ח"כית יקרה, אם כך נראה פמיניזם, אני לא רוצה להיות חלק ממנו
"ריקוד הניצחון שלכן בשבוע שעבר, מזכיר שני הורים במשפט, שרוצים לנצח ולא לצאת פראיירים, אבל בענייני טובת הילד אין מנצחים". סיגל קפלן מאוכזבת
כשמדובר בטובת הילד, אין מנצחים ומפסידים
וכשאני מביטה בכן נוהמות בכנסת בהתנשאות מול אבות ואמהות שדורשים שיוויון בהורות, שיוויון אמיתי, אני תוהה אם אתן באמת מבינות את ההשלכות של החוק הזה. אני שואלת את עצמי האם אתן בתוך תוככן באמת מאמינות שאמא היא ברירת המחדל של הילד? האם העובדה שאין אף מחקר שמגבה את החוק הזה וההיפך הוא הנכון, יש מחקרים חד משמעיים המוכיחים כי טובת הילד הוא ששני הוריו יקחו חלק שווה בחייו, מזיזה לכן משהו?
אבל האמת, אני לא רוצה להלאות אתכן בעובדות מחקריות. על פי התגובה הרגשית המביכה שלכן וצילומי השמחה שהופצו לכל עבר, ברור שהעובדות לא מטרידות אתכן במיוחד - אלא הניצחון. "יום ניצחון לאופוזיציה", פיזרתן את משנתכן לכל עבר. מזכיר לכן משהו? כי לי כן. לי זה מזכיר שני הורים מתגרשים שרבים ביניהם מי ינכס לעצמו את הניצחון ולא יצא פראייר בהסכם. כי בינינו, בואו נהיה כנות, אם הייתן מפסידות האם הייתן עושות זאת בכבוד? האם הייתן מניחות בצד את תחושת הכבוד האבוד, ההחמצה והרצון לנקמה? האם הייתן בחדרי חדרים מדברות בהערכה ובכבוד על אנשים שהתנגדו לדעתכן?
כי כשמדובר בטובת הילד, אין מנצחים ומפסידים, יש שווים. שווים משמע שכל אחד מפסיד משהו או אם תרצו, כל אחד מתפשר על משהו. 'טובת הילד' לא היתה בזעקות השמחה, אלא הכוחניות, הפוליטיקה וההעצמה הנשית. כשאתן נותנות יד לחוק כזה אתן משמרות סטיגמות ודעות קדומות שאת המחיר שלהן משלמים הילדים, כי מספיק לי לשמוע יועצת או מחנכת אומרת שכשקורה משהו בבית ספר היא קודם כל מצלצלת לאמא, מבלי לדעת להסביר למה. זה מחיר המנציח איומים ההופכים את הילד לשק אגרוף של כעסים: "אם לא תעשה... הילדים לא יבואו אליך בסופשבוע". מחיר המנציח את המאבק והכעסים, כי כוח וכעס הם שילוב הרסני. זה מחיר שתוצריו ילדים עצובים ומתוסכלים הנקרעים בין מניפולציות של הורים שנאבקים על מי ינצח במסווה של 'טובת הילד'. סביר להניח שתגידו שאני מגזימה, אבל כנראה מעולם לא ישבתם בחדר סגור עם ילד בוכה המתקשה לעמוד בלחץ הרגשי כי הוא נקרע בין שני האנשים הכי יקרים לו בעולם.
גירושים מכאיבים, אבל קונפליקטים משמרים את הכאב
זה לא סוד שמבחינת העולם המערבי אנחנו המדינה היחידה שעדיין אוחזת בחוק הערכאי הזה. דר' תרצה יואלס ופרופ' אבי שגיא מאוניברסיטת חיפה, שני אנשי מקצוע מובילים בתחום התפתחות הילד, חברים בוועדת שניט, ציינו בין השאר במאמר המופיע בדו"ח הוועדה שכשעוסקים בהסדרי הורות בעת משבר גירושים, הספרות הפסיכולוגית המקצועית המעודכנת ביותר לוקחת בחשבון גורמים התפתחותיים ומשפחתיים של הילד ומציעה פתרונות שמאחורי כולם הנחת העבודה החד משמעית היא, אחריות הורית משותפת כמטרת העל.
גם אנחנו כמדינה נאורה צריכים להיות מתואמים עם הידע המחקרי העדכני ולתקן את החקיקה. הרי מדובר באחריות מאוד מאוד גדולה, אשר כל דרך טיפול והחלטה שמתקבלת במערכת הרווחה והמשפט (כמו, תסקירים של פקידי סעד, הערכות מסוגלות הורית של פסיכולוגים, פסיקות בתי המשפט), היא קריטית וחורצת עתידם של ילדים. לכן, אחת משאלות היסוד לפני שמקבלים החלטות במערכות האלו לגבי ילדים שהוריהם נפרדים או מתגרשים בהתבסס על מחקרים עדכניים וראייה מערכתית היא האם באמת טובת הילד נמצאת כיום במרכז הדיון?" אז זהו, שלא.
גילוי נאות, לפני שנתיים שילבתי ידיים עם דר' יואלס וייסדנו יחד עם עוד 'חולמים' כמונו את מיזם "ילדים לפני הכל", מיזם שמטרתו לתמוך בילדים שמשפחותיהם עוברות תהליכי גירושים ומעבר למשפחות חדשות, אך בפועל כיום אנחנו יותר נאבקות לחינוך שוק ויצירת מודעות לעובדה שילדים אלו זקוקים לתמיכה.
זה לא סוד שבכל מה שקשור בהבנת הנושא ובמורכבויות והאתגרים הניצבים בהמשך הדרך, כמו בניית משפחה חדשה, יש לנו עוד הרבה עבודת ניעור. גירושים מכאיבים לילדים באופן טבעי, אבל קונפליקטים משמרים את הכאב ולכן חברות כנסת שיכורות ניצחון, כשאתן משמרות את החוק הזה, אתן מנציחות את הקונפליקט. אז איפה פה 'טובת הילד'? אם אתן באמת רוצות ב'טובת הילד', תנו לו אבא ואמא. מה יותר בריא מזה? אם אתן באמת רוצות בטובתו של הילד, תלחמו על שיוויון אמיתי בשכר שמוריד את עול הפרנסה מהאב ומעלה לו שעות משפחה ולא על אי שיוויון בהורות.
