הסטטוס - פאניקה: סומוד ביראני
מספר על התקפי החרדה שלו

הכול התחיל לפני כשלוש שנים. סומוד ביראני עבד אז בתעשייה האווירית ברמלה, ובמהלך אחת ההפסקות שוחח עם אחד מעמיתיו. כבר בתחילת השיחה הייתה לו הרגשה שהוא יודע איך היא תתפתח: ביראני כבר ידע שתכף ישאל אותו בן שיחו על שמן זית, שחיטת כבשים ועלי גפן ממולאים, בדיוק כפי ששואל אותו כל אדם שמגלה שהוא דרוזי. באותו יום הוא כתב שיר קומי על החוויה ופירסם אותו ברשת, ובתוך זמן קצר הפך השיר ללהיט ויראלי. "ככה התחיל הרומן שלי עם הרשתות החברתיות", אומר ביראני.

מאז צבר ביראני (26) אלפי עוקבים שמחכים לפוסטים המצחיקים והשנונים שהוא כותב, מזדהים עם דעותיו או מתקוממים נגדן. רבים מהעוקבים מכירים רק את הצד השמח והמשעשע שלו ולא מודעים לכך שיש שם גם עצב וחרדה, ולא מעט: ביראני מספר שהוא סובל מהפרעה פוסט-טראומטית, שבעקבותיה החל לסבול גם מאגורפוביה, חרדה והתקפי פאניקה שמונעים ממנו לצאת מבית הוריו שבדליית אל-כרמל, שם הוא גר בשנים האחרונות. כשנה לאחר התפרצות ההפרעה הפוסט-טראומטית החליט להקדיש את רוב זמנו לכתיבה ברשת, ובמקביל כתב ספר שאותו הוא רוצה להוציא לאור. הוא כותב בפייסבוק בעיקר פוסטים הומוריסטיים, אך גם כאלה שעוסקים בפוליטיקה ושבהם הוא מבטא דעות ציוניות שקרובות לצד הימני של המפה. את הפופולריות שלו זוקף ביראני לזכות העיתונאי חנוך דאום. "אחרי שהוא שיתף פוסט שכתבתי, אלפי אנשים ביקשו להוסיף אותי כחבר והתחילו לעקוב אחריי", הוא אומר. "זו הייתה הפריצה שלי".

השיר שהוא כתב בעקבות השיחה בעבודה:

הייתי סוג של מופרע

ביראני מספר שהוא נחשב למצחיקן כבר מגיל צעיר, אף שלא תמיד החיים חייכו אליו. "בתור ילד הייתי סוג של מופרע", הוא מספר. "לא הייתה לי סבלנות לשבת וללמוד. בנוסף לזה גם הייתי צריך לעבוד, כי המצב בבית לא היה טוב, אז נשרתי מהלימודים בגיל 16". בגיל 18 הצטרף למכינה הקדם-צבאית כרם-אל שבדליית אל-כרמל, ולאחר מכן התגייס לצה"ל ושירת בעוצבת געש שבפיקוד צפון. במהלך השירות נתקל בשאלות רבות הקשורות למוצאו.

"יש יהודים שלא פוגשים דרוזי עד השירות הצבאי, וזה די עצוב בעיניי", הוא אומר. "הם חושבים שבגלל שישראל היא מדינת היהודים, מי שלא יהודי, לא שייך. זה קרה לי הרבה עם חיילים בני ישיבות: הייתי מסביר להם מי אני ומאיפה באתי, וכשהם הבינו שאני בעד מדינה יהודית, זה הפתיע אותם. עברתי המון חוויות כאלה עד שהחלטתי שאני לא צריך להוכיח כלום לאף אחד. כיום אני מנסה להציג דרוזי אחר, כזה שלא מנפנף בתעודת השחרור שלו מצה"ל כדי לקבל יחס מהרשויות".

לביראני יש ביקורת על האופן שבו הדרוזים נתפסים בחברה הישראלית, ולדעתו לא רק היהודים אשמים במצב הזה. "הדרוזים מאוד שמרנים", הוא מסביר. "בעבר השמרנות הזו סיפקה לנו הגנה, אבל היום היא פוגעת. השמרנות הזו היא אחד הגורמים שמונעים מאיתנו להיפתח ולראות איך אנחנו משתלבים במדינה לצד היהודים. אני רוצה לבוא כחלק מהעם, לא מבחוץ; אני רוצה לומר: אני פה, אני ישראלי, ומגיע לי מה שמגיע לכל ישראלי אחר". 

הדעות הללו, שגם מקבלות ביטוי בחלק מהפוסטים שלו, מעוררות לעיתים ביקורת בקרב קוראיו הדרוזים. "יש אנשים שחושבים שאני ליצן או לקקן", הוא אומר, "אבל יש אחרים שמזדהים איתי ומאמינים שהנוכחות שלי חשובה". הביקורת הקשה ביותר נגדו התעוררה דווקא בעקבות פוסט שהכוונה שלו הייתה הומוריסטית לחלוטין. "העליתי תמונה של שלט, 'פיתה דרוזית עם זעתר', שנמחקה ממנו המילה 'פיתה', ונשארו המילים 'דרוזית עם זעתר'. כתבתי על זה בהומור: 'תפסיקו עם הסחר בבני אדם', וזה עלה לדף של התוכנית 'הצינור'. חבר'ה דרוזים ראו בזה דבר פסול, כי הזכרתי כביכול אישה דרוזית, וכבוד האישה הוא סוג של פרה קדושה בעדה שלי. קיבלתי איומים בסגנון של 'אנחנו יודעים איפה אתה גר'".

בעקבות זאת מחק ביראני את התמונה, אולם היא המשיכה להופיע במקומות אחרים ברחבי הרשת. "מהרגע שהיא עלתה ל'צינור', זה כבר לא היה בשליטתי", הוא מסביר. "לא הייתה לי כוונה להעליב אף אחד. כשיש לך הרבה עוקבים, אתה צריך להיות אחראי, לא להסית ולא לכתוב דברים שיכולים להישמע גזעניים. אני מאוד נזהר מכל סוג של הכללה או סטריאוטיפ".

רוב הפוסטים הלא הומוריסטיים שלו עוסקים במצב הביטחוני בארץ וזוכים לאלפי לייקים ולמאות תגובות. בין המגיבים יש גם בעלי דעות גזעניות: ביראני אומר שהתגובות האלה מציקות לו, אבל הוא מסוגל להבין אותן. "המציאות פה קשה, ואני מנסה להיכנס לנעליים של יהודי ממוצע ולהתחבר לרגשות שלו. כשמתרחשים אירועים חבלניים, הדעות נעשות קיצוניות, ואנשים מתחילים להתייחס לערביוּת כמחלה. אני לא מצדיק את זה, ועצוב לי שאין לאדם יכולת להבחין בין אינדיבידואל לקולקטיב. אני אמנם נוטה לתרבות הישראלית, אבל יש דרוזים שמחשיבים את עצמם כערבים, וזו זכותם המלאה".

הפוסט שעורר סערה. "לא הייתה לי כוונה להעליב אף אחד"

מכור ללייקים

לאחרונה כתב פוסט שעסק במצבו הנפשי ובהפרעה הפוסט-טראומטית שממנה הוא סובל. "נשברתי", כתב, "אני לא יכול לשאת את זה יותר, אחרת אשתגע. יש לי פוסט-טראומה". לדבריו, הוא לא מסוגל לעזוב את ביתו זה שנה וחצי בשל הפרעת חרדה, והכתיבה משמשת מפלט עבורו. "כשאני מרגיש מעמסה מנטלית ופורק את זה בכתיבה, זה מתגמד, ואני מרגיש סוג של הקלה", הוא מסביר. בעתיד, לדבריו, הוא רוצה להיות פסיכולוג ולעזור לאנשים הנמצאים במצבו. "אני חושב שהטיפול בפגועי נפש לא נעשה כראוי, וצריך לשנות אותו. אני רוצה להשאיר משהו טוב, לשנות במישור האישי והחברתי".

הכתיבה מבחינתו היא תחילת השינוי. "אני מאמין בצחוק ובחשיבות שלו לבריאות הנפש. אם הצלחתי להעלות חיוך על פנים של בן אדם שעבר יום רע, זה סוג של פרס עבורי, ולא משנה לי מה הרקע של הבן אדם ומאיפה הוא בא. מעבר לזה שאני קצת מכור ללייקים, לשמח אנשים זה משהו שממלא אותי. אני כל הזמן מקבל הודעות בסגנון 'היה לי יום רע עד שקראתי מה שכתבת'. זה הדלק שלי".

מה הייתה התגובה שהכי שימחה אותך?

"הדבר שהכי מילא אותי היה כשעזרתי לגייס כסף עבור אמא לחמישה ילדים שבן זוגה נפטר. מישהו שהכיר גם אותי וגם אותה פנה אליי ואמר שאני יכול לעזור. כתבתי פוסט שקורא לאנשים לתרום, והצלחנו לגייס סכום לא מבוטל. מהבחינה הזו, פייסבוק הוא פלטפורמה נהדרת".

איך הסביבה הקרובה מגיבה להצלחה שלך ברשת?

"החברים הקרובים מפרגנים; הם הראשונים לתת לייק. אני בוחר את החברים שלי בקפדנות: חשוב לי שיהיה להם ראש פתוח. אני לא אסכים שאדם שנמצא בחברתי לא יתמוך בשוויון לנשים, למשל. אני לא ארגיש נוח להסתובב איתו".

בת הזוג שלך תצטרך להיות דרוזית?

"אני מאמין באהבה, ואם אתאהב במישהי שהיא לא דרוזית, אלך עם זה עד הסוף. יחד עם זאת, אני מחובר למציאות ומבין שזה בעייתי ושזה יגרום סבל לי ולה".

אתה רוצה להישאר לגור בדליית אל-כרמל?

"אני רואה את עצמי גר כאן ומשנה את המקום ואת התפיסה השמרנית שלו".

הקליקו על התמונה ותגיעו לעוד דמות בולטת בעדה הדרוזית שכדאי להכיר:

קליק על התמונה - ומכירים עוד מעצמת תקשורת דרוזית (צילום: נמרוד גליקמן)