באחד הלילות האחרונים של שבוע האופנה במילאנו בחודש ספטמבר הציג מעצב האופנה דָמִיר דוֹמָה את קולקציית הנשים בעיצובו לעונת אביב-קיץ 2016, לראשונה בבירת האופנה האיטלקית. שלושה חודשים קודם לכן הציג בעיר את קו הגברים בעיצובו, לאחר שמונה שנים בהן הציג בקביעות בשבוע האופנה של פריז. הקהל שהתאסף מחוץ לחלל המוסך התעשייתי בו התקיימה התצוגה הורכב מאנשי אופנה חשובים, לבושים במדים הייצוגיים של תעשיית השיק הפריזאית - שחור ואפור בצללית אובר-סייז שהולכת והופכת צרה יותר ככל שמתקרבים אל קו הקרסוליים. המראה הזה פחות פופולארי בקרב אושיות האופנה האיטלקיות, שנוהגות להגיע לתצוגות של רוברטו קוואלי, פראדה ו-ורסאצ'ה בשמלות ערב זוהרות ונעליים עם עקבי סטילטו דקיקים.
>> מוזמנים לעשות לנו לייק בפייסבוק
המעבר של דומה למילאנו אומנם לא הרעיד את גדות הסיין בפריז, אבל הוא בהחלט חיזק את מעמדה של מילאנו כבירת האופנה המרעננת של העת האחרונה. יחד עם מעצבים כמו ארת'ור ארבסר והמותג MSGM שפועלים ומציגים בה, העיר מילאנו מעולם לא נראתה אדג'ית יותר.
דומה, 34, הוא אחד ממעצבי האופנה המוערכים של התקופה, שם נרדף לאופנה אינטלקטואלית ואוונגרדית, המאתגרת את הלובשים למצוא ניואנסים בין התפרים. כמי שמגדיר את לקוחותיו כ"אנשים משכילים שיודעים להסביר מדוע הם לובשים את העיצובים של בית האופנה שלו", דומה לא חושש להישאר מותג עצמאי שאינו נתון לתכתיבים של תאגידי האופנה הגדולים החולשים כיום על תעשיית האופנה, כמו LVMH ו-KERING, ולהציג מישנה עיצובית שמסרבת להתיישר עם תכתיבי המיינסטרים. בהתאמה, אחת ההחלטות האמיצות שלקח בחצי השנה האחרונה היתה להעתיק את פעילותו מפריז למילאנו, שבה הוא מייצר את עיצוביו בשלוש השנים האחרונות. "הבחירה לעבור למילאנו התבשלה אצלי כבר תקופה ארוכה", מספר דומה בראיון בלעדי ל-Xnet, המתנהל בשיחת סקייפ פתוחה ואינטימית למדי.
"נולדתי בקרואטיה, גדלתי בגרמניה, לאחר הלימודים חייתי בבלגיה, ולאחר מכן התגוררתי בפריז תקופה ארוכה. בשום שלב לא הגדרתי את עצמי כמעצב לאומי או פטריוטי לאחת מהמדינות. זה איפשר לי להיות פתוח ולקבל השראה מכל דבר. אני דמיר דומה, וגם כאן במילאנו אני נשאר אני"
"כבר שלוש שנים שאנו מייצרים את הקולקציות באיטליה, ואני מגיע למילאנו עם הצוות מדי שבוע לפקח על הייצור. בשלב מסוים פתחנו כאן משרד, ובשלב השני החלטנו להעביר את הסטודיו לכאן. זאת לא היתה החלטה רגעית, אלא תהליך ארוך שמטרתו לבנות חברה חזקה של 25 איש", הוא מחווה בידו תנועת אגרוף. "בשביל מותג לא גדול, חשוב להיות חזקים ומאוגדים. המילה שמובילה אותנו כאן היא פוקוס".
האם המעבר למילאנו שינה את אופי העיצובים?
"זאת שאלה מעניינת, כי נולדתי בקרואטיה, גדלתי בגרמניה, לאחר הלימודים חייתי בבלגיה, ולאחר מכן התגוררתי בפריז תקופה ארוכה. בשום שלב לא הגדרתי את עצמי כמעצב לאומי או פטריוטי לאחת מהמדינות. זה איפשר לי להיות פתוח ולקבל השראה מכל דבר ולערבב את ההשראות שלי. אני דמיר דומה, וגם כאן במילאנו אני נשאר אני. השינוי הוא מאוד חיובי ברמה הפרקטית, כי הוא מאפשר לי לעצב יותר במהירות. אם בעבר הייתי יושב בסטודיו בפריז ושולח את העיצובים למכין הדוגמאות שלנו באיטליה, עכשיו אני באיטליה והוא קרוב אליי, כך שאני יכול לראות את התוצאות מהר יותר".
השיחה עם דומה מתקיימת שבועות ספורים לאחר הדרמות האחרונות בתעשיית האופנה הפריזאית - התפטרותו המפתיעה של ראף סימונס, המנהל האמנותי של דיור, שבקו הגברים שלו עבד דומה בבלגיה לפני למעלה מעשור, וההודעה המרעישה עוד יותר על פיטוריו של אלבר אלבז מבית לנוון. מדובר בשני בתי אופנה גדולים ומובילים שאיבדו באחת את ההנהגה העיצובית שלהם, ועד כה לא פורסמו השמות של מחליפיהם בתפקיד המנהל האמנותי.
בדומה לאלבז וסימונס, שסיפרו בעבר על הלחץ הבלתי נתפס שמופעל כיום על מעצב העומד בראש בית אופנה, גם דומה לא נשמע אופטימי בנוגע לכיוון אליו צועדת התעשייה. "אתה שומע את זה מיותר ממעצב אחד, כי זאת פשוט עובדה", הוא אומר. "לאחרונה אני מתחיל להרגיש פחות מקושר למה שקורה היום באופנה, וייתכן כי באופן מסוים אני פשוט לא רוצה להיות חלק מזה. אנחנו מייצרים חמש קולקציות בעונה – גברים ונשים לקו הראשון, גברים ונשים לקו השני Silent, וקולקציית אביזרים - ובסך הכול עשר קולקציות בשנה. נקודת המוצא שלי היום היא שאני לא רוצה לעשות את זה יותר. אני זקוק ליותר זמן. בניגוד למה שאנשים אולי חושבים, אני לא רק יושב בסטודיו ועושה רישומים להנאתי. אנחנו צוות של שלושה מעצבים בסך הכול, שעובד יחד על פיתוחי בדים, בניית גזרות, בחינה של הארכיב שלנו, וכל התהליך היצירתי.
"אני חושב שעבור סימונס ואלבז תהליך העבודה קשה יותר, כי הם מנהלים צוותים הרבה יותר גדולים", הוא ממשיך בדבריו בשצף. "מעצבים זקוקים היום ליותר מקום לפן הקריאטיבי, לנוח יותר, שיהיה להם זמן למחשבה. היום אין את הזמן הזה לאנשים בתעשיית האופנה. אתה שומע את זה גם מעיתונאים וקניינים. הם עושים במשך חודש שלם שבועות אופנה מניו יורק עד פריז, שהוא שבוע האופנה הקשה והארוך ביותר. הם מגיעים אליו ללא אנרגיה, אל לוח תצוגות צפוף של 'מגה ברנדס'. לצערי, אני לא חושב שזה ישתנה בקרוב, כי חברות האופנה הגדולות יתקשו לשנות את שיטות העבודה הנוכחיות שלהן. הן זקוקות לכל המערכת הגדולה הזאת ולכל המוצרים שהן מייצרות כדי לשרוד. לנו, כמותג עצמאי, יש את היכולת לקבל את החלטותינו בעצמנו. החלום שלי השתנה. אם לפני ארבע שנים חלמתי שיהיו לי הרבה חנויות בעולם, היום אני רוצה עצמאות כלכלית. לקבל את ההחלטות שלי בעצמי ולהיות מאושר איתן".
ומה אם מחר בבוקר תקבל הצעת עבודה מנשיא דיור, סידני טולדנו, לקחת את המושכות של בית האופנה כריסטיאן דיור?
"זאת תהיה הצעה מפתה מאוד", הוא מחייך. "בעשור החולף קיבלתי לא מעט הצעות, לפחות שתיים מתוכן רציניות. אבל זה יהיה מאוד לא נכון מבחינתי לקחת משרה נוספת. יש לי אחריות כלפי החברה שלי, המותג שלי, והעדיפות שלי כרגע היא למותג דמיר דומה. אבל אני בן 34 ואני לא יודע מה יהיה בעוד חמש שנים".
דומה הוא מעצב צעיר עם מבט מפוקח על תעשיית האופנה ועל בית האופנה שהוא מבעליו. הוא אינו חושש ממהלכים עסקיים חדשים, ויש לו את היכולת להתבונן על העשייה שלו בהקשר רחב, ולא במנותק משרשרת המזון של תעשיית האופנה, שבה הוא מעדיף לשמור על מעמדו כאאוטסיידר. על אף שהוא נתפס כאדם ביישן ונחבא אל הכלים, בשיחת הסקייפ איתו, כמו גם בביקורו בישראל בשנת 2012 במסגרת שבוע האופנה בחולון, הוא מתגלה כבחור חברותי, נעים לשיחה ופתוח. כל אלה משתקפים היטב גם בעיצוביו, שמציגים מצד אחד מראה לא שגרתי וחורג מהמקובל בעולם האופנה – שמתאים למעין נוודים אורבנים חובבי אופנה דה-קונסטרוקטיביסטית, עם השראות שלקוחות מהבדואים במזרח התיכון ומבגדי קימונו מיפן – ומצד שני, מצטיינים בחייטות רכה וצבעוניות נייטרלית, עם גזרות רחוקות מהגוף שמאפשרות נוחות ונעימות מקסימלית ללובש. כאמור, אאוטסיידר ידידותי, נגיש ומרוחק באותה המידה.
כמי שהחל את דרכו כמעצב אופנת גברים ב-2006 ורק שלוש שנים מאוחר יותר השיק קו בגדי נשים, ועד היום הסטודיו שלו יוצר מחקר אחד לשני הקווים הללו, הפך דומה עם השנים לאחד מהאבות המייסדים של רוח הג'נדר בנדר (כיפוף מגדרי, טשטוש הגבולות בין המלתחה הנשית לגברית) הפועמת בעונות האחרונות ברשתות האופנה ועל מסלולי התצוגות. לפיכך, מפתיע לגלות כי הוא עצמו מתנגד להגדרה "ג'נדר בנדר", ואף אומר בפה מלא כי הוא מתעב את המגמה. "אני לא רוצה להיות מזוהה עם זה", הוא אומר, על אף שהוא לא מכחיש את הגבולות המטושטשים בין קו הנשים לגברים במותג שלו. "כשהתחלתי עם בגדי גברים ב-2006 גיליתי מהר מאוד שהרבה נשים רכשו את קו הגברים. זאת הסיבה שהתחלנו בקו נשים. אבל אם בתחילת הדרך ניסיתי לעשות הפרדה מסוימת בין שני הקווים, בשנתיים האחרונות אני מנסה דווקא לטשטש את הגבולות. ואני לא מדבר על יוניסקס, כי יוניסקס זה פריט דומה שיכול להילבש הן על ידי נשים והן על ידי גברים. אני רוצה להאמין שהבגדים שלי לוקחים השראה אחד מהשני".
עושה רושם כי דומה סולד מכל מה שנחשב לטרנדי ונושק למיינסטרים. בניגוד למעצבים כוכבים אחרים, לא תראו בעמוד האינסטגרם שלו את תמונותיו עם דוגמניות מפורסמות בחופשה במיקונוס, כמו במקרה של אוליבייה רוסטאן מבלמן, או לחלופין - תיעוד של הישבן שלו, כפי שקורה לפרקים באינסטגרם של מארק ג'ייקובס. דומה מספר שהוא מעדיף להשתמש ברשתות החברתיות כדי לשתף בהשראות ובתהליכי העיצוב שלו, ופחות לחשוף את חייו הפרטיים. עם זאת, בשיחתנו הוא משתף בתחושותיו בגילוי לב. "אני יכול לומר שמילאנו עושה אותי אדם מאושר, בניגוד לפריז שבתקופה האחרונה שחייתי בה לא עשתה אותי שמח", הוא אומר. "יש משהו באיטליה שמאוד משמח אותי - האנשים, האוכל, האווירה, הדרינקים. יותר ויותר אנשים שבאים לבקר אותי מופתעים מאוד מהעיר. יש דימוי על מילאנו כעיר תעשייתית, אבל הוא לא נכון".
האם בעידן של שיתופי פעולה נוצצים בווליום גבוה, כמו בין בלמן ל-H&M
, יש עדיין קהל לבגדים השקטים והאוונגרדיים שאתה מוציא תחת ידיך בעקביות?
"מאוד קשה לי לראות את השת"פ הזה, כי הוא מגוחך בעיניי, ממש כמו הקולקציה של קניה ווסט לאדידס. אבל יש לזה קהל והקולקציות האלה מצליחות. בניגוד לזה, אני מרגיש שהרבה אנשים היום מחפשים פריטי לבוש אינדיבידואליים, מודרניים, פחות צעקניים, עם פיתוחי בדים וגזרות מסקרנות - דברים שהם לא ימצאו בקלות באופנת ההמונים. וזה מה שאנשים מצפים למצוא אצלנו".
כמי שמוכר את עיצוביו מסביב לעולם, אתה יכול להצביע על המדינה שבה המותג דמיר דומה פופולארי ביותר?
"אנחנו נמכרים טוב בצרפת, ביפן, על אף שיש האטה כלכלית במדינה, וגם בקוריאה עושים עבודה מצוינת. עכשיו אנחנו מתחזקים גם בארצות הברית. אני חושב שלחברה בסדר הגודל שלנו, חשוב להפוך לבינלאומית, ולכן מלבד חנות דגל במילאנו, אנחנו משווקים ל-140 נקודות מכירה בעולם".
ובאופן מפתיע, אתה פופולארי גם בישראל ועיצוביך נמכרים בהצלחה בבוטיקים INN7
ו-BRANDY'S.
"מאוד הפתיע אותי לגלות שאנשים בישראל מודעים למה שאני עושה. בעידן האינטרנט אנחנו מקבלים חשיפה גדולה. יש משהו משותף ללקוחות שלנו בכל העולם - הם יודעים דברים, הם מכירים את הקולקציות שלנו מהעבר ויכולים גם לדמיין כיצד ייראו הקולקציות הבאות של המותג. הם לא רק נכנסים לחנות וקונים, כי הם שמעו על איזה שיתוף פעולה פופולארי והם רצים לקנות".
אתה מוצא את הבגדים שאתה מעצב סקסיים?
"אני רוצה שאנשים שילבשו אותי ייראו מושכים. למילה סקסי יש הרבה משמעויות, וכל אחד מאיתנו מפרש אותה באופן שונה. אבל אני כן רוצה שתהיה מאוד אטרקטיבי כשאתה לבוש בבגדים שלי".
לקראת סוף השיחה הוא מתעניין באיזה אזור כדאי לו להתגורר בביקורו הבא בתל אביב, יעד שאליו הוא שוקל לחזור ולבקר בו בתקופת החגים הנוכחית. בביקורו הקודם בישראל הספיק לבקר בתל אביב, חולון, ירושלים וים המלח, אם כי הוא סוחב איתו גם טראומה קטנה מהבידוק הביטחוני של אל-על בפריז, שעיכבו אותו ואת בני לווייתו שעות ארוכות בשדה התעופה שארל דה גול.
"האוכל בישראל מעולה, ואני אדם שמאוד אוהב לאכול", הוא מחייך. "זאת מדינה כל כך מגוונת, ואחד הדברים שאני לא אשכח, זה את הפער הגדול שיש בין תל אביב לירושלים, במרחק של 40 דקות נסיעה".
מה דעתך על סגנון הלבוש הישראלי?
"אנחנו חיים בעולם שבו הסטייל הופך לעניין גלובלי. כשביקרתי ביפן ב-2006 בפעם הראשונה, אנשים התלבשו שם אחרת מאשר באירופה. היום כשאני מסתובב בכל העולם, אני מזהה שאנשים מתלבשים פחות או יותר אותו הדבר".
