מתבגרים פרק ב': איך לומדים לאהוב נער מעצבן שבכלל לא שלך?

"נורא קשה איתו עכשיו. לא מדבר, נכנס הביתה ולא אומר שלום, בלתי נסבל"; "אני לא יודע איפה הוא מסתובב כל לילה"; "היא מתחצפת. יש לה פה, אלוהים ישמור". אם אתם הורים למתבגרים, אתם ודאי מכירים או חווים את המשפטים האלה. כן, גיל ההתבגרות הוא שלב פחות חינני בבניית משפחה חדשה. פחות חינני, אבל...

באחד מהקורסים על גיל ההתבגרות כתבה המנחה על הלוח את המשפט "גיל ההתבגרות בשבילי זה כמו... " וביקשה מאיתנו להשלים את המשפט. מהר מאד הלוח התכסה במילים: סערה, אניגמה, מעבר, אתגר, תחנה בדרך, זיכרון, חיפוש אחר העצמי שלי, מרחק, שינויים, רכבת הרים, ריחוק... אם זו היתה ההרגשה שלכם, איך אתם חושבים שהייתם מתפקדים?

המשימה: להתבגר

הטווח הזה של גיל ההתבגרות הוא הטווח הקצר ביותר לאורך החיים בו קורים השינויים הגדולים ביותר - פיזיים, רגשיים, התפתחותיים וקוגניטיביים. ובלי תהליך ההתבגרות הזה אין בגרות ובתוך כל השינויים האלה הם צריכים אותנו יציבים וברורים ביחסים איתם וזה כולל את הכללים והגבולות שלנו ומה נעשה או לא נעשה במידה ויופרו. אין לנו שליטה על המחשבות שלהם, הרגשות והאמונות שלהם. יש לנו שליטה על הדרך בה נגיב למחשבות ולאמונות האלה ואם ננסה לכפות עליהם את דעתנו, סביר להניח שנשיג את ההיפך. אבל אנחנו הורים וגם לנו קשה לעשות את המעבר התודעתי הזה בו הילד הקטן שהיה כרוך אחרינו בהערצה, הופך ליישות עצמאית, דעתנית והודפת.

הסיפור מורכב יותר כשמגיעים לפרק ב'. כבני זוג להורים כאלו, ברור שהייתם בוררים בקפידה יותר את הדמויות החדשות שאתם צריכים לחלוק עמם אמבטיה ואירועים משפחתיים. אז בואו נשים רגע דברים בפרופורציות. המשימה של מתבגרים ממשפחות גרעיניות ולא גרעיניות היא אחת - להתבגר. ולהתרחק זה מהלך הכרחי המכין אותם לחייהם הבוגרים העצמאיים. זה כרוך במתח שנלווים לו אנטיפטיות וחוסר נעימות, כשלצד זה הנדבך הנוסף של כניסה למשפחה חדשה לא מקלה על העניינים. למה? פשוט מאוד. כי אם כחלק מתהליך ההתבגרות הם מתרחקים מהקן המשפחתי, הם ודאי לא עושים את זה כדי למצוא את עצמם נכנסים למשפחה חדשה. וכשהורים למתבגרים בונים משפחה חדשה, הם בטעות פוגעים בתהליך הזה כי הם רוצים לשלב בין המשפחות וכופים ארוחות ובילויים משותפים ולא פעם כשהבית קטן מלהכיל את כמות הילדים, הם צריכים לחלוק חדר (שזה איום ונורא עבור מתבגר). לצד זה יוצא שהמתבגר מקבל פחות ופחות זמן פרטי עם ההורה שלו, לטובת זמן משפחתי.

עדיף להשקיע במה שכן עובד

קשה לחבב לאורך זמן ובתדירות גבוהה ילד לא שלך. עוד יותר קשה כשמדובר בגיל ההתבגרות השנוי במחלוקת. לכן, לפני שנכנסים לעצות אינסטנט, הכי חשוב לזכור את תחומי השליטה שלכם ולהישאר שם. אם נברר לעומק, נגלה שברוב המוחלט של המקרים, מה שמטריד יותר את ההורה הלא ביולוגי זו לא מערכת היחסים שלו עם המתבגר, אלא של ההורה הביולוגי עם המתבגר, "הוא לא מציב מספיק גבולות". ואז מה קורה? או שהוא ינסה לקחת את המושכות לידיים ולחנך או שיעביר ביקורת באופן קבוע על דרך החינוך של ההורה הביולוגי. כך או כך, התוצאה היא יחסים מתוחים בין כולם.

מה עושים? ההבנה שאין לנו שליטה על מערכות יחסים בין שניים אחרים היא פריצת דרך. אנחנו לא יכולים לגרום למישהו אחר לאהוב את הילד שלנו כמו שאנחנו לא יכולים להשפיע על בן הזוג שלנו לחנך את המתבגר שלו לפי איך שאנחנו חושבים שצריך. לכל דבר כזה יהיו מחירים כבדים שיפגעו בזוגיות. ומה שיוצא מזה, שבמקום להשקיע במה שכן עובד, אנחנו משקיעים במה שלא.

נושא השליטה והכוח הוא נושא שכיח בהרבה משפחות, אבל במשפחות 'משולבות' זה נושא רגיש במיוחד. עוד יותר כשמדובר במשפחות עם מתבגרים. הדרך הכי טובה לזהות סוגיות שליטה היא כשמישהו מבני הזוג ממשיך לנסות לפתור עניינים, אבל מרגיש שוב ושוב תבוסה ותסכול. במקרה כזה רוב הסיכויים שהוא מנסה להשתלט על משהו שאין לו יכולת לשלוט עליו, תוך שהוא מזניח משהו שכן יש לו שליטה עליו. לכן, השאירו את עניין הגבולות והמשמעת להורה הביולוגי.

תאמינו לי, מתבגרים יכולים בהחלט להיות מקסימים, חמים, אכפתיים ואנשים שכיף להיות בחברתם. בסך הכל נחמד לראות בני אדם בתהליך התעצבותם כבני אדם בוגרים ואם תצליחו לדבר איתם מלב אל לב, הם יגלו לכם שהם לא מעוניינים במערכת יחסים יריבה באותה מידה כמוכם. כך שבסופו של דבר, לא ההרכב המשפחתי קובע, אלא איכות התקשורת בהרכב הזה.