתאים לסיפור שלהם. הם לא אמרו כלום וגם אני שתקתי עוד קצת ואז החלטתי לסיים את השיחה ולתת לזרעים לנבוט בתוכם כמה ימים.

שנייה לפני שהצעתי שנסיים, דן התחיל לדבר. "אני זוכר שאמרת לנו כמה פעמים שמתחת לכל כעס מסתתר עלבון, כאב רגשי, משהו שפוגע בך. נראה לי שאני מבין משהו עכשיו". ואוו, הרגשתי כמו מיילדת בלידה של תובנה. הנה, הראש שלה כבר בחוץ.

"אני מבין מה מעצבן אותי שגיא עושה. גיא כל הזמן עונה תשובות ראשון וכל הזמן כשמישהו אחר עונה, הוא מיד מתקן אותו ונותן תשובה כאילו יותר חכמה והמורים כל הזמן נותנים לו לענות ולהגיד את התשובה הנכונה. כולם יודעים שהוא חכם, אז למה להבליט את זה כל הזמן? זה מעצבן".

"דן, אני חושב שזה מאוד אמיץ להגיד את מה שאמרת עכשיו. גיא, מה אתה שומע שדן אומר?"
"כלום. הוא רוצה שאני אפסיק לענות ואני לא רוצה. אני לא מתכוון להשתנות בשביל אף אחד!"
גיא עדיין מבוצר בחומות ההגנה שלו. הוא עדיין חווה את עצמו מותקף ולכן לא יכול היה להקשיב למתנות שכרגע הוגשו לו.

"גיא, אני מרגיש שדן נתן לך מתנה עכשיו. מחמאה ענקית. תנסה להקשיב לה". גיא הסתכל עלי. ראיתי שהוא כן נפתח טיפה, כי משהו בטון של דן נעשה פחות תקיף, רך יותר.
"דן, אתה רוצה לתת לגיא שוב את המתנה שנתת לו במשפט הקודם?" דן קלט שהוא משמעותי כרגע. הפנים שלו הפכו משל מותקף לשל חזק שמעניק.

"אני לא מבין מה המתנה. אמרתי שכולם יודעים שהוא חכם והוא לא צריך להבליט את זה כל הזמן". ראיתי את גיא מקשיב. הוא לא הסתכל אל דן. המבט שלו הופנה לכיוון אחר, אבל האוזניים שלו ישבו לדן על הפה.

"אני שמעתי אותך אומר שלדעתך גיא מאוד חכם וכולם יודעים שהוא חכם. זאת מחמאה מאוד גדולה".
גם לדן חשוב להיות החכם של הכיתה. לדעתי זה היה שורש הכאב שגרם לו להתחיל את שרשרת הפגיעות עד כדי רצון להחרים את גיא. להחרים אותו זה בעצם להגיד - "כואב לי שאתה יותר ממני. אני אכאיב לך בחזרה".
"דן, מה אתה מרגיש כשגיא עונה על השאלות ראשון?"
"כלום. לא יודע. אולי זה מפריע לי, כי גם אני רוצה לענות ראשון?"

חרם הוא אמצעי להרגיש חזק יותר

גיא המשיך בשתיקה, אבל היה אפשר להרגיש שהוא מחשב מסלול מחדש בתוכו. נדמה לי שהוא ראה את הצד החלש של דן, הצד המקנא, הצד שרוצה גם הוא לקבל תשומת לב ואישורים. נדמה לי שמשהו בגיא קצת פחות פוחד.

הרגשתי שזה מספיק להיום. שניהם חשפו ונחשפו קצת יותר, חשיפה שגילתה את השורש שמתחת להתנהגות שלהם. שניהם גילו את הפגיעוּת שהובילה להתנהגות "השלילית" של הצד השני. עצם הגילוי וההבנה מאפשרים להם קצת יותר חמלה זה לזה. הצעתי שנסיים את הפגישה. הם יצאו בחזרה לכיתות.

בהפסקה קראתי לדן ושאלתי אותו מה הוא מרגיש. הוא אמר שהוא מבין קצת יותר. הוא לא פירט, אבל ראיתי אותו חושב ומרגיש קצת אחרת. שאלתי אותו מה הוא מתכוון לעשות. הוא חשב קצת וענה: "נראה לי שגיא רוצה להיות כמוני חלק מהמקובלים. נראה לי שאני אנסה לקרב אותו קצת, לתת לו להרגיש חלק מהחבורה שלנו".

התבוננתי בהם שבוע אחרי זה. הם לא הפכו לחברים, אבל הרגשתי שיש קצת פחות מתח ביניהם. לדעתי חרם, כמו כל אלימות, פיזית או רגשית, היא אמצעי להרגיש חזק יותר, כשבפנים מרגישים חלש יותר. ליזום חרם זאת עוד דרך להגיד - "אני  מקנא, כואב לי, אני לא אהוב, תאהבו אותי".

בזכות המריבה הם זכו לחוות איך באמצעות שינוי נקודת מבט, מתאפשרת הבנה ואיך ההבנה מובילה לחמלה או לפחות לקצת פחות עוינות. בזכות הקונפליקט והשיחה, הם זכו להצמיח עוד סיב בשורש האני שלהם - שורש שיאפשר להזין את מערכות היחסים בכל ענפי חייהם, לאורך כל חייהם.